‏הצגת רשומות עם תוויות אנונקי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אנונקי. הצג את כל הרשומות

תעופה קדומה, כלי תעופה, פרק 4 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

תעופה קדומה: כאשר השמיים אינם סמל, אלא מרחב פעולה

                                                               מומלץ להגדיל כדי לראות פרטים קטנים

בטקסטים השומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד, עיקש, שאינו מתרכך עם הזמן ואינו נעלם גם כאשר הסיפורים משתנים: קיימת קבוצה של ישויות מתקדמות, שאינה מקומית לארץ ואינה חלק מהנוף הטבעי. היא אינה “נבראת” כאן, אינה מתפתחת מתוך האדמה, אלא יורדת אליה.

הביטוי החוזר “אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ” אינו ניסוח פיוטי בלבד. השמיים מתוארים כאן כמקום מוצא, כמרחב שיש לו עומק. “השמיים הארוכים” אינם רעיון מופשט, אלא רמז לתפיסה מרחבית: מקום שאפשר לצאת ממנו, לחזור אליו, ולעבור בתוכו. גם דמותו של אנו, שליט השמיים, אינה מתוארת כעיקרון פילוסופי או ככוח מופשט. הוא אינו אל־רעיון, אלא ישות שמקומה אינו על פני הארץ. התואר שלו קרוב הרבה יותר ל“אדון שמיים” או “שליט מרחב שמיימי” מאשר לאל טרנסצנדנטי במובן המאוחר. השמיים הם תחום, לא סמל.

כאשר הטקסטים מתארים את הירידה עצמה, הם עושים זאת בשפה שחוזרת על אותם מרכיבים: אור, אש, ענן, רוח ותנועה חדה. “הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.” תיאורים כאלה אינם מופיעים רק במקום אחד, אלא חוזרים בסיפורים שונים, בתרבויות שונות, ובתקופות שונות. התחושה היא שלא מדובר בדימוי מקרי, אלא בניסיון עקבי לתאר תופעה שנראתה ונחוותה.

הטקסטים אף מקפידים להבחין בין תופעת טבע רגילה לבין מה שנקרא “סערת־אל”. אנליל, נינגירסו ודמויות נוספות מתוארים שוב ושוב כש

הניסוחים משתנים בין לוחות, תרגומים ומהדורות — אבל הדפוס החוזר הוא העניין: אור/אש, ענן, רוח, רעש, ותנועה חדה שמופיעה יחד עם “ירידה” או “עלייה”.

הם מלווים באש, רוח וענן – אך לא כאירוע מקרי. “המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.” “הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.” “המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.” זו אינה סופה טבעית שמתרחשת במקרה, אלא אירוע מתוכנן, יזום, שמופיע בדיוק כאשר ישות עולה או יורדת.

יש אפילו הדגשה מעניינת שחוזרת בכמה מקומות: “הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.” האש מתוארת כאן כתוצר של התנועה – אך גם כמשהו שמופרד מן הנוסע עצמו באמצעות מעטפת כלשהי. זה נשמע פחות כמו אש מיתית ויותר כמו תיאור של מערכת שמאפשרת תנועה בתוך תנאים קיצוניים, עם הגנה מובנית.

בחלק מהטקסטים התיאורים הופכים כמעט טכניים. בסיפור אתנה, למשל, העלייה לשמיים מתוארת דרך שינוי פרספקטיבה: “הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.” זהו תיאור שמוכר לכל מי שהתנסה בהתרוממות לגובה – ככל שעולים, הפרטים מתכווצים, המרחבים משתנים, והעולם נראה אחר. זה אינו תיאור סמלי של “התעלות רוחנית”, אלא של תצפית מגובה הולך וגדל.

וכאן מופיע אחד המונחים החוזרים והמסקרנים ביותר בכל התרבויות: אש לבנה. לא אש שורפת, לא אש צורבת, אלא אור עז, מסנוור, שאינו מכלה. אש שמלווה ירידה, אש שמלווה עלייה, אש שנראית יותר כמו תופעת שדה אנרגטי מאשר כמו בעירה. היא עוטפת, מלווה, אך אינה פוגעת במי שנמצא בתוכה.

גם תיאורי הנחיתה חוזרים על עצמם בדפוס עקבי. “מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.” “כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.” אלה אינם תיאורים של ברק בשמיים, אלא של גוף כבד שנע במהירות, פוגע בקרקע, ויוצר הדף, רעש וענן אבק. שוב ושוב חוזרים הרעש, הרעד, והתגובה הפיזית של האדמה.

גם סיפור לוחות הגורל משתלב באותו הקשר. כאשר אנזו גונב את “לוחות הגורל” מאנליל, הוא אינו מבצע רק עבירה מוסרית. הוא משתלט על מערכת של שליטה. הלוחות מתוארים כמבריקים, מצופי אור, וככאלה שמאפשרים לשנות פקודות, לשלוט ברוח, בחרב ובמרחבים. זהו תיאור של מרכז פיקוד – מכשיר או מערכת שבאמצעותה ניתן לשלוט בכוחות שפועלים בעולם. 

כאשר מחברים את כל החלקים – הירידה מן השמיים, הקרון השמיימי, האש והענן, שינוי הפרספקטיבה בגובה, הנחיתה הרועמת – מתקבלת שפה של אנשים שמנסים לתאר טכנולוגיה שמעבר להבנתם באמצעות המילים שהיו זמינות להם. נאמר שהם ירדו, עלו, נעלמו, הופיעו, יצאו מן השמים, באו מן המים, ועברו בין מרחבים. זו שפת תיאור של תנועה שאינה אנושית.

הכלי השמימי מופיע במסופוטמיה בשם GI.GIR. המונח הזה תורגם מאוחר יותר כ“מרכבה” או “כלי”, אך בלוחות הקדומים הוא אינו מטפורה. הוא מתואר כדבר שעושה רעש, יורד מלמעלה, מרים אבק, פולט אור ולעיתים אש לבנה. הוא לא נגרר, לא נישא, ולא מחובר לקרקע. הוא מגיע – ונעלם.

לצידו מופיעים תיאורים נוספים: כדורים זוהרים, דיסקים שטוחים, עצמים עגולים או דמויי כוכב עם “קרניים”, ולעיתים צורות שמזכירות עופות – אך עופות חסרי כנפיים ביולוגיות, עם גוף שאינו טבעי. כמו היום, גם אז, אנשים תיארו את מה שראו לפי המילון שהיה להם: כדור אור נקרא “כוכב”, כלי מעופף נקרא “ציפור”, וירידה אנכית נקראה “נפילה מן השמים”.

וכאן חשוב לדייק: לא מדובר בכלי אחד. המקורות מצביעים על כמה סוגי כלי תעופה. יש כלים גדולים – כאלה שמתוארים בירידה רועמת, באור חזק, בקול אדיר, ולעיתים באש לבנה. אלה אינם נוחתים בתוך ערים. הם נוחתים במקומות ייעודיים. ויש כלים קטנים יותר – דיסקים, כדורים, “כוכבים נעים” – שמופיעים מעל אזורי פעילות, לעיתים במספרים, לעיתים כיחידים, ונראים כמי שמגיעים מהכלי הגדול וחוזרים אליו. 

כאשר בוחנים את שמות כלי התעופה במיתוסים ובטקסטים העתיקים, מתברר שאין “שם אחיד” — משום שהשם לא תיאר את מהות הכלי, אלא את האופן שבו הוא הופיע לעיני הצופה. כל תרבות השתמשה במונח המוכר לה כדי לתאר תופעה לא־מוכרת: קרון, סירה, מרכבה, כוכב או נחש מכונף.
הדמיון אינו במילים, אלא בדפוס הפיזי החוזר: תנועה אנכית, אור שאינו מכלה, רעש והדף, מעבר בין שמיים–מים–קרקע, והופעה והיעלמות ללא תנועה רציפה.

כך “סירת השמש” המצרית אינה כלי שיט ימי, אלא תיאור תרבותי של אותו עיקרון תנועה שמימי; ה־GI.GIR השומרי, הווימאנה ההודית ומרכבת יחזקאל אינם מיתוסים שונים — אלא שפות שונות לאותה תופעה. “כאשר אותם מאפיינים חוזרים בעקביות, בעוד השמות משתנים, סביר יותר שמדובר בתופעה אחת שנצפתה מזוויות תרבותיות שונות — ולא במיתוסים נפרדים.”

אל השמש רע בסירת השמש שלו, מוגן על ידי סלילי נחש

ההבדל בין התרבויות אינו בטכנולוגיה, אלא ברמת ההבנה והמסגור: ככל שהידע הטכני אבד, התיאור עבר משפה תפעולית לשפה דתית.
תרבות שם הכלי המשמעות / הדימוי מאפיינים מרכזיים בתיאורים
מסופוטמיה GI.GIR “קרון / כלי נע” (בתרגומים מאוחרים) ירידה ועלייה אנכית, אור, לעיתים “אש לבנה”, רעש, אבק/הדף, הופעה והיעלמות.
מסופוטמיה MU “מה שעולה / מתרומם” (מושג תנועתי) דגש על תנועה אנכית והתרוממות; מעבר בין מרחבים.
מצרים סירת רע “סירה” כשם תרבותי לכלי נשיאה/מעבר תנועה שמיימית, מעבר דרך הדואת (עולם תחתון/לילה), קשר לאור/אש/מסע מחזורי — לא כלי שיט ימי רגיל.
הודו Vimāna (וימאנה) כלי תעופה נשלט יכולת תפעול ושליטה, שינויי כיוון חדים, תנועה למעלה/למטה, תיאורי מעטפת/הגנה ותאורה פנימית (בהקשרים מסוימים).
תנ״ך מרכבה / גלגלים מערכת נעה (ביחזקאל) “גלגלים בתוך גלגלים”, תנועה לכל כיוון, אור בוהק, “אש שאינה מכלה”, קול אדיר (“כקול מים רבים”).
אמריקות כוכב / דיסק
נחש מכונף
שמות צורניים-דימויים גוף זוהר/נע, הופעה והיעלמות, נחיתה על הרים/פלטפורמות; תיאור צורני במקום טכני.
דפוס חוזר השם משתנה לפי תרבות הדמיון הוא במאפיינים: תנועה אנכית, אור שאינו בעירה רגילה, רעש/הדף, מעבר שמיים–מים–קרקע, והופעה/היעלמות.
הערה תחקירית קצרה: כאשר השמות משתנים אך המאפיינים הפיזיים חוזרים בעקביות, ייתכן שההבדל בין התרבויות אינו בתופעה עצמה — אלא בשפה ובמסגור שבהם ניסו לתאר אותה.

יש גם תיאורים של תנועה ימית – לא של ספינות אנושיות, אלא של יציאה מן הים או מן המים. דמויות “אדם־דג” אינן בהכרח יצורים ביולוגיים, אלא ייתכן שהן מתארות יכולת פעולה בסביבה ימית, יציאה ממנה וחזרה אליה, כחלק מאותה מערכת תנועה רב־סביבתית.

במקרא מופיעים שני תיאורים חריגים במיוחד, המרוחקים זה מזה בזמן ובסגנון, אך חולקים דפוס משותף מובהק: חזון יחזקאל וסיפור הסנה הבוער של משה. בשניהם אין מדובר בחלום, לא במשל, ולא בהתגלות מופשטת בלבד — אלא במפגש עם תופעה שיש לה נוכחות מרחבית ברורה.

אצל יחזקאל, התיאור נפתח בהתקרבות: רוח, ענן גדול, אש מתלקחת, ואור כעין החשמל. האש אינה מכלה, אלא עוטפת. היא אינה מתפשטת בסביבה, אלא מתוחמת למערכת עצמה. בתוך האש מופיעה תנועה: גלגלים בתוך גלגלים, הנעים לכל כיוון מבלי להסתובב, עולים ויורדים יחד עם המבנה כולו. הרעש מודגש לא פחות מהמראה — “כקול מים רבים, כקול מחנה”. זהו תיאור של מערכת נעה: כבדה, רועשת, מוארת, ופועלת במרחב. יחזקאל מדגיש שהדבר מתקרב, עומד, ומתרומם. הוא אינו “רואה חזון מרחוק”, אלא מתאר תנועה, מרחק וזמן. זו אינה חיה ביולוגית, ולא מלאך מכונף, אלא מערכת שפועלת לפי היגיון שאינו מוכר לו, אך עקבי בתוך עצמו.

חזון יחזקאל

גם אצל משה מופיעה אש חריגה — אך כאן כבר ניכרת שכבה נוספת. “והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל.” שוב, הדגש אינו על עצם האש, אלא על חריגותה: אש שאינה מכלה. כמו בתיאורים הקדומים האחרים, האש אינה פועלת כבעירה רגילה, אלא כמשהו שמופיע על החומר, לא בתוכו. היא יציבה, ממוקדת, ואינה משנה את הסביבה.

אלא שאצל משה, בניגוד ליחזקאל, התגובה האנושית כבר מקודדת באופן דתי ברור. משה אינו מתעכב על ניסיון להבין מה הוא רואה, אלא מסב את פניו “כי ירא מהביט אל האלוהים”. כלומר, התופעה עצמה אולי דומה — אך הפרשנות שלה שונה. כאן כבר קיימת מערכת אמונית מגובשת שמזהה את הנוכחות כאלוהית מיידית.

הנקודה המכריעה מופיעה בהוראה: “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.” הקדושה כאן אינה כללית ואינה נצחית. לא ההר קדוש תמיד, ולא האדמה כולה. הקדושה היא מקומית, זמנית, ותלויה בנוכחות. המקום “נהיה” אדמת קודש. והתגובה הנדרשת אינה תפילה, אלא שינוי התנהלות פיזי: הסרת נעליים, ביטול חציצה, מגע ישיר עם הקרקע.

זהו רגע שבו ידע תהליכי עטוף בשפה דתית. המסורת אינה מסבירה מדוע יש להסיר נעליים, אך ברור שהיא יודעת שצריך. כמו אזורים שמוגבלים לכניסה בזמן פעילות, כמו מרחבים שמחייבים כללי התנהגות שונים — ההנחיה מופיעה לפני המסר, לפני השליחות, לפני התוכן התיאולוגי.

משה והסנה 

כאשר מציבים זה לצד זה את יחזקאל ומשה, מתבררת תנועה עמוקה: לא בהכרח שינוי בתופעה, אלא שינוי באדם שמולה. אצל יחזקאל — תיאור מפורט, כמעט טכני, של מערכת נעה ורועשת. אצל משה — אותה חריגות פיזית (אש שאינה מכלה), אך כבר מתורגמת מיד ליראה, קדושה וסמכות מוחלטת. לא “מה זה”, אלא “מי זה”.

כך ניתן לראות רצף: תופעה פיזית חריגה החוזרת בתיאורים שונים, העוברת עם הזמן קידוד תרבותי ודתִי עמוק יותר. האש אינה משתנה — אך משמעותה כן. ומה שנשמר, בקפדנות מפתיעה, הוא דווקא הפרט החריג: האש שאינה מכלה, הקרקע שמשנה סטטוס, והצורך לנהוג אחרת במרחב שבו מתרחשת הנוכחות.

זו אינה אגדה במובן הפשוט. זהו זיכרון מתועד של מפגש — שההסבר לו השתנה, אך הסממנים הפיזיים שבו נותרו עקביים.

וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: איפה נוחתים כלים כאלה?

כלי תעופה שאינם תלויים בתנועה אופקית רגילה אינם יכולים לנחות בכל מקום. הם זקוקים למרחב פתוח, יציב ומוגדר. וכאשר בוחנים את פני העולם העתיק בלי ההנחה המוקדמת שמדובר רק במקדשים או בקברים, מתגלה דפוס עולמי ברור: זיגורטים, פירמידות, פלטפורמות, טרסות, הרים מלאכותיים. מבנים שאינם מבני מגורים, אינם מותאמים לחיי יום־יום, אך כן מותאמים לדיוק, ליציבות, ולגישה אנכית ברורה.

זיקורת מבנה מושלם לנחיתה 

רבים מהמבנים הללו מכוונים לשמיים באופן אסטרונומי. לא רק לשמש של עונות החקלאות, אלא לכוכבים, לצירי זמן ארוכים, ולמחזורים שאינם נחוצים לאדם שחי על הקרקע. זה נראה יותר כמו מערכת תיאום מאשר לוח שנה פשוט.

כאן מופיעים יוצאי הדופן: גיזה וגובקלי טפה. אלה אינם “עוד” אזורי נחיתה. הם אינם מתפקדים כפלטפורמות ירידה רגילות, אלא נראים כמשהו אחר לגמרי. בגיזה אין סימנים לפעילות יומיומית רגילה, אין כתובות קבורה פנימיות, ויש מערכת מורכבת של חללים, תעלות, דיוק אסטרונומי וחיבור מובהק לקרקע עצמה. בגובקלי טפה אין עיר, אין מגורים, אין תשתיות מחיה – אך יש עמודים, סידור מעגלי, סמלים שמימיים ותזמון מדויק. אלה נראים פחות כשדות תעופה ויותר כתחנות: מקומות של ויסות, תיאום, ואולי טעינה.

הפירמידות של גיזה

כאשר בוחנים את פיזור האתרים הללו בקנה מידה עולמי – גיזה, גובקלי טפה, טיוואנאקו, אנגקור, סטונהנג’, טיאוטיווקאן – מופיעה חפיפה עם אזורים גיאולוגיים חריגים: שברים טקטוניים, מפגשי מים תת־קרקעיים, אזורים שבהם הקרקע “חיה”. אלה מקומות שבהם תנאים פיזיקליים ייחודיים כבר קיימים. המבנים אינם יוצרים אותם – הם מנצלים, מייצבים או מכוונים אותם.

טאוטיווקאן מקסיקו

בשלב הזה מתרחש שינוי מבט נוסף. כאשר מסתכלים על האתרים הללו לא כנקודות בודדות אלא כרשת, מופיע מושג שנוי במחלוקת אך קשה להתעלמות: קווי הליי. לא כ“חוטי אנרגיה” מיסטיים, אלא כתיאור של יישור גיאוגרפי חריג. אתרים יוצאי דופן שמסתדרים על צירים ארוכים וישרים, לעיתים לאורך מאות ואף אלפי קילומטרים. הנקודה אינה הקו עצמו, אלא סוג האתרים שעליו. אלה כמעט אף פעם לא יישובים רגילים, אלא מבנים חריגים, מדויקים, מבודדים, ובעלי הקשר שמימי מובהק.

אם התקיימה תנועה שאינה תלויה בדרכים, נהרות או קרקע – תנועה אנכית או אווירית – היא לא נזקקה לשבילים, אלא לנקודות ייחוס. נקודות שקל לזהות מלמעלה, שקל לחזור אליהן, ושאפשר ליישר ביניהן קו. וכאשר משווים את מפת קווי הליי למפת קווי השבר והאזורים הגיאולוגיים החריגים, מופיעה לעיתים חפיפה מטרידה. זה כבר לא נראה כמו קו דמיוני על מפה, אלא כמו בחירה מודעת של נקודות.

במבט כזה, האובליסקים מקבלים הקשר חדש. עמוד אבן אנכי, חד בקצהו, מונוליתי, שמוצב על ציר מדויק – נראה פחות כמו פסל סמלי ויותר כמו סמן מרחבי. משהו שלא נועד שנעמוד לידו, אלא שיראו אותו. אולי מלמעלה, אולי ממרחב אחר.

כאן קשה לי לא לחשוב על ניסויי התהודה של ניקולה טסלה. טסלה הראה שניתן להעביר אנרגיה ללא חוטים, שהשדה עצמו יכול לשמש מוליך, ושחיבור עמוק לקרקע וניצול תהודה הם מפתח. האובליסקים, בעיניי, אינם מקור האנרגיה, אלא רכיב תשתיתי: מיקוד, ויסות, סימון או סנכרון. לא כלי תעופה – אלא תשתית קרקעית שתומכת במערכת רחבה יותר.

ובשנים האחרונות, כאשר מצטברות עדויות רבות – תיעודים מצולמים, סרטונים, ועדויות טייסים ואזרחים – לתופעות של כדורי אור נעים (ORBs), קשה להתעלם מהדמיון. תנועה חדה ללא כנפיים, שינויי כיוון מיידיים, אור שאינו מתנהג כמו בעירה, והופעה והיעלמות ללא מעבר הדרגתי. אין כיום הסכמה מוחלטת באשר למהות התופעה, אך הדמיון לתיאורים הקדומים של “אש שאינה מכלה” ו”אור נע” מעורר שאלות.

וכאשר מחברים הכול יחד – כתובים עתיקים, תיאורי תנועה, מבנים שאינם יישוביים, מוקדי תהודה, קווים גיאוגרפיים, ועדויות מודרניות – קשה להתעלם מהאפשרות שלא מדובר בצירוף מקרים. ייתכן שזו אינה אגדה, אלא שריד של מערכת שפעלה פעם, והשאירה אחריה אבן, כיוון וזיכרון – אך לא את הוראות ההפעלה.

האדם נשאר עם המבנים.
הכלים נעלמו.
והשמיים, אולי, מעולם לא היו רק סמל.


מכסה הסרקופג של המלך פאקל- האם זה ה''קרון'' או ה -GI.GIR ?


הפרק הבא 

תעופה קדומה, אנונקי, GI.GIR, מרכבת יחזקאל, אש לבנה, אש שאינה מכלה, הסנה הבוער, טכנולוגיה עתיקה, ציוויליזציות קדומות, זיגורטים, פירמידות, גובקלי טפה, וימאנה, סירת השמש רא, ORBs, מבנים מגליתיים, תנועה אנכית, כלי שמימי, ארכיאולוגיה אלטרנטיבית

האפקאלו - המדריכים מן השמים, פרק 3 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

האפקאלו — המדריכים של מסופוטמיה

https://collectionapi.metmuseum.org/api/collection/v1/iiif/324339/1848603/main-image?utm_source=chatgpt.com



חלק 1- הקדמה

בכל תרבות עתיקה על פני כדור הארץ – במסופוטמיה, מצרים, אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ואף אצל עמי הצפון – מופיעות דמויות זהות: אלה שלימדו את בני האדם את מה שלא יכלו לדעת.

הם לא נקראו "אלים" ולא נתפסו ככוחות על־טבעיים. הם היו הדרג שמתחת: המורים, המהנדסים, הבנאים, הטכנאים – אלה שבאו במגע ישיר עם בני האדם. הם פעלו בתוך היררכיה ברורה, קיבלו פקודות מדרג גבוה יותר, וביצעו את העבודה בשטח.

בכל מקום בעולם תוארו אותם מדריכים כמעט באותה שפה: דמויות שלא היו אנושיות לחלוטין, ולפעמים בעלות צורה היברידית – חלקן בנות-מים, חלקן בנות-שמיים – שנחתו, יצאו, עלו, ירדו ולימדו. הם הקימו ערים, שרטטו תעלות, נתנו לוחות ידע, ולימדו אסטרונומיה וחקלאות.

בתרבות השומרית–אכדית מופיעה קבוצה מוגדרת של דמויות הקרויה Apkallu (אפקלו).
הם מתוארים כמי שפעלו פיזית בעולם —הם הגיעו, לימדו, עבדו, הגדירו, והמשיכו הלאה.

איך הטקסטים מתארים אותם בפועל

בכתיבה השומרית והאכדית אין תיאורי אופי, אין מיתולוגיזציה רגשית, ואין סיפורי גבורה.
התיאור הוא פונקציונלי:

  • “אלה שהורידו חכמה”

  • “אלה שהעמידו סדר”

  • “אלה שטיהרו והגדירו”

  • “אלה שעמדו בשער”

כלומר — תפקיד, לא אישיות.

האפקאלו מתוארים כמי שפועלים במסגרת היררכיה רחבה יותר, כפועלים בשטח, לא כמקור הסמכות העליון.

מי היו שבעת האפקאלו ?

המסורת מתייחסת לרוב לשבעה אפקאלו קדמונים, שכל אחד מהם מזוהה עם תחום אחר, כי אין בטקסטים טענה שכל אחד “ידע הכול”.
להפך — עולה חלוקה תפקודית ברורה.

              שם (במסורת המאוחרת)  תחום אחריות מתואר
              Uanna / Oannes    מים, טיהור, יסודות סדר
                    Uannedugaמבנים, יציבות
                      Enmedugaחוק, כללים
                 Enmegalammaארגון מרחבי
                   Enmebulugaחקלאות
                      Anenlildaתיעוד, גבולות
                       Utuabzu          הקשר בין מים–אדמה

הטקסטים עצמם אינם “מסבירים”  הם פשוט מציינים מה הם עשו.

המראה היברידי – לא סמל אלא תיאור




האפקאלו מתוארים בשלוש תצורות עיקריות:
  • אדם עטוי דג (או עור דג)

  • אדם מכונף

  • אדם בעל כיסוי גוף קשיח ולא אורגני למראה.

ההיברידיות מופיעה דווקא יחד עם ציוד עבודה — דלי, כף, תיק, כיסוי כתפיים.

זה חשוב:
בתרבויות קדומות, אלים מתוארים לרוב עירומים מסמלים או עטויי הדר.
האפקאלו — תמיד בעבודה

הדלי והכף — מה שבאמת עומד מאחוריהם




שני הכלים החוזרים שוב ושוב:

  • הדלי — כלי נשיאה, אחסון או סינון

  • הכף / האצטרובל (cone) — כלי פיזור, סימון או מריחה

הם אינם משתנים מתבליט לתבליט.
אותו גודל, אותו יחס יד–כלי, אותה פעולה.

אם אלו היו סמלים — היינו מצפים לווריאציות.
אבל אין. 


אז מה היה ה“טקס” באמת?

המונח האכדי māmītu או šiptu תורגם מאוחר כ”כישוף” או “טקס”.
אבל הטקסטים עצמם מראים אחרת לגמרי. הטקס ממש לא דתי אלא בדיקת פינות הבית, חיטוי וטיהור, כדי להצהיר ולאשר שהבית בטוח ומוכן לפעולה. הנוסחים הם קצרים, יבשים, הצהרתיים. ללא בקשה, ללא תחינה וללא קריאה לאל. זו הצהרת מצב. ברכה שאיננה תפילה, זו נקודת מפתח !

במילים מודרניות: “המערכת הוגדרה לפעולה תקינה.” 

 

חלק שני - השאלות הגדולות

 מי היו המדריכים? איך נראו? מה לבשו? איזו היברידיות סימנה אותם? מה היו הכלים שלהם? ואיך הצליחו להשאיר מאחוריהם זיכרון אחיד בכל העולם?

התיאורים הפיזיים וההיברידיות המופיעה אצל כל העמים: דמויות חצי־דג, חצי־ציפור, חצי־לטאה, גולגולות מאורכות, עור מבריק או קשקשי, וגובה לא-אנושי. בטבלת השוואה נשווה בין תרבויות העולם, המתארות איך נראו המדריכים, מה לבשו, מה הייתה מומחיותם ומה לימדו את בני האדם.

טבלת השוואה בין העמים – המדריכים בעולם

אזורשם המדריכיםמראהציודמומחיותידע שהועבר לאדם
מסופוטמיהApkallu / איגיגידג–אדם, כנפיים לא ביולוגיות, גולגולות מוארכותדלי, כף טיהור, כיסוי כתפיים קשיחמים, תעלות, כתיבה, אסטרונומיהחקלאות, לוחות שנה, בנייה
שומר–עוביידדמויות לטאיותראש לטאה, עיניים אלכסוניותללא ציוד מובהקמים, לידהחקלאות בסיסית, מבני חרס
מצריםתחות, אוזיריסאדם–ציפור / אדם–דגמטות, סמלי כוחכתיבה, זמן, חברההירוגליפים, משפט, סדר חברתי
דרום אמריקהויראקוטשה, קצלקואטלנחש מכונף, דמות גבוהה ובהירהגלימות, סמלי שלטוןבנייה, אסטרונומיהמתמטיקה, ערי ענק
צפון אמריקהאנשי-ביזון, אנשי-עורבהיברידיות אדם–חיהמסכות, גלימותחוקים, חברהמסורות חברתיות וטקסים
אפריקהאנשי–תנין, אנשי–נחשעור מבריק, מראה אמפיביכלי מיםדיג, חקלאות נהרותשיטות מים קדומות
אוסטרליהMimiדמויות דקות וגבוהותללא ציודבנייה, ציוראמנות, חוקים קהילתיים
סיןפו שי ונואווהאדם–נחשלוחות, כליםכתיבה, חקלאותמערכת כתיבה, סדר חברתי

 [תמונה: פסלוני עובייד – דמויות לטאה בעלות עיניים אלכסוניות]
[תמונה: ויראקוצ’ה – דמות גבוהה ובהירה עומדת על הרים]
[תמונה: תחות – דמות אדם־ציפור ממצרים]

 הכלים הפיזיים המופיעים בתבליטים: הדלי (שנראה ככלי סינון או טיהור מים), הכף (כלי פיזור), קופסאות הכלים, כיסוי הכתפיים הקשיח המתחבר בצוואר, והציוד הטקסי־טכני של כל קבוצה. זהו הלב הטכנולוגי של הסדרה: כיצד המדריכים עבדו בשטח, איך תכננו תעלות, ערים ומבנים ענקיים, ומה היו ההתמחויות שלהם לפי כל אזור בעולם. 

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]
[תמונה: הכף (cone) המשמשת לטיהור] 
[תמונה:  עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר בצוואר]

התיק שמופיע אצל כל עם בעולם

אני רואה כאן לא “סמל”, אלא כלי עבודה אמיתי — תיק שהחזיקו בו המדריכים בכל תרבויות העולם. הצורה זהה מדי מכדי להיות מקרית.


מבנה ההיררכיה

הלוחות מציגים מבנה ארגוני שלם, המזכיר מערכת מודרנית:

  • המפקד העליון – דרג שמימי גבוה שאינו מופיע בשטח.
  • צוות הפיקוד – מנהלי על: סדר, חוק, מים, ידע, חקלאות.
  • מנהלי תחומים – דמויות שנקראו "אלים", וכל אחד מהם אחראי על תחום מקצועי ברור.
  • המדריכים – מהנדסים, טכנאים, בונים, מורים; מופיעים פיזית מול בני האדם.
  • האיגיגי - משרתי האלים שעשו את העבודה הקשה
  • בני האדם –החליפו את האיגיגי, הדרג הביצועי שנלמד והוכשר עד שהפך לעצמאי.

הדפוס הזה חוזר בכל העולם: מפקדים, מנהלי תחומים, מומחים, ומבצעים. הוא מסביר כיצד סיפורים דומים הופיעו בתרבויות שלא היה ביניהן קשר כלל. 

כאשר מסתכלים כך על הלוחות, מתקבלת תמונה של מערכת ארגונית שלמה – לא "פנתאון מיסטי", אלא מבנה עבודה.
המפקד העליון קובע כיוון ומדיניות; תחתיו צוות פיקוד מצומצם שאחראי על תחומים כמו זמן, חוק, מים, ידע, חקלאות ומלחמה;
מתחתיהם פועלים מנהלי תחומים – חלקם מכונים "אלים" ו"אלות", אבל בפועל הם מנהלי מקצוע.

גם האלות אינן רק "דמויות נשיות" אלא אחראיות על מערכות מקצועיות שלמות:
מיילדות ולידה, אריגה וטקסטיל, מוזיקה וטקס, ריפוי וצמחי מרפא, אהבה ובריתות בין עמים. 

גם אלות היו

המדריכים עצמם – אלה שמופיעים בתבליטים ובפסלונים – הם הדרג שבשטח: מהנדסים, מודדי קרקע, בוני תעלות ומורים, שבאו במגע ישיר עם בני האדם.
בני האדם הם הדרג האחרון – לומדים, מתנסים, ולבסוף ממשיכים את העבודה לבדם אחרי שהמדריכים נעלמים.

חלק שלישי – התשובות

כדי להבין מי היו המדריכים, צריך לחזור אל מאות לוחות חימר, ציורים, תבליטים ופסלונים המתועדים על פני אלפי קילומטרים – אך כולם מציגים אותו דפוס בדיוק. העובדה שאין קשר בין התרבויות, ובכל זאת הן מספרות אותו סיפור, הופכת את הנושא לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המדריכים לא היו בני אדם. הם לא תוארו כאלים מופשטים. הם היו ישויות פיזיות בעלות תפקיד, מראה, לבוש, ציוד ומומחיות. כאן נפרק את התיאורים שלהם בצורה המפורטת ביותר.

 המראה הפיזי – דפוס שלא משתנה

בכל התרבויות, חלק מהמדריכים תוארו כגוף היברידי: צורה אנושית כללית, אך עם תוספות שאינן אנושיות,

אנשי עובייד נראים לפי הפסלים שפיסלו עם

  • ראש בעל צורה מוארכת או זוויתית
  • עיניים אלכסוניות או גדולות במיוחד
  • עור מתואר כ"נוצץ", "קשקשי", "מבריק" – רמז למרקם לא אנושי
  • גובה חריג/או נמוך ביחס לבני אדם המתוארים לידם
  • כיסוי גוף חלקי, לא טבעי למראה. 
  • עם מן פתחי אוויר בכתפיים שמותאמים לעבודה עם מים


תמונה: דמויות אישה מניקה בעלת גוף אנושי וראש מוארך – מסופוטמיה ועובייד

במקומות שבהם נמצאו גולגולות מאורכות, כמו בפרו, אפריקה, הסהר הפורה וים השחור, לא נמצאה עדות לשינוי מלאכותי בכל המקרים. במילים אחרות – חלק מהגולגולות אינן ניתנות להסבר אנושי פשוט


זהו רמז חזק לכך שאצל חלקם משהו לא היה “אדם רגיל” – ייתכן שמדובר ביצורים בעלי מבנה גוף לא־אנושי מלידה, אבל לא פחות סביר שחלק מהתיאורים משקפים חליפות ותלבושות עבודה, או שפת סימנים חזותית של האמנים – לא בהכרח את הגוף עצמו. או שפשוט תוארו בשפת סמלית במקום המילים שהיו חדות להם: דמות-דג כמומחה למים, דמות-ציפור כמומחה לשמים ותעופה, ודמות-לטאה כמומחה לרפואה, לידה ושינוי מצב.

הלבוש והכיסויים – מדוע זה לא נראה כמו בגדים?

במסופוטמיה, בפסלוני עובייד, ובדרום אמריקה מופיע דפוס זהה: המדריכים לובשים כיסוי קשיח על הכתפיים והחזה, שמתחבר באזור הצוואר.

מה שמפתיע הוא שלא רואים קפלים, לא רואים בד, לא רואים תפרים. הלבוש נראה כמו:

  • שריון דק
  • מנגנון
  • מעטפת חיצונית
  תמונה: תבליט עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר לצוואר – מסופוטמיה

לדעתי – הכיסוי אינו בגד, אלא חלק מתפקוד מקצועי: כלי נשיאה, מערכת אוויר, הגנה מפני חום או מים, או ציוד עבודה.

 הציוד בידיים – לא טקסי, אלא הנדסי

ברוב התבליטים, המדריכים מחזיקים שני פריטים:

  1. דלי – בעל ידית קשיחה, נראה כמו כלי נשיאה לסינון או מים
  2. כף/אצטרובל – צורה מחוספסת המשמשת ל"פיזור"

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]
[תמונה: הכף/האצטרובל – תקריב]

ייתכן שמדובר בערכת טיהור מים או כלים לעיבוד חומרים. העובדה שהציוד זהה בכל התבליטים מצביעה על שימוש קבוע ולא סמל מקרי.

בטקסים מצריים ובאיקונוגרפיה אמריקאית מופיעים כלים דומים, מה שמחזק את הקשר בין העמים.

יכולות פיזיות – עלו, ירדו, צללו, חצו כל מרחב

בתיעודים ממסופוטמיה ומהאינדיאנים מודגש שוב ושוב:

  • המדריכים "יצאו מהמים" – כמו אנשי הדג
  • המדריכים "ירדו מהשמיים" – כמו דמויות מכונפות
  • המדריכים "עברו דרך האדמה" – תיאור שמופיע באזורי מערות
  • המדריכים נעלמו וחזרו – ולא חיו עם בני האדם
תמונה: תבליט של "אדם־דג" עולה מן המים

כל הדפוסים מתארים יכולות תנועה שאינן אנושיות. בתרבות המודרנית, אנשים היו מתארים זאת כרחפן, ככדור אור, או ככלי טיסה.

 המומחיות שלהם – תבניות זהות על פני העולם

המדריכים אינם דמויות ריקות. בכל תרבות, הם הביאו ידע אחר – אבל תמיד ידע מקצועי:

  • מסופוטמיה: מים, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה
  • מצרים: זמן, משפט, חוקים, מתמטיקה
  • אמריקה: בנייה גאומטרית, חקלאות הררית
  • אפריקה: שיטות מים עתיקות, טקסי לידה, רפואה
  • סין: כתיבה, חברה, קוד מוסרי

כל זה מצביע על דבר אחד: המדריכים היו מהנדסים, מתכננים, חוקרים ומורים. לא ישויות על־טבעיות, ולא יצירי דמיון.


 תיאורים היברידיים – חיה ואדם

זהו חלק שאסור לדלג עליו: בעולם העתיק, כמעט כל מדריך תואר עם סימן של חיה. אולי ההיברידיות היא פשוט הדרך של בני האדם לתאר יצור שלא היה "אדם רגיל" והם תיארו אותו לפי מה שהכי הזכיר להם או לפי המקצוע שלו.


תמונה: דמויות מדריכים עם גוף אנושי ומאפייני ציפור/חיה – מסופוטמיה, אמריקה ואפריקה]

 זו אינה “פנטזיה דתית” ולא ניסיון ילדותי לצייר מפלצות, אלא שפת תיאור מקצועית. מי שפגש את המדריכים לא ידע לומר “מהנדס מים”, “אסטרונום” או “מרפא”, ולכן הלביש עליהם את החיה שהכי סימלה את תחום האחריות שלהם: דג עבור מומחי מים ותעלות, ציפור עבור מי שעסקו בשמיים, כוכבים ותעופה, נחש ולטאה עבור רפואה, לידה ושינוי מצב, ובעלי־חיים גדולים של קרקע ופרא עבור מי שהכירו את האדמות, היערות והעדרים. החיה היא לא “ראש אמיתי” של היצור – היא תווית ויזואלית, קיצור דרך שמספר לצופה במה הוא מתמחה. במקום לכתוב טייטל מקצועי מתחת לדמות, הם חיברו אליה חיה. בעיניי זה לא חוסר ידע, אלא בדיוק להפך: ניסיון יצירתי לתאר תפקיד מורכב בשפה שהייתה להם.

 7. מדריכי הקבוצה – לא בודדים

עוד פרט חשוב: המדריכים הופיעו בקבוצות ולא כיחידים. זה דפוס שחוזר על עצמו:

  • שבעה Apkallu בשומר
  • שבעה “חכמים קדמונים” בסין
  • שבעה מורי־אנדי באפריקה
  • “האחים המכונפים” אצל האינקה 


כל התרבויות – גם אלו שלא הכירו את הספרה 7 – השתמשו בה. זה נתון שדורש הסבר.

המדריכים היו ישויות פיזיות, בעלות גוף שונה, ציוד מקצועי, כיסוי מיוחד, ויכולת לנוע בין מרחבים שהאדם לא יכול היה לנוע בהם. הם לימדו, בנו, עיצבו את העולם – ואז נעלמו.

 זה לא מיתוס, אלא תיעוד של מפגש ובשלב הזה כבר אפשר לראות שהמדריכים אינם "רעיון" אלא דמות קונקרטית:

גוף, לבוש, ציוד, קבוצה, תפקיד.
ומן הגוף נעבור אל הכלים - הדלי, הכף, התיק והכיסויים הקשיחים 
וננסה להבין דרך העיניים שלנו היום מה יכול להיות תפקידם בשטח.

  הדפוס הגלובלי והציוד שחוצה יבשות

אחת העובדות המפתיעות ביותר היא שהמדריכים לא הופיעו בתרבות אחת או שתיים - אלא בכל תרבות על פני כדור הארץ. לכולם היו אותם אלמנטים: הופעה שחלקה לא אנושית, ציוד מקצועי, ותפקיד של הוראה והקמה. זהו דפוס שאינו ניתן להסבר מיתולוגי פשוט.

השוואה גלובלית מגלה ש-הדלי, הכף והתיק־הקשיח שעל הגב מופיעים אצל כל העמים, גם אלו שמעולם לא נפגשו:

  • במסופוטמיה – Apkallu עם דלי וכף
  • במצרים – כתבליטים של כוהנים עם כדים דומים
  • בדרום אמריקה – יצורים עם תיק קשיח על הגב
  • באינדיאנים – "תרמיל המורה" בטקסי מעבר
  • באפריקה – תיאורים של "קופסאות מים קדומות"


אבל הראיה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מהממצאים הארכיאולוגיים: נמצאו כלי אבן מסתוריים במזרח התיכון, בטורקיה, ובפרו — הדומים להפליא לדליים המופיעים בתבליטים.

הם אינם עשויים מתכת (שלא שרדה), אלא מאבן מגולפת, ולעיתים בצורת:

  • דלי עם קשת אחיזה
  • תיק עדיין לא ברור־מטרה
  • כלי קשת מגולף הדומה ל“מנגנון גב”

איך שזה נראה בעיני  – ה"מנשאים" האלו אינם קישוט ואינם טקסיים. צורת האחיזה, הסימטריה והגודל מצביעים על ציוד עבודה, אולי מערכת נשיאה של חומרים, מים, או משהו דומה.

ומה שמדהים הוא שגם בדרום אמריקה, במיוחד באבן של תרבות טיוואנאקו, מופיעים תיקים זהים: דמויות שנראות כ“אנשי שמיים” מחזיקות תיק גב מלבני קשיח.

האם הוא נושא כלי מדידה ?

כשמשווים בין התרבויות, מתקבלת תמונה ברורה: אותו תיק, אותו דלי, אותה כף — בכל מקום.

אין שום סיבה מיתולוגית להמציא שלושה פריטי ציוד זהים בכל יבשת בעולם – ולכן יש לשקול שהמדריכים השתמשו בציוד אמיתי, בין אם טכנולוגי ובין אם תפקודי.

 זה אומר שהסיפור אינו סמלי בלבד. זה זיכרון של יצורים אמיתיים, שנראו, פעלו, ועבדו עם ציוד קבוע.

בכל פעם שיש דפוס שחוזר על עצמו בכל היבשות – זהו אות שמדובר בחוויה משותפת של האנושות, ולא במיתוס.


חלק רביעי – המסקנות

בני התרבויות הקדומות לא סיפרו סיפורי אגדות. הם תיארו בדיוק את מה שראו בעיניים: יצורים בעלי צורה לא־אנושית, בעלי ציוד, יכולות, ומומחיות — שבאו, לימדו, ופעלו בעולם.

כמו שאדם היום מתאר "כדור אור" מבלי לדעת מהו, כך גם הם תיארו "אדם–דג", "אדם–נחש", "כנפיים", "אש לבנה", "רוחות שמים". הם לא ניסו להגות פילוסופיה – הם תיארו מציאות.

המדריכים היו אמיתיים דיים כדי שכל העולם יתאר אותם באותה צורה – וזה עמוד השדרה של הסדרה כולה. 

הסרטון הבא נותן מושג על המדריכים, אך מציג את הדימוי המיתולוגי המוכר של האפקאלו במסורת, אך הכתבה כאן בוחנת אותם מזווית אחרת: לא כאלים מיתולוגיים, אלא כדרג מקצועי שפעל בשטח.


סיכום פרק: המדריכים

כאשר בוחנים את המקורות הקדומים – לוחות חימר, תבליטים, פסלונים ומסורות שבטיות מכל העולם – מתגלה דפוס חוזר שאי אפשר לפטור כאגדה מקומית או מיתוס דתי. שוב ושוב מופיעות דמויות שאינן בני אדם רגילים, שאינן מתוארות ככוחות מופשטים או כרוחות, אלא כישויות פועלות: מגיעות, עוזבות, מלמדות, בונות, מנהלות, ומעבירות ידע יישומי.

הדמויות הללו אינן “האלים העליונים”. הן מתוארות כדרג שמתחת: המדריכים. אלה שפעלו ישירות מול בני האדם, בשטח, במסגרת היררכיה ברורה. הם קיבלו סמכות מלמעלה, אך היו מי שביצעו את העבודה בפועל: תכנון מים, ניקוז, חקלאות, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה, רפואה, לידה, תזונה, סדר חברתי ושלום. לא רעיונות – אלא מקצועות.

באופן מפתיע, המדריכים כמעט אף פעם אינם מופיעים כדמות אחת בודדת. הם מופיעים כקבוצה, וברוב התרבויות המספר חוזר: שבעה. לא כשבעה סמלים מיסטיים, אלא כתצורה תפעולית הגיונית – צוות של מומחים, שכל אחד מהם אחראי על תחום יסוד בקיומה של חברה. מים, מזון, גוף, זמן, ידע, ארגון ויציבות. זוהי לא פנטזיה, אלא מבנה עבודה.

התיאורים החזותיים של המדריכים אינם אחידים, אך גם כאן מופיע דפוס ברור: היברידיות. אדם־דג, אדם־ציפור, אדם־נחש, דמויות זוחליות, עור מבריק, גולגולות מוארכות, מבנה עיניים שונה. השאלה האם מדובר בלבוש תפקודי, בציוד מגן, או בגוף עצמו – נשארת פתוחה במקורות. לא כולם נראים מחופשים או טקסיים; הם נראים ייעודיים.

אפשרות סבירה שעולה מהכתובים ומהאיקונוגרפיה היא שהמדריכים עצמם לא היו “מין טבעי”, אלא ישויות שנוצרו או הותאמו גנטית לתפקידים מסוימים. עבודה במים, תנועה בין מרחבים, שהייה בסביבות קשות. הם היו מומחים; חד־שמישיים. לעומתם, בני האדם נראים כיצירה אחרת לגמרי – לא מותאמים לתחום אחד, אלא גמישים, לומדים, רב־שימושיים. “כולבויניקים” במובן העמוק: היכן שצריך יד, מחשבה או פתרון – האדם משתלב.

כך נוצר פער מהותי בין המדריכים לאדם. המדריכים נועדו ללמד, לא להישאר. ברגע שהידע הועבר, וברגע שהמערכת יכלה לפעול עצמאית – תפקידם הסתיים.

ואז מגיע המבול... 


בכתובים הקדומים, המבול אינו מתואר בעיקר כעונש מוסרי, אלא כתגובה למצב שיצא משליטה: השחתה, ערבוב, הפרת סדר. תיאורים של כלאיים, ערבוב בין מינים, טשטוש גבולות בין תפקידים וגופים. בהקשר הזה, המבול נראה פחות כנקמה ויותר כפתרון מערכת – איפוס. מחיקה של תצורות שלא נועדו להימשך.

לאחר המבול, המדריכים נעלמים מן העולם הפועל. אין עוד תיאורים של ישויות שעובדות פיזית עם בני האדם. אין עוד ידע שמופיע בבת אחת. אין עוד ערים שקמות כמעט בן־לילה. נשאר האדם – לבדו, עם זיכרון עמום של מי שלימדו אותו.

הזיכרון הזה לא נמחק. הוא עבר כהיסטוריה שהתאבנה למיתוס. הדמויות הפכו ל”אלים”, הידע הפך לקדושה, והפעולה – לסיפור. אבל הדפוס נשמר.

הפרק הזה אינו טוען להוכחות מוחלטות, ואינו מבקש להחליף מחקר אקדמי. הוא מבקש דבר אחד בלבד:
להתייחס למקורות הקדומים בכבוד הראוי להם – לא כאגדות ילדותיות ולא כטקסטים מיסטיים בלבד, אלא כניסיון אנושי כן, מדויק ככל האפשר, לתאר מציאות שחסרו לה מילים.

כמו שאנחנו כיום מתארים “כדור אור” כשאין לנו מושג מהו – כך גם הם תיארו “מרכבה”, “אש לבנה”, “רוח שמיים”, “אדם־דג”. זהו רפלקס אנושי טבעי. שפת תיאור, לא שפת הסבר.

אם המדריכים אכן התקיימו – הם לא היו מיתולוגיה במקורם, אלא תפקיד.
ואם הם נעלמו – לא מפני שלא היו, אלא מפני שלא נועדו להיות חלק מהשלב הבא. 

זה בדיוק השלב בו התחילה הסגידה לאלים

כל עוד המדריכים היו נוכחים, לא סגדו ולא התפללו.
המקורות הקדומים עצמם מרמזים על כך בעקיפין: מתוארים מפגשים, הוראות, כעסים, ויכוחים, עונשים טכניים – אבל כמעט לא פולחן במובן הדתי המאוחר.

המדריכים לא דרשו אמונה, אלא ציות מקצועי.
לא תפילה – אלא ביצוע.
לא מוסר מופשט – אלא חוקים, נהלים וסדר.

הסגידה מתחילה רק אחרי ההיעלמות.

כאשר הם חדלו להופיע פיזית, הידע שניתן כבר לא התפתח.

כך מתרחש המעבר:

 מה שאיננו מובן – הפך לקדוש.

הכוהן החליף את המדריך שנעשה האל שסוגדים לו,
הידע הפך לקדושה,
הטכנולוגיה הפכה לנס,
החוק הפך לציווי האלוהי,
הציוד לסמל,
הזיכרון לדת.

בדיוק כאן גם נולדה הדת הממוסדת והכוהנים  הפכו למתווכים בן בני האדם לאל. 

לסיום אומר שלפי איך שאני רואה אותם, האפקאלו אינם מיתוס שנוצר מדמיון, אלא זיכרון של אנשי תפקיד, שתיאורם שרד טוב יותר מהבנתם , העולם הקדום עדין לא עבד עם אמונה — הוא עבד עם תוצאות.

 
ומכאן מתחילה השאלה הבאה:
איך הם הגיעו, כיצד נעו, ובאילו כלים השתמשו כדי לפעול בעולם?

                                תעופה קדומה חלק א' כלי תעופה, פרק 4


Apkallu meaning, Seven sages Mesopotamia, Oannes fish man, Assyrian relief bucket cone, ritual purification tool, Mesopotamian sages engineers, Sumerian wisdom beings, Akkadian incantations siptu, māmītu meaning, ancient water management canals, early urban planning

השינון שהפך לתפילה - פרק 8 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

    שינון וקול כטכנולוגיית זיכרון בתרבויות קדומות לפני כתב וארכיונים שינון ותפילה לא התחילו כ״אמונה״ במובן המאוחר שלה, אלא כטכנולוגיית ...