מן השמים באו, פרק 5, תרבות עובייד - אנשי התמסח

 

תרבות עובייד – אנשי התמסח: תרבות המים הקדומה שהפרידה בין המים לשמים

מחקר היסטורי–ארכאולוגי על תרבות המים שעל גביה נבנתה מסופוטמיה 

אפשר להתחיל דווקא מהסוף: זו תרבות שלא הקימה קניונים, לא פתחה בתי קולנוע על המים, ולא חלמה על מסעדת שף ימית עם תפריט “פיוז’ן ביצות”. הם לא השאירו אחריהם גורדי שחקים, לא חומות אבן מרשימות, ולא כתובות ניצחון בכתב יתדות. במקום כל זה, הם פשוט זרמו – כבר כמעט שמונת אלפים שנה – עם המים.

אבל מאחורי הפשטות הזאת מסתתרת אחת התרבויות המוזרות, העמוקות והחשובות ביותר שידעה האנושות. תרבות שלא רק חיה בתוך מים, אלא הייתה, ככל הנראה, הראשונה שסידרה את המים, ניקזה אותם, ארגנה אותם – והפרידה בפועל בין המים לבין השמים. לפני שׁוּמר, לפני אכד, לפני בבל, לפני “הציוויליזציה המסופוטמית” שאנחנו מכירים – עמדו כאן אנשי מים, שאקרא להם לאורך המאמר הזה: אנשי התמסח. 

אזור המחיה: כשדרום מסופוטמיה הייתה עולם של מים

כדי להבין מי היו אנשי התמסח, צריך למחוק מהזיכרון את המפה היבשה של עיראק של היום, ולדמיין במקומה מרחב עצום של ביצות, אגמים רדודים, תעלות מתפתלות ואיים קטנים של אדמת סחף. דרום מסופוטמיה – האזור שבין הפרת והחידקל – היה בתקופת ההולוקן עולם רטוב: מפלסי מים גבוהים, נהרות משני מסלול, הצפות עונתיות ואדמה שמסרבת להפוך ליציבה.

בתוך המרחב הזה שוכנים האתרים שיקבלו מאות שנים אחר כך שמות מודרניים: תל אל־עובייד, ארידו, אור הקדומה ואתרים ביצתיים נוספים. אבל בתקופה שבה צומחת תרבות עובייד, אין כאן “עיראק” ואין “עיר”. יש מערכת אקולוגית מימית, מורכבת ודינמית, שהאדם מסוגל בדרך כלל רק לגעת בשוליה.

שדות קנים, מים ותעלות.

           

כרונולוגיה: תרבות בת כ־8000 שנה

מבחינת תיארוך ארכאולוגי, נהוג להציב את תרבות עובייד בערך בין 6500 ל־3800 לפנה״ס, עם שלבי משנה (Ubaid 0–4) באתרי ליבה בדרום עיראק. אבל כשהולכים לאחור בשכבות, כבר בתקופות ניאוליתיות מאוחרות יותר מופיעים באותו אזור: כלי חרס דומים, יסודות של בתי קנים ובוץ, ועקבות של יישובי מים קודמים.

המשמעות היא שמה שאנו מכנים “תרבות עובייד” הוא רק החלק הגלוי של תהליך עמוק יותר: מודל חיים מימי שממשיך לאחור לפחות אלפי שנים נוספות. לכן נכון יותר לדבר על רצף תרבותי בן כ־8000 שנה, ולא על אפיזודה קצרה או “תקופה מעבר”.

  “הופיעו פתאום” – אבל הופיעו מוכנים

מה שמביך את המחקר הוא שבשכבות של עובייד כמעט ואין את מה שהיינו מצפים לראות: “תרגילי התחלה”. אין כפרים קטנים שהולכים וגדלים, אין מעבר הדרגתי מבקתות אקראיות למקדשים מורכבים, אין קפיצה איטית מטכנולוגיות פרימיטיביות להנדסת מים.

ברגע שהם מופיעים, הם כבר יודעים לבנות בתים מסודרים, להקים מבני קנים עצומים, לפתח חקלאות באזור מוצף, ובעיקר – לשלוט במערכת המים. זה לא אומר אולי שהם צצו יש מאין, אלא שהם הגיעו לשלב הבשל שלהם לפני שנכנסו לפריים הארכאולוגי. שרידי התהליכים המקדימים פשוט לא השתמרו בביצה.

הם לא יצרו את הביצות – הם למדו לנקז אותן

חשוב להדגיש: אנשי התמסח לא “יצרו” את המערכת הביצתית בדרום מסופוטמיה. היא נולדה מתהליכים גאולוגיים והידרולוגיים ארוכי טווח – השתקעות סחף, עליות מפלס הים, שינוי מסלולי נהרות, מפגש בין מים מתוקים ומלוחים. הביצה הייתה שם קודם. מה שהם עשו, כנראה לראשונה בקנה מידה כזה, הוא ניקוז וסידור.

הם הצליחו לייצב איי אדמה בתוך מערכת בלתי יציבה, לפתוח תעלות המאפשרות זרימה מבוקרת, ליצור רצפות יבשות בבתים, להעלות אדמה מעל מפלס ההצפה, ולאפשר לראשונה יישובי קבע באזור שהיה עד אז נחלתם של ציידים־לקטים זמניים בלבד. זה אינו “ייבוש ביצות” במובן המודרני, אלא הנדסת דו־קיום: יצירת מסגרת שבה מים ואדם מסוגלים לחיות יחד בלי שהאחד יבלע את השני.

במונחים מיתולוגיים, אפשר לומר שהם היו הראשונים שהפרידו בפועל בין “המים התחתונים” לבין “הארץ שעליה עומד האדם”. לא במשל, לא בשיר – בהנדסה. 

ארידו וההתחלה של הקדושה המימית

אחד האתרים הקריטיים להבנת תרבות עובייד הוא ארידו (Eridu), שנחשבת כיום לאחת הערים הקדומות בעולם – אם לא הקדומה שבהן. מתחת למקדשים השומריים המאוחרים יותר נמצאו שכבות של מבני בוץ ומקדשי קנים מתקופת עובייד, הבנויים על תלים מלאכותיים בתוך סביבת מים.

כאן נולדת לראשונה התפיסה של “מקדש מעל מים”: מקום שבו האלים (או הכוחות העליונים) קשורים למים, אבל האדם נדרש לבמה מיובשת כדי לפגוש אותם. מאות שנים אחר כך, השומרים יזהו את ארידו כעירו של אנכי, אל המים והחכמה – ולא במקרה. הם ירשו זיכרון של תרבות מים קדומה יותר, שהפכה בעיניהם למערכת אלוהית.

בתי הקנים והבוץ – אדריכלות מים מתקדמת

הבתים של אנשי התמסח נבנו מקנים, בוץ ועץ רך. מבחוץ זה נראה “פשוט”, אבל בבסיס זו מערכת הנדסית מותאמת לסביבה: שלד קשתות גמיש שמסוגל לספוג תנודות, קירות קנים המאפשרים אוורור ובידוד, גגות מקומרים הדוחים גשם ומסיטים רוח, ותשתית שמאפשרת פירוק ובנייה מחדש אחרי הצפה, בלי השקעה מסיבית באבן או בעץ קשה שאינו קיים באזור.

הדמיון לבתי הקנים של אנשי הביצות בדרום עיראק היום – המֻד’יף (Mudhif) – אינו מקרה. מדובר באותה שפה אדריכלית: מבנה גדול, קמור, נטול מסמרים, המבוסס על קשירת קנים בקשתות, כסוג של “ספינה הפוכה” המשמשת בית, בית־קהילה ומקדש.

אנשי התמסח – כשזהות שבטית לובשת פנים של זוחל

אחד הממצאים המוזרים והחשובים ביותר מתקופת עובייד הוא קבוצת הפסלים המכונים לעיתים “אנשי הלטאה”: דמויות אנושיות־למחצה, בעלות ראש מאורך, עיניים אלכסוניות גדולות, ואף משוך קדימה. חלקן מחזיקות תינוקות, חלקן במנחים טקסיים.

קשה להתעלם מהזיקה המיידית לזוחלים. אבל במקום להמציא גזע פנטסטי, עדיף לקרוא את הממצא בהקשר שבו הוא נוצר: תרבות מים, שחיה על גבול ביצה. בביצה, התמסח (או תנין הנהרות המקומי) הוא הטורף העליון, השומר והמאיים, זה שמייצג גם סכנה וגם כוח. בדיוק כפי שבמצרים יופיע האל סובק (אל התנינים), כך אנשי עובייד מאמצים כנראה את התמסח כסמל–מגן שבטי.

הם פיסלו את עצמם כאנשי תמסח – כנראה לא משום שלא היו בני אדם, אלא משום שהגדירו את זהותם דרך שומר הביצה. כמו שבני הרים היו מאמצים נשר, ונוודים במדבר – גמל או דישון, כך אנשי המים מאמצים זוחל מימי.

הקשר האפריקאי – תרבות מים שלא מתחילה במסופוטמיה

כשמשווים את תרבות עובייד לתרבויות ניאוליתיות מוקדמות בצפון אפריקה ובסהרה הירוקה, הופיע דפוס מטריד (לטובה): כלי חרס דומים בצבע ובדגם, שימוש כמעט זהה בקנים ובוץ, דימויים אנושיים־זוחליים, וכפרי מים המוקפים תעלות טבעיות.

בתקופה שבה הסהרה עדיין ירוקה ומלאת אגמים, מופיעות שם תרבויות מים המפתחות סירות, דיג, בניית קנים, ומערכת יחסים מורכבת עם אגמי ענק. כאשר האזור מתייבש בהדרגה, חלק מקבוצות המים נודדות מזרחה וצפונה. ההשערה הסבירה היא שחלק מדפוסי החיים הללו הגיעו לדרום מסופוטמיה ולא “הומצאו” שם מאפס.

אין בידינו “תעודת מעבר” רשמית שמחברת ישירות בין אגם בצפון אפריקה לבין כפר בביצות מסופוטמיה, אבל הרצף הצורני, הטכנולוגי והמיתולוגי מצביע על קשר עומק: תרבות מים אפריקאית–מזרח־תיכונית קדומה, שהתפצלה למוקדים שונים, ואחד ממוקדיה הגיע לדרום מסופוטמיה.

בית קנים אפריקאי

מה שנמחק בבוץ: למה אין לנו שלדים ועצמות

אחת הטענות שחוזרות למחקר היא: “אם זו תרבות כל כך משמעותית, איפה בתי הקברות? איפה השלדים? איפה הדנ״א?”. התשובה כנראה נמצאת בדיוק באותה מערכת אקולוגית שבה הם חיו: בוץ רטוב, מים עומדים, תנאים אנאירוביים, תנועה מתמדת של נהרות – כל אלה הם מתכון להיעלמות מואצת של חומר אורגני.

ביצה שומרת מצוין על חרס, מעט על צורות מבנה, ומוחקת כמעט לחלוטין עצמות וגופות. לכן היעדר בתי קברות גדולים אינו סתירה לקיומה של תרבות, אלא תוצאה טבעית של הנוף שבו בחרו לחיות. במקום שלדי אבן, נשארים לנו: כלים, פסלים, טביעות בוץ, תבניות אדריכליות – וסיפורים מיתולוגיים מאוחרים.

תרבויות מים מקבילות – הקוד האדריכלי הגלובלי

כאשר משווים את בתיהם של אנשי התמסח לבתים של המאורים בניו זילנד, לתרבויות מים באגם צ’אד, לבתי קנים של שבטי סהרה הירוקה, ולכפרים הצפים של אגם אינלה במיאנמר – עולה דפוס מובהק: מבנים קמורים, שלד קשתות, שימוש בחומרי צמח ומים, וצורה המזכירה ספינה הפוכה.

זה אינו “השפעה ישירה” בהכרח, אלא פתרון אוניברסלי של תרבויות מים: כשחיים על מים או במגע תמידי איתם, הבית חייב להיות גמיש, נושם, קל לפירוק ולהקמה מחדש, מותאם לרוח ולחום, ונשען על מה שיש – קנים, בוץ, עץ רך. אנשי התמסח הם חלק ממשפחה גלובלית של “תרבויות מים”, ולא חריג מוזר בתוך המדבר.

בתי קנים ביבשות שונות

מהנדסי המים שיצרו את התנאים למסופוטמיה

בסופו של דבר, ההישג הגדול של תרבות עובייד אינו רק בתים, חרסים או פסלים, אלא ההבנה העמוקה של מים כיסוד שיש לחיות איתו ולא נגדו. הם היו הראשונים שיצרו מערכת ניקוז ותעלות שאפשרה חיים קבועים בדרום מסופוטמיה; הראשונים שייצבו קרקע בביצה; הראשונים שהפכו אתר מוצף לפלטפורמה ליישובי קבע, חקלאות ומקדשים.

שומר, אכד ובבל – כל העולם המסופוטמי המאוחר – נשענים על העבודה הזאת. המקדש השומרי בארידו עומד על שכבות עוביידיות. תרבות אחת ממש יושבת על הכתפיים של תרבות אחרת, קדומה ושקטה יותר. אם שומר היא “תרבות העיר”, אז עובייד היא תרבות המים שיצרה את התנאים לעיר בכלל.

המשכיות עד ימינו – אנשי הביצות של דרום עיראק

ההד החי האחרון של אנשי התמסח נמצא היום בדרום עיראק, אצל מה שמכונה “ערביי הביצות” (Maʿdān). הם עדיין בונים Mudhif מקנים, עדיין חיים על תעלות מים, דגים, שדות הצפים על קנים, תאו מים והבנה אינטואיטיבית של זרימה, עומק ומפלסי מים. הם לא “השרידים” של תרבות עובייד, אבל הם המשך תרבותי ישיר של מודל חיים מימי בן אלפי שנים.

בעולם שבו מרבית התרבויות ניסו לכבוש, לייבש, לנקז ולהכניע את הטבע – אנשי התמסח, ואחריהם אנשי הביצות של היום, בחרו לחיות אחרת. הם לא בנו אימפריה, לא השאירו טקסטים פוליטיים, לא חצבו מצבות אבן. הם השאירו מודל חיים: איך מתקיימים לאורך אלפי שנים במקום שאנשים אחרים תופסים כ“בלתי אפשרי”.

סיכום: תרבות מים, לא שוליים של ההיסטוריה

תרבות עובייד – תרבותם של אנשי התמסח – אינה הערת שוליים לפני “התרבות האמיתית”, אלא יסוד עמוק שעליו נבנה כל המרחב המסופוטמי. זוהי תרבות מים הנדסית, טכנולוגית, בעלת שורשים אפשריים באפריקה, שמצאה דרך לחיות בביצה, לנקז מים, להקים מקדשים, ליצור מודל אדריכלי ייחודי, ולשמר את עצמה באותו מרחב אלפי שנים.

המיתוסים המאוחרים על הפרדת המים מהשמים, על אלי מים חכמים, על יצורים העולים מן העומק ומביאים ידע – כולם נראים אחרת כאשר נזכרים בכך שבתחילת הדרך עמדה קבוצה של בני אדם שידעו לקרוא את המים טוב יותר מכל מי שבא אחריהם והקימה מפעל הנדסי ענק, לניקו מים

בעוד תרבויות רבות התמכרו לכוח, אבן, ברזל ואימפריה – אנשי התמסח בחרו בחכמה אחרת: מי שחי בתוך מים, מאמץ את שומרי הביצה, ולא נלחם בהם. מי שמבין את המים, מבין גם את גבולותיו. ודווקא משום כך, הם הצליחו לשרוד זמן רב – הרבה יותר מאשר רוב המלכים שבאו אחריהם. כשנסתיימה העבודה, הם נעלמו, לא כי הם נכחדו, פשוט התפזרו... כנראה !!!

חלק 6 -- אפריקה, שורש האנושות

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

תרבות עובייד, אנשי התמסח, Ubaid Culture, עובייד מסופוטמיה, תרבויות פרה-שומריות, מסופוטמיה הקדומה, עירידו הקדומה, ראשית ההתיישבות במסופוטמיה, פסלי לטאות עובייד, דמויות לטאה Ubaid, תרבויות מים קדומות, ניקוז ביצות במסופוטמיה, בנייה קדומה מדרום עיראק, עירידו תרבות עובייד, קשרי אפריקה–מסופוטמיה, שורשי תרבויות עתיקות, מיתוסים על אנשי מים, חקר מסופוטמיה, קדמוניות מסופוטמיה, ארכאולוגיה של עובייד, אלי המים הקדומים, התפתחות ערים ראשונות, Ubaid figurines, ראשית הציביליזציה, לפני השומרים, עדויות קדומות לישובי מים, תרבות מים עתיק

מן השמים באו פרק 7– ההווה בראיית העבר

מן השמים באו – ההווה בראיית העבר

ציוויליזציות, רשתות, כוח אנושי – והדפוסים שחוזרים שוב ושוב

הרשתות והבינה המלאכותית – כלים טובים שהפכו לשדה קרב אנושי 

העולם המודרני קיבל לידיו שני כלים אדירים: רשתות חברתיות ובינה מלאכותית. לכאורה, הם נועדו לקרב בין אנשים ולפתוח גישה לידע. בפועל, בידיים של האנושות כפי שהיא כיום, הם הפכו לכלי מסוכן: פלטפורמה לשנאה, שקרים ותיעוב הדדי.

במקום ליצור תרבות חדשה, הם הפכו למאיץ של פחד, גזענות ועיוורון. זה סימן חד לכך שאנחנו עדיין לא בשלים לכלים ברמת העוצמה הזאת. כמו בסיפורי העמים העתיקים – כשמגיע כוח גדול מדי, והלב האנושי אינו מוכן לו – הוא לא מרומם אותנו, הוא מציף אותנו.

מוסר ההשכל העתיק – ציוויליזציות שלא למדו

כל התרבויות הקדומות מספרות אותו דפוס: בני אדם מקבלים ידע וטכנולוגיה, “כוחות של אלים”. אבל גאווה, שחיתות ואלימות גורמות לקריסה. מבול, חורבן, והתחלה מחדש.

כשמסתכלים על העידן שלנו – מבינים שהאנושות לא באמת שונה. אנחנו חוזרים על אותם דפוסים בעיניים פקוחות.

הגאווה וההתנפחות – המחלה שחוזרת בכל דור

בלב כל קריסה עתיקה ומודרנית עומד אותו שורש: גאווה של בעלי הכוח. פוליטיקאים, מוסדות, בעלי הון וממסדים אוחזים במושכות מתוך פחד מהעתיד ומתוך רצון לשמר שליטה. במקום לאפשר לצעירים להביא רוח חדשה – הם חונקים כל שינוי.

הצעירים – הם הספינה, לא האיום

בניגוד לפחדים של הממסדים, הצעירים לא רוצים “לקחת כיסאות”. הם הרוח שמניעה את התרבות קדימה. הם חוקרים, מדרימים, מטפסים, קוראים, חופרים. כשנותנים להם לפעול – ציוויליזציה מתקדמת. כשמונעים מהם – היא נובלת.

טסלה, גלילאו ועוד – המחיר של אמת מוקדמת מדי

ההיסטוריה מלאה באנשים שראו רחוק מדי:
גלילאו שילם על האמת המדעית.
טסלה שילם על האמת הטכנולוגית.
חוקרים בכל הדורות שילמו על האמת הארכיאולוגית.

הממסד תמיד יפחד ממי שמביא את העתיד מוקדם מדי.

🔱 מה הלאה? – פתיחת עונה 2

סיימנו עונה ראשונה שהניחה יסודות: בריאה – ערים ראשונות – מבנים – מדריכים – מבול – אררט – מסופוטמיה – אפריקה – מרכבות השמים.

עכשיו מתחילה עונה חדשה לגמרי: “הציוויליזציה שנעלמה – המקור של הכול”. מתוך תרגומי לוחות החימר המסופוטמים

בעונה הזו נצלול אל התמונה הרחבה – הכרומוזום 2, רשימות המלכים, אנשי המים, גובקלי טפה, המבנים באסיה, הטכנולוגיה שנשארה, ORBs, כדור הבוגה, וכל מה שמרמז על תרבות עתיקה שחזרה ונעלמה.

זה כבר לא מיתוס. זה תחקיר עומק על משהו אמיתי מאוד שהשאיר עקבות בכל העולם.

🔱 כל פרקי עונה 1

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

מן השמים באו חלק 6 -- אפריקה, שורש האנושות

ערש האנושות

אפריקה: תחילת האנושות, ההכחדה הגדולה והנדידה למסופוטמיה

---

מבוא

לפני שהמסופוטמיה הפכה לבית של אגדות הבריאה השומריות ושל סיפורי האלים, הייתה יבשת אחת שבה, בעיניי, התרחש כמעט הכול – אפריקה. יבשת שהייתה פעם ירוקה, שופעת מים, יערות, אגמים ותרבויות מפותחות, שרק חלק קטן מהן נחקר באמת. הרבה לפני שהשטח שבין הפרת לחידקל קיבל את צורתו התרבותית, אפריקה הייתה הלב הפועם של האנושות, וככל הנראה גם המקום שבו התרחש חלק מרכזי מהדרמות הגדולות של תחילת הסיפור האנושי.

אבל משהו קרה. אירוע או שרשרת אירועים קטסטרופליים שהפכו את אפריקה מציר מרכזי של חיים, מים ותרבות – למדבריות שוממות, לדיונות חול, לצחיחות ולחיים שנכחדו כמעט עד היסוד. ודווקא מתוך החורבן הזה, לפי מה שאני רואה מן הממצאים ומתמונת המחקר הרחבה, נולדה הנדידה הגדולה – זו שבסופו של דבר הולידה את התרבויות שנזהה אחר כך כמצרים, שומר ושאר הציוויליזציות הראשונות.

אפריקה לפני ההכחדה – יבשת שהייתה גן עדן

המדבר הסהרה, שנראה לנו היום אינסופי ומלא חול, היה עד לפני כ־12,000 שנה מקום אחר לחלוטין. מחקרים מודרניים, יחד עם נתונים פלאו־קלימטיים ותצלומי לוויין, מצביעים על אגמים ענקיים, נהרות זורמים ושטחים ירוקים עצומים. אליהם מצטרפת עדות אנושית חזותית: אמנות הסלע שנחשפת שוב ושוב – בני אדם, לעיתים בהירים יותר, דמויות של רועים, סירות, חיות מים וחיות בר שלא קיימות שם כיום. כל אלה מציירים תמונה של סהרה ירוקה.

ככל שהולכים אחורה בזמן, מתגבשת תמונה של אפריקה כיבשת ששימשה בית לעם גדול, מגוון ומתקדם בהרבה ממה שנוח לספר בספרי הלימוד. בעיניי – זה היה הגרעין האנושי המקורי, הרבה לפני החלוקה המאוחרת יותר לשבטים, עמים וגזעים. לא צבע, לא פוליטיקה ולא “פוליטיקלי קורקט” – אלא מציאות ביולוגית ארוכת טווח: סביבה עם קרינה חזקה ותנאים סביבתיים משתנים שמשנים פיגמנטציה וצורות חיים לאורך עשרות אלפי שנים.

סרטון מומלץ: אמנות סלע בסהרה הירוקה – ספינות, עדרים וחיי יומיום במדבר שכבר לא נראה כך היום.

ההכחדה הגדולה – מה שדרס את אפריקה

כאן מגיע הרגע שהפך את היבשת. על פי מה שאספתי לאורך זמן – מחוקרים בעלי אומץ, כאלה שלא מפחדים לגעת בשוליים של המחקר הממוסד – אירועי סוף עידן הקרח הצעיר (Younger Dryas) וצירוף של שינויים אקלימיים חדים פגעו במיוחד בצפון ובמרכז אפריקה.

האגם הצפון־אפריקאי הגדול נעלם, נהרות נסוגו, אזורים ירוקים הפכו צחיחים, ומאות קהילות אנושיות שנשענו על תשתיות מים טבעיות – ננטשו או נמחקו.

להבנתי, התרבות שהייתה שם לא נמחקה רק פיזית – היא גם נעקרה מן השורש מבחינה תרבותית. לכן כמעט אין ממצאים ברורים ועקביים. לא כי הם לא היו – אלא כי רובם נקברו מתחת לשכבות של חול, זמן והשמדה טבעית. 

הנדידה הגדולה – כשהשורדים עוזבים את אפריקה

בשלב הבא מגיעה הנדידה צפונה־מזרחה. השורדים – אלה שהצליחו להימלט מאזורי החורבן – נעו בעקבות המים והאדמות הפוריות שנותרו, אל מה שנקרא היום אזור הסהר הפורה.

אפריקה – היבשת שנעלמה מההיסטוריה הרשמית

למרות שאפריקה היא ערש האנושות והמקום שבו התפתחו התרבויות הראשונות, כמעט שלא למדנו עליה דבר בשיעורי ההיסטוריה. לא על הסהרה הירוקה, לא על ערי החוף האטלנטיות שנמחקו, לא על האגמים העצומים, לא על הנוודות המימית, ולא על התרבויות שחיו שם עשרות אלפי שנים לפני מסופוטמיה ומצרים.

רק בעשורים האחרונים מתחילים להבין שאפריקה הקדומה לא הייתה “יבשת שחורה של שבטים”, אלא מרכז אנושי משגשג, עשיר בידע, בנדידה, בסחר וביצירה. והממצאים — מכל התחומים — מצביעים על כך בצורה חדה.

אז האם יש בכלל ראיות לגלי הגירה מאפריקה בתקופה הזאת?

כן — ועוד איך. לא מדובר בהשערה, אלא בהצטברות של עדויות מגנטיקה, ארכיאולוגיה, אקלים, אמנות סלע ומפלסי הים. וכולן מציירות את אותה תמונה: אפריקה הייתה מלאה חיים; היא קרסה בסוף עידן הקרח; והאוכלוסיות ששרדו נדדו צפונה־מזרחה.

1. גנטיקה – “החלפה” של אוכלוסיות

מחקרי דנ״א עתיק מצביעים על כך שבתקופה של כ־12–10 אלף שנים לפני זמננו התרחש שינוי גדול במזרח התיכון: האוכלוסיות שהיו שם קודם נעלמו, ובמקומן הופיעו אחרות. זה סימן קלאסי לגלי הגירה.

2. שינוי אקלים – אפריקה הופכת למדבר

הסהרה הפורחת הפכה בבת אחת למדבר. אגמים התייבשו, נהרות נסוגו, אזורים מיושבים נעשו בלתי אפשריים. כאשר אזור שלם קורס — האוכלוסייה נודדת. זה דפוס חוזר בכל תולדות האדם.

3. ארכיאולוגיה – תרבות עובייד (Ubaid)

תרבות עובייד, הקדמה לשומר, מופיעה במזרח התיכון כמעט “פתאום” לפני כ־10,000–11,000 שנה — בלי התפתחות מקומית הדרגתית. הם יודעים לחפור תעלות, לייבש ביצות, לגדל גידולים מדויקים — כאילו הגיעו עם ידע מוכן.

התזמון הזה תואם בצורה מדויקת את קריסת אפריקה הצפונית. ולכן הגיוני לראות בעוביידים את השרידים של תרבות אפריקאית קדומה שעברה למזרח.

4. אמנות סלע – שתי תרבויות ש

כאן מגיעה נקודה שהדגשתי לעצמי במשך חודשים של מחקר: המסופוטמיה לא התחילה מאפס.
היא קיבלה אליה אוכלוסיות ושבטים ששרדו הכחדה אפריקאית (ואולי גם אטלנטית־אוקיינית), והם אלה שהביאו איתם ידע קדום על מים, בנייה, תיעול וחקלאות.

לפי התיאוריה שלי, כשהשומרים מספרים על “האלים שבאו מן השמים ובנו להם תעלות, סכרי מים, תיעול, ניקוז ועבודות כפייה” – אפשר לקרוא זאת גם כתיאור של אנשים שהחזיקו בידע עצום מן העולם שנמחק, ומתאמצים לייצר מחדש את מה שהיה פעם טבעי עבורם. הם לא בונים גן עדן חדש – הם משחזרים גן עדן ישן.

הסיפורים השומריים – גרסאות מרוככות של משהו רחוק יותר

בנקודה הזאת נכנסת נקודת הזהב שלי:

“הסיפורים של שומר נכתבו על האלים מספרים, אבל הם לא מספרים מה שקרה להם – הם מספרים מה שסיפרו להם.”

זו בעיניי לב ההבנה: הסיפורים המסופוטמיים אינם “תיעוד של בריאה מקומית”, אלא ניסיון לנסח מחדש זיכרון קדום בהרבה – בשפה פשוטה יותר, כמעט ילדותית, שכבר לא זוכרת את כל התמונה.

כמו בילדות, כשהעולם כולו מתקיים סביב נחל אחד שנקרא גן עדן, עטוף בצמחייה עבותה, וכמו שילדה מספרת סיפור מורכב בשפה קטנה – כך גם השומרים.

אדם וחוה – החיפוש אחר המקור

הסיפור של אדם וחוה כפי שהוא מופיע בבראשית לא מופיע במסופוטמיה באופן ישיר, וזה בתחילה אכזב אותי. לא מצאנו “חרב להב מתהפכת” ולא בני־אנוש ראשונים בדיוק כפי שמתואר בטקסט המקראי.

אבל בעולם הגנטיקה כן מופיע רעיון “חוה קדמונית” – האם המיטוכונדרית הראשונה, נקודת מוצא של כל המין האנושי המודרני, על פי בדיקות ה־mtDNA.

במקביל, תעלומת “שני הכרומוזומים שהתאחדו לכרומוזום אחד” – המהלך שמבדיל אדם מודרני מכל קופי האדם – מצביע על אירוע ייחודי, הנדסי או אבולוציוני, שהתרחש מתישהו בהיסטוריה העמוקה שלנו. זה לא “הוכחה” לסיפור בראשית, אבל זה כן מסמן נקודת קפיצה.

גם זה, אגב, לא במסופוטמיה – אלא הרבה לפני, בתוך עומק ההיסטוריה האפריקאית.

אפריקה כהה? לא בהכרח

העליתי לעצמי נקודה חדה: אמנות הסלע שנמצאה בסהרה ובחופי האטלנטי מראה פעמים רבות בני אדם בהירים יחסית. זה מרמז שהאוכלוסייה הקדומה שם לא הייתה “שחורה” במובן שאנחנו רגילים לראות היום, אלא מגוונת מאוד – בדיוק כמו שהיום יש מניפה של גוונים.

רק לאחר שינויי האקלים, כשהמדבריות התרחבו, הקרינה השתנתה ודפוסי המחיה השתנו – הפיגמנטציה התאזנה מחדש. לכן, כשאנשים ברשתות מתעקשים ש“אם באת מאפריקה אתה חייב להיות שחור” – זה בעיניי סימן לבורות, לא להיסטוריה. אפריקה הקדומה הייתה הרבה יותר מגוונת ומורכבת.

סיכום – הציביליזציה הראשונה קמה מאפריקה, לא נפלה מהשמים

בשלב הזה, כל הממצאים, כל החיבורים, וכל המעקב שלי אחרי חוקרים אמיצים שמוכנים לצאת לשטח, למדבר ולים – מביאים אותי לתמונה אחת שאני לא מצליחה להתעלם ממנה:

אפריקה הייתה לב הציוויליזציה המוקדמת.
אירועי הכחדה אקלימיים מחקו אותה כמעט לחלוטין.
שורדים נדדו צפונה ומזרחה – אל הנילוס ואל הסהר הפורה.
שם החלו לשחזר את הידע האבוד – והפכו למי שנקראו מאוחר יותר “אלים”.
השומרים כתבו גרסה מרוככת, כאילו האלים בראו את העולם מאפס. במציאות שאני רואה מתוך התמונה הרחבה – הם שחזרו עולם שנמחק.

לא טמטום, לא נאיביות. זו קריאה אחרת של אותם סיפורים – כזיכרון מודחק של ציוויליזציה קדומה, ולא כאגדה שנולדה יש מאין, והיות ורב תורות הארכיאולוגיה והתפתחות העולם בנויות על תאוריות והשערות, אני מרשה לעצמי לנסות אחת נוספת 😁

---

1. נהרות גן עדן – התעלומה הגדולה ופתרון שמוביל לאפריקה

בבראשית ב' מתוארים ארבעה נהרות: פישון, גיחון, חידקל, פרת. חידקל ופרת אכן מזוהים היום בעיראק, אבל שני הנהרות הראשונים – פישון וגיחון – לא מתיישבים בקלות עם המרחב המסופוטמי. כאן נכנס החשד שלי, שמגובה גם בקריאות גאוגרפיות וגאולוגיות אחרות.

פישון – נהר שמקיף את ארץ חוילה
בבראשית נכתב: “הוא הסובב את כל ארץ חוילה אשר שם הזהב”.
האזור היחיד שמתאים לתיאור "סובב", במעגל רחב, עשיר במינרלים ובזהב, בעיניי – הוא מערב אפריקה וחופי סנגל/גינאה. שם נמצאים מרבצי זהב עתיקים, באופן שמזכיר מאוד את תיאור “הזהב הטוב” של חוילה.

גיחון – "הוא הסובב את כל ארץ כוש"
"כוש" נקשרה לאורך דורות לאזור סודן–אתיופיה. הנילוס הכחול עובר שם, ומתפתל סביב האזור בצורה שניתן להבין אותה כ"סובב את ארץ כוש" בשפה של פעם. אם פישון וגיחון הם נהרות אפריקאיים – אז לפחות חלק מגן העדן המקורי היה באפריקה.

אז מה עם חידקל ופרת?
לפי ההיגיון שלי, חידקל ופרת נוספו בפרשנות מאוחרת יותר, כאשר מעתיקים וחכמים רצו "לעגן" את הסיפור במרחב שהם חיו בו בפועל – מסופוטמיה. כך הטקסט עבר "העתקה" גם מבחינה גאוגרפית.

התוצאה: טקסט קדום שתיאר סיפור אפריקאי, שנעטף מאוחר יותר בנוף מסופוטמי.

2. ארץ חוילה – כמעט בוודאות אפריקה (לפי הקריאה שלי)

במאה ה־19 היה ניסיון לזהות את "חוילה" בחצי האי ערב. אבל התיאור המקראי – זהב טוב, בדולח, אבן שהם – לא תואם היטב את המציאות הארכיאולוגית של ערב העתיקה.

מה כן תואם? חופי גינאה־קונאקרי, סנגל, חוף השנהב, אזורי כרייה עתיקים במערב אפריקה ונתיבי סחר פרה־היסטוריים. הזהב שם עדיין מהטובים בעולם, וגם סוגי האבן שתוארו מתיישבים יפה עם החומרים שנמצאו באותם אזורים.

כל זה יוצר, בעיניי, תמונה ברורה: גן עדן הקדום לא ישב בעיראק – אלא במרחב אפריקאי עתיק, שכבר אי אפשר לזהות אותו בנוף של היום.

3. כרומוזום 2 – רמז גנטי לאירוע ייחודי

לכל קופי האדם (שימפנזה, גורילה, אורנגאוטן) יש 24 זוגות כרומוזומים. לאדם – 23 זוגות בלבד.

איך זה קרה?
שני כרומוזומים פרה־הומינידיים התמזגו והפכו לכרומוזום אחד – כרומוזום 2.

בבדיקות מדויקות נמצא שבאמצע כרומוזום 2 יש שרידי טלומרים (קצוות כרומוזומליים) במקום שבו הם לא אמורים להופיע, ושרידי צנטרומרים כפולים. זו חתימה ברורה של אירוע מיזוג, לא משהו שהופיע "סתם".

גם בתוך המסגרת האבולוציונית הקלאסית מודים שזה אירוע חד־פעמי, קפיצת מדרגה גנטית. אפשר לראות בו "תאונה טבעית", אפשר לראות בו "תכנון" – אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא מסמן נקודת שינוי.

ההערכה: זה קרה בין 300,000–700,000 שנים לפני זמננו, בערך בתקופת המעבר מפרה־אדם (Homo heidelbergensis) להומו ספיינס קדום.

בעיניי, זהו הרגע שבו אפשר לדבר על "אדם וחוה ביולוגיים" – לאו דווקא כדמויות הסיפור המקראי, אלא כנקודת המוצא הגנטית של המין המודרני.

4. "אדם" ו"חוה" – שתי דמויות גנטיות אמיתיות

המדע המודרני מדבר על שתי נקודות מוצא גנטיות עיקריות:

חוה המיטוכונדרית (mtDNA Eve)
– חיה לפני כ־150,000–200,000 שנה
– באפריקה
– כל בני האדם החיים כיום יורשים את ה־mtDNA שלה
– היא לא הייתה "האישה היחידה בעולם", אלא זו ששושלתה הגנטית שרדה.

אדם על־פי כרומוזום Y (Y-chromosomal Adam)
– חי ככל הנראה לפני 120,000–200,000 שנה
– גם הוא באפריקה
– לא בהכרח בן זוגה ההיסטורי של אותה "חוה", אלא מוצא שושלת הזכרים שנותרה עד ימינו.

המדע נזהר לא לקרוא להם "אדם וחוה", אבל מבחינה ביולוגית אלה שתי נקודות המוצא המזוקקות ביותר של האנושות המודרנית – ושתיהן יושבות באפריקה.

5. אז מתי נוצר ההומו ספיינס?

שלב 1 – לפני כ־700,000 שנה
אירוע מיזוג הכרומוזומים (כרומוזום 2) מתחיל להופיע באוכלוסיות פרה־הומינידיות.

שלב 2 – לפני כ־300,000 שנה
מופיעים מאובנים ראשונים של Homo sapiens archaic במרוקו (Jebel Irhoud) – שוב, אפריקה.

שלב 3 – לפני כ־200,000 שנה
מתייצבת אוכלוסיית ההומו ספיינס המודרני מבחינה ביולוגית.

שלב 4 – לפני 60–70 אלף שנה
"היציאה הגדולה" מאפריקה – נדידה דרך המזרח, ומשם אל אסיה, אירופה והאזור המסופוטמי.

שלב 5 – 12 האלף השנים האחרונות
שינויים אקלימיים קיצוניים בצפון אפריקה, המדבור הגדול של הסהרה, והנדידה של שאריות האוכלוסייה לעבר הנילוס והסהר הפורה – בדיוק בזמן הפריחה של תרבויות עובייד, שומר ומסופוטמיה.

המשמעות: המין האנושי המודרני נולד באפריקה הרבה לפני שהמסופוטמיה הייתה קיימת בכלל.
מה שהשומרים סיפרו כ“בריאת האדם” יכול להיקרא גם כתרגום מאוחר של זיכרון קדום־אפריקאי, שעבר אליהם דרך שבטים שנדדו צפונה ומזרחה אחרי ההכחדה.

סיכום חד

– גן עדן, לפי הקריאה הגאוגרפית שלי, תואם יותר את אפריקה מאשר את מסופוטמיה.
– פישון וגיחון – נהרות אפריקאיים; חידקל ופרת – עיגון מאוחר במסופוטמיה.
– חוילה – ככל הנראה מערב אפריקה העשירה בזהב.
– כרומוזום 2 – רמז לשינוי חד־פעמי שהפך הומיניד קדום להומו ספיינס.
– חוה המיטוכונדרית ואדם של כרומוזום Y – שניהם אפריקאים.
– ההומו ספיינס נוצר באפריקה והגיע למסופוטמיה אחרי הכחדה אקלימית קשה.
– השומרים, בעיניי, תיעדו גרסה מרוככת וסמלית לזיכרון קדום בהרבה.

אטלנטיס – החוליה שנעלמה, אך מסבירה הרבה

כשמחברים את כל חלקי הפאזל — אפריקה הפורחת, הסהרה הירוקה, מצרים הקדומה, שומר, ונדידת השורדים אחרי אירועי ההכחדה – קשה להתעלם ממוקד נוסף שנמצא בדיוק במקום הנכון: הסיפור על אטלנטיס.

לא כאגדה יוונית בלבד של אפלטון, אלא כזיכרון אפשרי של תרבות אמיתית שישבה, לפי חלק מהחוקרים העצמאיים, באזור:

• חופי האוקיינוס האטלנטי המערבי־אפריקאי
• אזור מערב הסהרה
• המקום שבו נמצא היום ה־Richat Structure במאוריטניה
• טבעות של קרקע ומים, ושפכי נהרות עצומים לכיוון הים

וכשאני שואלת את עצמי:

“האם אותה ציוויליזציה קדומה שהולידה את מצרים ושומר – ייתכן שהייתה קשורה גם לעולם אטלנטי שנעלם?”

עבורי, הרבה סימנים מצביעים על כך שיש כאן קשר, גם אם הוא עדיין לא מוכח עד הסוף.

אטלנטיס והסהרה הירוקה – אותו עולם שנשכח

לפני כ־12,000 שנה:

• הצפון האפריקאי היה ירוק ומלא מים
• נהרות אדירים התנקזו לאוקיינוס האטלנטי
• אמנות סלע מציגה סירות, חיות ים ובני־אדם – חלקם בהירי עור
• הקרקע הייתה רכה, פורייה ומלאת אגמים
• והנדסה מוקדמת – תעלות, סכרים, גידור מים – הייתה אפשרית בהחלט

כל זה מתיישב בצורה מפתיעה עם התיאורים שאפלטון מביא על אטלנטיס – גם אם אין כאן "הוכחה", יש כאן הדהוד חזק.

ההיגיון הפשוט אומר:

אם הייתה תרבות־על לפני סוף עידן הקרח –

היא לא הייתה חייבת להיות אי קטן באמצע הים.

היא יכולה הייתה להיות רשת מרכזים – לאורך מערב אפריקה, האיים הקנריים והחוף האטלנטי.

כשאירוע קטלני – מטאור, שינוי אקלים קיצוני או שילוב של שניהם – פגע באזור, חלקים שלמים של העולם הזה נקברו תחת שכבות עבות של חול ובוץ.

הסהרה של היום יכולה להיות, בעיניי, בית קברות אדיר של עולם קדום.

---

🧭 ומה קורה אחרי שהעולם הקדום נעלם?

האנשים ששרדו – מהאזור האטלנטי, מצפון אפריקה ומהסהרה שהתחילה להתייבש – לא נשארו לשבת על החורבות. הם:

• נדדו מזרחה, בעקבות הנהרות והאדמות הפוריות
• התפזרו לאורך הנילוס ומקורות המים
• הגיעו לאזור דלתת מצרים והלבנט
• וחלקם, לדעתי, המשיכו הלאה – עד מסופוטמיה

במילים אחרות:

אטלנטיס (או עולם אטלנטי קדום) → אפריקה הצפונית והסהרה הירוקה → מצרים הקדומה → שומר והמסופוטמיה

עבורי זו לא “עוד תיאוריה מוזרה”, אלא מפה הגיונית אחת שמחברת: את הגנטיקה, את הגיאולוגיה, את אמנות הסלע, את סיפורי הבריאה ואת רשימות המלכים הארוכות להפליא של שומר.

תרבות עובייד – התרבות שנחתה במסופוטמיה מוכנה מראש

תרבות עובייד (Ubaid), שפעלה בדרום מסופוטמיה לפני כ־8,500–6,000 שנה, נחשבת לאחת החידות הגדולות של הארכיאולוגיה. היא הופיעה לפתע באזור עיראק של היום עם: חקלאות מים מתקדמת, יכולת ניקוז ביצות, בנייה אחידה ואמנות חרס מפותחת מאוד — ללא כל שלב התפתחותי מקומי.

כלי חרס טיפוסי לתרבות עובייד — עיטור גיאומטרי סימטרי המזכיר דגמים אפריקאיים קדומים.

הכלים המעוטרים בעיטורי זיגזג, גלים וקווים סימטריים מזכירים להפליא את האמנות האפריקאית של צפון־מערב היבשת עוד מלפני עשרות אלפי שנים. לא רק בסגנון — אלא גם במשמעות: מים, נהרות, חיים, תנועה.

למה זה כל־כך חשוב?

העוביידים ידעו לייבש ביצות, לתעל מים ולבנות תשתיות כאילו הגיעו ממקום שבו עבודות מים היו חלק מהחיים. זה תואם באופן מדויק את אפריקה הצפונית לפני 12,000 שנה — זמן שבו הסהרה הייתה ירוקה, מלאת אגמים, תרבויות חופיות וספנות מוקדמת.

מחקרי דנ״א מהשנים האחרונות מראים שבתקופה שבה הופיעה תרבות עובייד, האוכלוסייה המקומית במזרח התיכון הוחלפה לפתע. זהו סימן קלאסי לגל הגירה של אוכלוסייה חדשה ומיומנת.

אז מה המקור?

לפי סדר הממצאים — הגיוני מאוד שהעוביידים היו חלק מהאוכלוסיות ששרדו את ההכחדה הגדולה של אפריקה ונדדו דרומה־מזרחה לעבר מסופוטמיה. הם הגיעו עם ידע, עם טכנולוגיה, ועם מסורת צורנית שראינו לאורך החוף האטלנטי ומערב אפריקה.

תרבות עובייד היא לא “פרה־שומרית פשוטה” — היא ככל הנראה הדים אחרונים של עולם אפריקאי קדום שנעלם מתחת לחול.

אטלנטיס ???

מאוריטניה – שם נמצא מבנה רישאת (“העין של הסהרה”) , שיש הטוענים שמידותיו ותיאורו דומים במפתיע לתיאור אטלנטיס המיתולוגית. אני לא טוענת כאן לוודאות – רק מזמינה אתכם להסתכל, לחשוב, ולהחליט בעצמכם.

פרק 7 - ההווה בראיית העבר

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים 

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע 

אפריקה אפריקה הקדומה, מוצא האדם, שורש האנושות, תרבויות פרהיסטוריות, אפריקה הניאוליתית, נדידת האדם הקדום, תעלומות האנושות, תרבויות קדומות באפריקה, סהרה הירוקה, סהרה הפרהיסטורית, אגן הנילוס הקדום, האדם הקדמון באפריקה, הומו סאפיינס מוקדם, שורשי הציוויליזציה, מיתוסי בריאה אפריקניים, מפות שמיימיות עתיקות, מסורות קדומות באפריקה, חקר תרבויות נשכחות, אפריקה כמקור הבריאה, מסחר קדום באפריקה, מסופוטמיה ואפריקה, קשרי תרבויות קדומים, עדויות ארכאולוגיות אפריקניות, שבטים קדומים, נדידה קדומה, היסטוריה עמוקה של האנושות.

מן השמים באו פרק 4 - מרכבות השמים

 

 

מן השמים באו – מרכבת השמים: כלי התעופה הקדומים בעדויות ארכאולוגיות ובחזון יחזקאל

כתבה תחקירית – סדרת “מן השמים באו”

מבוא

בתרבות האנושית העתיקה, מופיעים שוב ושוב תיאורים של עצמים שמימיים – לא רק כסמלים של אלים, אלא כ“כלים” שנעו, המריאו, ריחפו, והשאירו רושם על התודעה האנושית. הכתבה הזו מתמקדת בעיקר בכמה מוקדים מרכזיים: שומר, מצרים (ה“הליקופטר של אבידוס” ו“הציפור של סאקרה”), הודו (הווימאנות), דרום אמריקה (מטוסי הזהב), ובמרכז – הנביא יחזקאל, שתיאר את מה שנראה ככלי תעופה קטלני.

המטרה כאן איננה רק להראות את הממצאים, אלא לקשר אותם למחקר רציני, ולבחון: האם אנו עומדים מול זיכרון אמיתי של כלי־תעופה קדומים? האם התרבויות העתיקות תיעדו מפגש עם טכנולוגיה שמימית? ומה בדיוק עומד מאחורי התיאור הבלתי־נתפס של מרכבת יחזקאל – אחד הטקסטים היחידים משחר ההיסטוריה שמתאר כלי הנע במהירות, עם "גלגל בתוך גלגל", אש בוהקת, עיניים סביב וקול מתכתי מהדהד.

כאן אני מרכזת בעברית אחת את עיקר הראיות הידועות (וחלקן גם מושתקות): ממצאים מצריים, דגמי מטוסי זהב מדרום אמריקה, תיאורי וימאנות מהודו, מסורות שומריות על “כלי שמים”, ועד חזון יחזקאל – תיאור טכני חד וברור של מפגש עם מכונה מעופפת. זהו מחקר השוואתי, עמוס ממצאים, שמנסה להישאר חד וצלול – בלי מיסטיקה מיותרת.

---

1. שומר – המקור הראשון ל“כלי שמים”

השומרים – התרבות הראשונה על פני כדור הארץ שכתבה – תיעדו “כלי שמים” בשם GIGIR. המשמעות: מרכבה, רכב קדוש, ולעיתים אפילו "מרכבת אלים".

• “אש בוהקת יורדת מן השמים”
• “ענן רעם גדול”
• “כלי מתכת המרחף מעל הקרקע”
• “קרן אור”

התיאורים האלו מקבילים באופן מטריד לתיאור יחזקאל. כבר כאן עולה האפשרות שלא מדובר רק ב“משל”, אלא בתיעוד טכני בשפה של אותה תקופה.

---

2. מצרים – ההליקופטר מאבידוס וה“מטוס” של סאקרה

במקדש סטי הראשון (Seti I) בעיר אבידוס, מופיעה לוחית אבן עם חיתוכים שמוכרים בקרב חוקרי “העתיקים ביקור חייזרים” כ“הירוגליפים של ההליקופטר” – צורות הדומות להפליא להליקופטר, מטוס וכלי צלילה.

ההסבר האקדמי הרשמי הוא פלימפססט (palimpsest) – כתובת שנחרתה מחדש על כתובת קודמת, כך ששילוב השכבות יוצר במקרה צורות המזכירות מכונות מודרניות.

מצד המחקר האלטרנטיבי, מדובר בראיה לכך שהמצרים ראו או השתמשו בכלי תעופה או ב“כלי שמים” טכנולוגי. השאלה היא לא רק אם הצורה דומה, אלא האם אנחנו רואים פה עקבות של ידע שנשמר באבן.

בשנת 1898 התגלה בקבר Pa-di-Imen באזור סאקרה מודל עץ קטן בשם “הציפור של סאקרה”. המודל נבדק בסימולציות אווירונאוטיות מודרניות; חלק מהבדיקות טענו שהוא יכול לדאות כמו דאון פשוט, אחרות טענו שהוא אינו עומד בסטנדרט של כלי טיס מודרני.

מבחינת המחקר האלטרנטיבי – עצם העובדה שמודל קבורה עתיק דומה במידותיו לדאון, מעוררת את השאלה האם המצרים ניסו לחקות כלי שראו, או לכל הפחות שיחקו ברעיונות אווירודינמיים.

ההסבר הרשמי טוען שזה צעצוע, דגם קבורה או סמל דתי. אבל גם אם כך – העובדה שהמודל "מתנהג" כמו דאון, לפחות ברמה בסיסית, מציפה שוב את אותה שאלה: מאיפה הגיע הדמיון המפתיע הזה.

---

3. הודו – הווימאנה: תיעוד טכנולוגי של מטוס?

בתרבות ההודית (מהאבהארטה, רמאיאנה וטקסטים מאוחרים יותר) מופיעים תיאורים של כלי־טיסה בשם ווימאנה:

• כלי מתכת מסוגים שונים
• עלייה וירידה אנכית
• חלונות
• “מנועים” הפולטים אש
• כוח דחף לא מוסבר

החוקרים האלטרנטיביים טוענים שהטקסטים מתארים לא רק סמליות, אלא כלי תעופה ממשי. המיינסטרים רואה בכך דימויים מיתולוגיים וסמליים לחלוטין.

גם אם חלק מהטקסטים מאוחרים או נערכו מאוחר – התבנית ברורה: הם מתארים מכונה, עם חומרים, חלקים ותפעול, ולא רק “ענן של אל”.

---

4. דרום אמריקה – דגמי מטוסי הזהב

בקולומביה נמצאו עשרות דגמי זהב קטנים המתאימים בצורה מפתיעה לכלי טיס:

• כנפיים ישרות
• זנב אנכי
• פרופורציה אווירודינמית
• בדיקות מודרניות הראו שחלקם עפים בתצורה מוגדלת

---

5. המרכבה של יחזקאל – התיאור הטכני המלא הראשון בעולם

יחזקאל מתאר בפרק א׳ תופעה שאפשר לקרוא לה היום “מפגש קרוב עם כלי טיס”:

• “רוח סערה באה מן הצפון” – לא רוח רגילה אלא גוף מתקרב.
• “אש מתלקחת ונוגה לו סביב” – זוהר של פלזמה / בעירת דלק.
• “גלגל בתוך גלגל” – מנגנון הנעה רב־צירי, תנועה בכל כיוון.
• “עיניים רבות סביב” – עדשות, חיישנים, פתחים.
• “לא יסבו בלכתן” – תנועה ישרה לכל כיוון בלי סיבוב גוף הכלי.
• “מראה חשמל… כמראה הקשת” – ברק מתכתי ואפקטים של אור.
• “כיסא” ו“דמות אדם” – תא־בקרה וישות מפעילה.

זהו תיאור שמתנהג כמו דו"ח עד ראייה לכלי־תעופה, לא כמו משל מיסטי בלבד.

מדען נאס״א בשם ג'וזף בלומריך בשנות ה־70, החליט להפריך את רעיונותיו של אריך פון דניקן, שטען שיחזקאל היה עד לחללית יורדת מהשמיים. בלומריך היה מהנדס טילים, עבד על פרויקט הירח, וניגש לטקסט של יחזקאל כאל תיאור טכני.

אחרי חודשים של ניתוח הנדסי, הוא הגיע למסקנה ההפוכה מזו שהתכוון אליה: מה שתיאר יחזקאל בדו"ח העד ראייה שלו היה, לדעתו, סוג של חללית. המסקנה הזו הובילה אותו לכתוב את הספר “Spaceships of Ezekiel”, ולשרטט סקיצות הנדסיות לכלי.

מרכבות האש – הדמיה מודרנית לפי שרטוטי בלומריך.

---

6. מסקנה – דפוס עולמי שאי אפשר להתעלם ממנו

כאשר מציבים את כל הממצאים יחד – מצרים, שומר, הודו, דרום אמריקה ויחזקאל – מתגלה תבנית אחידה:

• כל התרבויות מדווחות על כלי אש.
• על עצמים מתכתיים או "קשים".
• על ירידה פתאומית מן השמים.
• על תנועה שאינה תואמת את חוקי הטבע הרגילים.

התיאור של יחזקאל הוא הפורמליזציה המדויקת ביותר של כלי־טיסה קדום: מכונה מתוחכמת, בעלת מנוע, חיישנים, תא־טייס, ויכולת תמרון בלתי־שגרתית.

כשכל כך הרבה תרבויות מספרות את אותו הסיפור – קשה להמשיך לפטור את הכל כ“מיתוס”. הספק היחיד שיש לי הוא האם הם באו מלמעלה, או שיצרו אותם כאן על האדמה. והיות ואין בידינו ממצאים עם הוכחות חדות כתער, הם כנראה בכל זאת – "מן השמים באו".

7. סיכום – מרכבת השמים כחלק מהתמונה הגדולה

פרק המרכבות מתחבר ישירות למה שכבר ראינו בסיפור המבול, הנפילים והאלים הקדומים: ישות עליונה יורדת, מביאה ידע, משנה סדרי עולם – ואז נעלמת ומשאירה אחריה רק רמזים באבן, בפסיפס, בזהב ובטקסטים שנראים כאילו נכתבו בשביל דור שלא יבין עד הסוף מה ראה.

המרכבה של יחזקאל אינה עומדת לבדה. היא עוגן: תיאור חד, מתועד היטב, שניתן לתרגם לשפה טכנית, ולהציב מולו את כל שאר העדויות. אם מחברים את הכול – מתקבלת מפה עולמית של "כלי שמים" – לא דימוי אחד אקראי, אלא תבנית שחוזרת.

 למה זה משנה לנו היום

אני לא מחפשת "פנטזיה". אני מחפשת עקבות. בעיניי, התיאורים האלה – משומר ועד יחזקאל – מצביעים על כך שהעולם שלנו עבר שלב קודם של מגע עם טכנולוגיה שאיננה שייכת לרמת ההתפתחות האנושית של אותה תקופה. אולי זו ציוויליזציה קדומה יותר, אולי ישות שמימית, אולי שניהם יחד.

מה שחשוב לי הוא לא רק השאלה "מי הגיע", אלא מה נשאר אצלנו: הסיפורים, הידע, הזיכרון. כל עוד אנחנו ממשיכים לשאול ולחקור, גם המרכבה של יחזקאל וגם המטוסים מזהב בדרום אמריקה מפסיקים להיות "אגדות" והופכים לרמזים מפוזרים שפעם אולי ירכיבו תמונה מלאה.

פרק 5 - תרבות עובייד – אנשי התמסח

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

מרכבות השמים,מרכבות השמים, כלי תעופה קדומים, טכנולוגיות עתיקות, חזון יחזקאל, מרכבת יחזקאל, תעופה מסופוטמית, אלים מהשמים, אנונקי טכנולוגיה, ממצאים ארכאולוגיים של תעופה, דגם המטוס הקדום, ההליוקופטר מאבידוס, אומנות מצרית מסתורית, חפצים מעופפים קדומים, מיתוסים על עפים, עדויות לתעופה קדומה, טכנולוגיות אבודות, מסופוטמיה תעופה, סיפור המרכבה, חייזרים בתנ״ך, עדויות פרה-אווירונאוטיות, תעלות נחיתה קדומות, תעופה בספר יחזקאל, אומנות שמית עתיקה, חפצי תעופה ממסופוטמיה, כתב יתדות מרכבה, ראשית התעופה האנושית, טכנולוגיה אלוהית קדומה.

מן השמים באו, פרק 3 חלק ג' -- ספר בראשית, מגדל בבל ואברהם אבינו

 

 

ממגדל בבל אל ארץ הבחירה

קריסת הציוויליזציות, לידת האמונה והולדת העם הנבחר

מן המבול אל העיר – איך ממשיך הסיפור

בפרקים הקודמים ראינו שהמקרא והמסופוטמיה מספרים כמעט אותו מבול – אבל נותנים לו משמעות שונה לגמרי. בבראשית, המבול הוא תיקון מוסרי: העולם מושחת, “ותימלא הארץ חמס”, והמים משמשים איפוס של הבריאה. במסופוטמיה, לעומת זאת, המבול הוא עונש על רעש, על עומס, על הפרעה לאלים. אצל נוח נולדת ברית חדשה לכל החיים; אצל אטרחסיס והגיבורים המסופוטמיים האלים נבהלים, רעבים, מתקהלים “כזבובים” סביב הקורבן, והעולם חוזר פחות או יותר למה שהיה.

מכאן נולד הפער הגדול: המקרא לוקח את אותו זיכרון קדום – מבול גדול, תיבה, הר, ציפורים וקורבן – ומסובב את הסיפור לכיוון אחר. במקום גחמת אלים מקנאים, נולד רעיון של תיקון, של אחריות מוסרית, של ברית. העולם שאחרי המבול הוא לא “עוד סיבוב” של אותו משחק, אלא התחלה חדשה שיש לה כיוון. ועכשיו אנחנו רואים מה קורה לדורות שאחרי נוח כשהם בונים מחדש ערים, מגדלים, ציוויליזציה – וחוזרים על אותם דפוסים.

מגדל בבל – האירוע וההקשר ההיסטורי

לאחר תקופת המבול והיווצרות שושלות חדשות, התרבו בני האדם והתפזרו באזורי הנהרות הגדולים. לפי המסורת, באזור שנער נבנתה עיר גדולה שבמרכזה מגדל עצום “וראשו בשמים”. המקרא מציג זאת כסמל לגאוות האדם ולניסיון לאחד כוח, לשון ושאיפה לרום – “נעשה לנו שם”. זה כבר לא חטא של אלימות ישירה, אלא ניסיון לשלוט במרחק שבין שמים לארץ.

במציאות המסופוטמית הוקמו זיקורות – מגדלי־מקדש מדורגים – כמו הזיקורה איתֶמֶננכִּי (Etemenanki) בבבל. כתובות מאוחרות מעידות על עצירות, שיפוצים חוזרים וקריסות חלקיות של פרויקטים מונומנטליים. הסיפור המקראי עשוי לשמר זיכרון של כישלון תכנוני/חברתי ותהליך פיזור – אבל נותן לו פרשנות מוסרית חריפה: כשבונים מגדל בלי יסוד ערכי, הוא קורס מבפנים.

זיקורת במסופוטמיה (דימוי/צילום משוחזר). מקור: World History Encyclopedia.

טבלת השוואה – מגדל בבל והמיתוסים המסופוטמיים

בראשית (המקרא)	המסופוטמיה
אחדות לשונית–חברתית ובניית מגדל “וראשו בשמים”.	בניית זיקורות לחיבור שמים–ארץ (איתמנכי בבבל).
התערבות אלוהית ובלבול השפות.	עיכובים/כשלים מיתולוגיים–טכניים בפרויקטים מונומנטליים.
פיזור כעונש מוסרי על גאווה אנושית.	פיזור כתוצאה מחוסר־סדר, פחד האלים או אסון.

קריסת הציוויליזציות הקדומות

כאן חוזרת אותה מחזוריות אנושית: עלייה – שגשוג – שחיתות – קריסה. מגדל בבל איננו רק מגדל; הוא סמל לציוויליזציה שבונה לגובה ושוכחת את היסודות. אין תכנית־אב אמיתית לחברה, למוסר, לעתיד. האנשים מתרכזים ב“שם”, במותג, במונומנט. בסוף, לא שפה אחת נשארת אלא בלבול. זה נכון לערים, אימפריות ומשפחות – וגם לימינו.

בדיוק בנקודה הזאת, אחרי עיר ענק מתפוררת ומגדל שלא הושלם, מתחיל פס חלש אך עקשן של סיפור אחר. במקום עיר שמנסה להגיע לשמים, יופיע אדם אחד שיקרא לו קול לצאת לדרך. העולם עובר מ“נבנה לנו עיר” ל“לך־לך”.

אברהם – המעבר מן העיר אל הדרך

אברהם איננו נולד במדבר ולא באוהל, אלא בלב עולם עירוני מפותח – “אור כשדים” או המרחב המסופוטמי של ערים, זיקורות, כוהנים ומלכים. זה עולם שבו האלים קשורים למקדשים, לעיר מסוימת, לסמל מסוים. העולם שבו נולדו גם סיפור המבול, לוחות המלכים וסיפורי האלים שבאו מלמעלה. דווקא מתוך המרכז הזה מגיעה הקריאה: “לך־לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

הקריאה הזאת היא שבר תרבותי: במקום אדם שמשרת פנתאון של אלים הקשורים לעיר, מופיע אדם אחד שנקרא לצאת מהמקום, מהשפה, מהשבט. הוא לא מתבקש לבנות מגדל ולא להקים מקדש, אלא ללכת. ברגע הזה האל איננו “אל של עיר” אלא אל שמלווה אדם. זה מעבר מאלוהים מקומי–מקדשי לאל שמלווה מסע.

המסע של אברהם עובר דרך חרן, ירידה למצרים, חזרה לכנען, מלחמת ארבעת המלכים, הצלת לוט, המפגש עם מלכי־צדק – מלך שלם “כהן לאל עליון”. זה רמז חזק לכך שגם בלב המרחב הכנעני–מסופוטמי היו מסורות של “אל עליון” אחד, והמקרא שומר את השם הזה בתוך הסיפור כדי לרמוז שהרעיון לא נולד בריק, אלא לוקט, זוקק, הורם מדרגה.

שיא דרמטי הוא ברית בין הבתרים: אל אחד כורת ברית עם אדם אחד, ומבטיח לא רק ארץ, אלא גם זמן – “ודור רביעי ישובו הנה”. זה לא עוד סיפור על מלחמת אלים, אלא תכנית ארוכה שמתפרשת על דורות. בהמשך, ברית המילה מסמנת שהגוף עצמו הופך למקום של הברית. לא במגדל, לא בזיקורה, אלא בבשר החי. האל “יוצא מן המקדש” ונכנס לחיים היומיומיים של עם.

גם עקדת יצחק יושבת בדיוק על קו התפר בין עולם מסופוטמי לעולם החדש. במרחב הקדום היה קורבן אדם, כולל קורבן בכורים. האל של אברהם לוקח את כל הדרך עד הקצה – ואז עוצר. “אל תשלח ידך אל הנער”. זה רגע שבו המסורת החדשה מנתקת את עצמה מהקורבן האנושי ומשאירה את האמונה בלי דם אדם. אפשר לראות בעקדה “ניקוי עמוק” של מושג הקרבת הבן, שהיה רווח בעולם ההוא.

טבלת השוואה – אברהם מול תרבות מסופוטמיה

אברהם (בראשית)	מסופוטמיה
אל אחד פונה לאדם ישירות, “לך־לך”.	ריבוי אלים, כל אל קשור לעיר/מקדש; התגלות דרך כוהנים ואותות.
ברית מוסרית־היסטורית: צדק, חסד, עתיד לעם.	חוזים פולחניים; האדם עובד כדי להאכיל את האלים.
תנועה, מסע, קניית מערת המכפלה בכסף גלוי.	עירוניות קשיחה, בעלות מקדשית–מלכותית על הקרקע.
דחיית קורבן האדם (העקדה).	מסורות של קורבן אדם ובכורים במסגרות שונות.

תובנות – הבחירה, המהפכה והברית

האל בוחר באדם – ולא להפך

“לך־לך” מסמן היפוך: האל יוזם, האדם נבחר. בעולם שבו בני־האדם בנו מגדלים כדי “להגיע” אל השמים, מופיע אל שמגיע אל אדם אחד ואומר לו: צא. אין כאן עוד פולחן כדי להרגיע אלים כועסים, אלא התחלה של יחסים. היסוד של “העם הנבחר” איננו עליונות, אלא אחריות: לשאת סיפור, לשמר ברית, להחזיק זיכרון.

שבירת הפסילים – שבר פנימי לפני היציאה

המדרש מתאר את תרח, אביו של אברהם, כיוצר פסילים. חנות מלאה אלי־חמר ועץ. יום אחד משאיר תרח את אברהם לשמור; אשה זקנה מביאה מנחה. אברהם נוטל מקל, מנפץ את כולם ומשאיר את המקל ביד הגדול.

כששב תרח ושאל “מי עשה זאת?”, עונה אברהם: “לא אני; הגדול הכה את שאר האלים”. תרח פורץ: “מה פתאום! אין בהם רוח חיים!”. ואברהם משיב לו: “ישמעו אזניך מה שפיך מדבר.” ברגע הזה מתערער רעיון “אל מעשה־אדם”, ונולדת ביקורת דתית אמיצה – מעבר מפולחן מתוכנת לחירות המחשבה. לפני שאברהם יוצא פיזית מאור כשדים, הוא יוצא פנימית מעולם הפסילים.

מהות הבחירה – שינוי קוסמולוגי

בעולם המסופוטמי האדם משרת את האלים; אצל אברהם האל משתף את האדם בתכנית ארוכת־טווח. הברית איננה רק הבטחה ל“ארץ וזרע”, אלא תביעה: “למען אשר יצווה את בניו… לעשות צדקה ומשפט”. זהו שינוי קוסמולוגי: העולם איננו רק במה למאבקי אלים, אלא זירה שבה בן־אדם אחד יכול לעמוד מול “אל עליון” ולדון איתו על גורל ערים שלמות – כמו בסיפור סדום.

יהוה – האל שמחוץ למקום

האל של אברהם איננו אל של פסל או של מקדש אחד. הוא מופיע באור, בחרן, בכנען, על ההר, בעמק. אצל משה הוא יקבל ניסוח כ“אהיה אשר אהיה” – הוויה שאינה תלויה במקום, בפסל או בתמונה. אמונה נהפכת לנוכחות מתחדשת, לא לדמות קפואה. זהו הפוך מהמקדשים המונומנטליים של מסופוטמיה, שזקוקים לחומה, זיקורה, פסל ומנגנון שלם כדי “להחזיק” את האל.

חורבן סדום – בין מיתוס לממצא

סיפורה של סדום משתלב היטב ברצף הזה: עיר עשירה, פורחת, אך מלאה חמס, אטימות ואלימות. בתל אל־חמאם זוהתה שכבת חורבן (המאה ה־17 לפנה״ס) העשויה לשקף פיצוץ אווירי של מטאור ולהסביר זיכרון של “ערי הכיכר” שנמחקו ברגע. עם זאת, סדום ההיסטורית מסתברת כנמצאת דרומית יותר – בבקעת סדום סמוך לים המלח – כנראה קבורה תחת שכבות מלח בעובי של כמה מטרים. מפת מידבא (פסיפס ביזנטי) מסמנת “סדום” ו“עמורה” בדרום הים ומחזקת מסורת מקומית עתיקה על ערים שנמחקו מן המפה.

מפת מידבא (שיחזור/צילום). מקור: Wikimedia Commons.

כיצד הגיע אלינו ספר בראשית

מסורות קדומות – שמיות ומסופוטמיות – אורגנו ונערכו לאורך דורות למסמך אחד רציף. לוחות חימר, סיפורים בעל־פה, זיכרונות של מבול, מגדלים, מסעות, חורבנות – כולם עברו סינון, בחירה, עריכה והטעינה במשמעות חדשה: אל אחד, אדם אחראי, ברית מוסרית. במקום פנתאון של אלים שמחליפים מצב־רוח, בראשית יוצר ציר אחד של היסטוריה: מבריאה, דרך מבול, בבל, אבות, ועד לעם שנושא על גבו סיפור.

מהות הספר – זיכרון, מוסר ויצירה

“בראשית” איננו ספר מדע ואיננו רק מיתולוגיה. זה כתב־זיכרון של האנושות, מסודר דרך העיניים של עם אחד שנושא בתוכו את כל השכבות: מסופוטמיה, כנען, מדבר, עיר, מקדשים, מסעות. זה ניסיון לחבר זיכרונות של מבול, של מגדלים ושל מסעות אל אמירה אחת על אחריות האדם לעולמו: איך משתמשים בידע, בכוח, בשפה ובברית.

המפה נשארת – רק השמות משתנים

הדפוסים חוזרים: אנשים בונים מגדלים, ערים, אימפריות, ומתרסקים על אותה נקודה – גאווה, חמס, שכחת האחר. המפה הגיאוגרפית משתנה, הטכנולוגיה משתנה, השפה משתנה – אבל המפה הפנימית כמעט זהה. האתגר של דורנו איננו שונה מהאתגר של דור המבול או דור המגדל: לא לבנות מגדלים ריקים אלא יסודות מוסריים ברי־קיימא. כל דור מוסיף סימנים חדשים על אותה מפה קדומה.

דבר החוקרת – לשם מה נבחרנו

יצאתי לחקור מהו “האלוהים” ולמה דווקא אנחנו – הצאצאים של אברהם – נקראים “עם נבחר”. האם תפקידנו לשמור קוד גנטי עתיק? לשמר בזיכרון את תולדות העולם שלפני המבול? להעביר הלאה את סיפורי האלים שבאו מלמעלה במסופוטמיה – אבל בצורה מזוקקת, בלי פסילים, בלי קורבנות אדם, עם אל אחד? ייתכן שהכול נכון קצת.

לאורך ההיסטוריה נפלנו וקמנו, התבלבלנו, גורשנו, חזרנו, שינינו צורות. אבל קו אחד נשאר: לא אנחנו בחרנו באלוהים, אלא הוא בחר בנו – באברהם, ביצחק, ביעקב, ואחר כך בעם שלם שיצא ממצרים וקיבל תורה. ורק אחר כך, לאט, גם אנחנו בחרנו בו חזרה – דרך שאלה, ויכוח, לימוד, יצירה. ייתכן שתפקידנו הוא לשמור את הזיכרון והחיפוש: לא לתת לעולם לשכוח שהיה כאן משהו לפני הציוויליזציה הנוכחית, ולא לקבל שום סיפור כמובן מאליו.

כל עוד אנחנו שואלים “מהו האלוהים?”, “מאין באנו?” ו“מה אחריותנו כאן?” – הברית חיה. ובראשית ממשיך להיות לא רק ספר ישן, אלא מפה פתוחה למסע האנושי בין שמיים לארץ. 

                            

פרק 4:מרכבת השמים, כלי התעופה הקדומים 

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

ספר בראשית, מגדל בבל, אברהם אבינו, מסופוטמיה ובראשית, מקורות ספר בראשית, בריאה מסופוטמית, גורל האנושות הקדומה, מגדל בבל מסופוטמיה, זיגורט בבל, אנליל ואנכי, נדידת אברהם, אור כשדים מקור, מסע אברהם מארם נהריים, תרבויות מסופוטמיה בתנ״ך, השפעות מסופוטמיות על המקרא, סיפורי בריאה עתיקים, אנונקי ובראשית, גלות בבל העתיקה, שפות קדומות ומגדל בבל, חפירות בדרום מסופוטמיה, תולדות עם ישראל הקדום, עקבות ארכאולוגיות לבראשית, זיקה בין שומר לעבריים, מסורת אבות קדומה.