מה אם אטלנטיס קבורה בעין הסהרה?
לפני כ־12,000 שנה, כדור הארץ יצא מתקופה ארוכה של קיפאון. קרחונים החלו להיסוג, לא בקצב אחיד ושקט, אלא בגלים. מפלסי הים עלו. ימים ואגמי קרח עצומים נפרצו. נהרות שינו כיוון. אזורים שלמים, שהיו מיושבים ומוכרים, נעלמו בתוך פרק זמן קצר. זהו עולם של אסון עם זיכרון שהשתמר בספור של אפלטון שנלקח במקור מהספריות של המצרים הקדמונים שהיו אובססיביים לתיעוד
באותה תקופה, מערב אפריקה, הסהרה של ימינו, הייתה מרחב ירוק וחי: נהרות זרמו, אגמים וימות נפרשו על פני שטחי ענק, חיות ועדרים נעו בה ואנשים חיו בתוך מערכת מים עצומה ופעילה שהתחברה אל הים התיכון בצפון ובמערב הים האטלנטי חדר אל תוך היבשה ממערב, ויצר לגונות בדרום מערב האי ונהרות וימות מהמזרח שביניהם צצו איים, התחברו אליו בקשר ישיר והתנועה החופית זרמה בטבעיות.
תיאורה של אטלנטיס כעיר בעלת כניסה ארוכה מן הים משתלב היטב עם מודל של יישוב חופי קדום: לא עיר היושבת על קו המים, אלא מרכז פנימי המחובר אל הים באמצעות תעלה. מבנה כזה מאפשר שליטה בתנועה, הגנה מפני סערות והשתלבות ברשת של יישובי חוף קטנים. בעולם של חופים משתנים ושיטפונות תכופים,
ובתוך המרחב הזה לפני הפתח הצר (עמודי הרקולס) שבין הים התיכון לאוקיינוס, השתרע בתקופות קדומות מרחב ימי שונה מאוד מזה שאנו מכירים היום. וכך הוא נראה לפי אפלטון:
''מחוץ לפתח שאתם קוראים לו, כך אתם אומרים, עמודי הרקולס – היה אי, ושמו אטלנטיס. מן האי הזה אפשר היה לעבור אל איים אחרים, ומן האיים אל כל היבשת שממול. הים שבתוך המצר דומה לנמל, ואילו שמעבר לו הוא הים האמיתי. האי ההוא היה גדול מלוב ומאסיה יחד.
באי היה מישור גדול ויפה ביותר. ההרים הקיפו אותו סביב סביב, רבים וגדולים, וביופיים ובגיוונם עלו על כל מקום אחר. הם היו מתונים ומשתפלים בהדרגה אל המישור ואל הים. המישור שהיה סביב העיר פנה אל הדרום, ומצפון היה מכוסה בהרים.
נהר גדול עבר במרכז הארץ. מים רבים ושופעים ירדו מן ההרים והזינו את כל המישור. במקום היו מעיינות של מים קרים וחמים כאחד, בשפע רב ונפלאים בשימושם. תעלות רבות נחפרו סביב המישור ובתוכו להולכת מים ולהשקיית השדות.
אורכו של המישור היה שלושת אלפים סטאדיות, ורוחבו מן הים ועד ההרים – אלפיים סטאדיות. המקום הזה היה ישר ואחיד, טוב מטבעו ומשופר במעשה ידי אדם. סביב המישור נחפרה תעלה גדולה: עומקה מאה רגל, רוחבה סטאדיה אחת, ואורכה מקיף את כל המישור. מן התעלה הזאת הובילו תעלות ישרות אל העיר, מרוחקות זו מזו מאה סטאדיות.
במרכז האי, לא רחוק מן הים, הייתה גבעה קטנה במישור. סביבה יצרו טבעות של ים ושל יבשה לסירוגין. תעלה נחפרה מן הים עד הטבעת החיצונית של העיר, כדי שספינות יוכלו להגיע אליה. גשרים חיברו את הטבעות זו לזו ויצרו דרך אל החלק הפנימי.''
ובמילים שלנו היום זה אומר שמעבר לפתח הצר של עמודי הרקולס בצידו השני (הדרומי), שוכן אי גדול. הוא איננו אי קטן באוקיאנוס, אלא גוש יבשה רחב מוקף כולו בתעלת מים רחבה ועמוקה, שמקבל את פני הבאים מן המצר.
מן האי הזה אפשר לשוט אל איים נוספים שבתוך הים הזה, ומן האיים אפשר לעבור אל היבשה (אפריקה) שממול – אל ארץ המקיפה ים עצום שאותו אפלטון מכנה “הים האמיתי”. הים (מיצר גיברלטר) שבין העמודים אינו אלא נמל בעל כניסה צרה, הוא רק נמל ואילו מעבר לו משתרע מרחב מים גדול בהרבה הכולל את מרחב המים האפריקאי והים התיכון יחדיו.
בתוך האי הגדול הזה שמשתרע מהאטלנטי/מרוקו במערב ועד להרי ורמות אלג'יריה במזקח ומהים התיכון/הרי האטלס בצפון ועד לנבול מאוריטניה הדרומי, ניצבים הרים מכל צדדו. אפלטון מדגיש שההרים משתפלים אל הים, כלומר אינם צוקים תלולים אלא מדרגות קרקע שיורדות בהדרגה עד למישור נמוך. למרגלות המדרון משתרע מישור רחב ומסודר, פורה ועשיר במים, שסביבו נחפרו תעלות ונבנו דרכים. המישור הזה הוא לב הממלכה.
את מרכז המישור, חוצה נהר (במחקר המודרני הוצע לזהות נהר זה עם מערכת הטמנראסט הקדומה.) מעט פנימה מן החוף, ניצבת גבעה נמוכה. על הגבעה יושב הארמון המלכותי וכל מוסדות השלטון, מתחם סגור ומבוצר. סביב הגבעה נחפרו טבעות של מים ויבשה לסירוגין: שלוש טבעות מים ושתי טבעות יבשה. גשרים חיברו ביניהן, ומן הטבעת החיצונית יצאה תעלה רחבה אל הים, ברוחב מספיק לשתי ספינות העוברות זו לצד זו ובאורך עשרות סטאדיות.(סטדיה 1 = כ 180 מ')
האי מוקף כולו כולו בתעלה מים ברוחב סטאדיה אחת ועומק של 100 רגל שממנה יוצאות תעלות להשקות את המישור. יש בו מקורות מתוקים הזורמים מרמות אדראר, ויש בו גם מים חמים העולים מן הקרקע. השדות מושקים בתעלות, והנמלים מלאים בספינות המגיעות מכל קצות הים. סביב הליבה המלכותית מתנהל עולם של חקלאות, מסחר ושיט.
אפלטון, אלפי שנים מאוחר יותר, מתאר מקום כזה בדיוק. ליבה עגולה, טבעות של מים ויבשה, תעלות שמחברות ביניהן, כניסה ישירה מן הים, וזרימה מתמדת של מים מן הסביבה אל תוך העיר. המים היו הדרכים לנוע. מים היו הגבולות. מים היו ההגנה והחיבור. ואז — אסון גדול התרחש !
גיאולוגים כמו רנדל קרלסון הראו שבאזורים נרחבים בעולם התרחשו בסוף עידן הקרח אירועי שטיפה אלימים: גלי צונמי, זרימות מים עצומות, מהירות, שחצו יבשות, סחפו קרקע, ושינו את פני השטח בזמן קצר. אלה אינם תהליכים שמשאירים אחריהם חורבות מסודרות. הם מוחקים. אם עיר כזו התקיימה באזור נמוך, חופי או לגוני — היא לא הייתה שורדת.
ומה שנשאר לאחר אסון כזה הוא שלד של מבנה נופי עמוק.
עין הסהרה(מבנה רישאת)
בלב מערב אפריקה ובמרכז האי המתואר על ידי אפלטון (לרעתי), שוכן מבנה טבעתי עצום, בעל עיגולים קונצנטריים ומרכז ברור. מבנה שאינו נראה מהקרקע. לא מהגבעות, לא מהשבילים. הוא התגלה רק כאשר האדם הביט לראשונה על פני כדור הארץ מלמעלה, מהחלל.
סביב עין הסהרה ניכרים עד היום סימני זרימה: ערוצי סחף, תוואים רחבים, חתימות של מים בתנועה אלימה. אלה אינם שרידים של גשם רגיל. הם עדות לאירועים בקנה מידה שמוחק כל מה שאינו גיאולוגי.
אם שם התקיימה עיר — היא ממש נקרעה מן המישור ונשאבה אל מעמקי הבוץ הטובעני.
וכמו כל מקום שנעלם כך, היא לא הותירה אחריה קירות, כתובות או ארמונות. היא הותירה זיכרון.
זיכרון שעובר דרך סיפור שמתאר עיר עגולה, עטופה מים, שנכחדה ביום אחד ולילה אחד. האם זה אומר שעין הסהרה היא אטלנטיס? לא ! אבל זה כן אומר שהרעיון שאטלנטיס הייתה אפשרית — אינו מופרך. שהעולם שבו סיפור כזה נולד היה אמיתי, ושאסונות בקנה מידה כזה אכן התרחשו.
והשאלה האמיתית אינה אם נאמין בסיפור. השאלה היא אם נמשיך להתייחס אליו כאל אגדה — או כאל זיכרון של עולם שנשטף ונעלם, הרבה לפני שההיסטוריה החלה להיכתב.
זו אינה כתבה שמנסה להוכיח שאטלנטיס הייתה קיימת, וגם לא כתבה שמבקשת להגן על אגדה עתיקה.
זו כתבה שמעלה שאלה אחת בלבד:
מה אם תיאור אטלנטיס של אפלטון אינו מיתוס מופשט, אלא זיכרון גיאוגרפי של מקום ממשי — מקום שנמחק?
והשאלה הזו, כשהיא נשאלת ברצינות, מחייבת בדיקה מחודשת של אזור אחד מסוים: עין הסהרה (Richat Structure), במערב אפריקה.
אפלטון – לא אגדה, אלא תיאור מרחבי
אפלטון מדגיש שאינו כותב מיתולוגיה. הוא מתאר מקום עם מבנה ברור:
אטלנטיס לפי אפלטון – התיאור המלא
מקור הסיפור ומעמדו
אפלטון מדגיש שוב ושוב: זה לא סיפור שהוא המציא. הסיפור הגיע אליו דרך: סולון (המחוקק האתונאי) שקיבל אותם מכהני מצרים בעיר סאיס, ממסורת כתובה עתיקה בהרבה מיוון.
כלומר: בעיני אפלטון עצמו, זהו זיכרון היסטורי קדום, לא אלגוריה פילוסופית בלבד וכך הוא מתאר...
העיר והמרכז השלטוני
במרכז האי עמדה העיר הראשית, ובה:
השלטון – לא מלך אחד, אלא מערכת
אטלנטיס לא נשלטה בידי מלך יחיד. לפי אפלטון, השלטון באטלנטיס היה כזה:
החוק והמשפט
החוקים של אטלנטיס נחשבו קדושים, נמסרו מדור לדור, ונכתבו (או נחקקו) על לוחות במקדש.
אחת לשנה (או לפרקי זמן קבועים): המלכים התכנסו במקדש, קיימו משפטים, דנו בעבירות חמורות, ושפטו זה את זה לפי החוק, לא לפי כוח.
זה תיאור חריג לעולם העתיק: שליטים הכפופים לחוק, ולא להפך.
הכלכלה והעיסוק היומיומי
אטלנטיס מתוארת כארץ עשירה מאוד במשאבים טבעיים: אדמה פורייה, מים בשפע, חקלאות מסודרת, תעלות השקיה, מחצבים ומתכות, יערות ובעלי חיים רבים.
העיר והאי ייצרו מזון בכמויות גדולות, לא היו תלויים ביבוא בסיסי וקיימו עודפים.
המים שימשו: לתנועה, למסחר, להשקיה ולתעשייה.
התחבורה והמסחר
המים הם הלב של הכול.
אפלטון מתאר: תעלות רחבות, גשרים, נמלים פנימיים, מעבר ספינות אל תוך העיר.
ספינות נכנסו מן הים, שטו בתוך העיר ופרקו סחורות ליד אזורי מגורים, מחסנים ושווקים.
זה לא תיאור סמלי. זה תיאור של עיר לוגיסטית מתקדמת מאוד לזמנה.
הצבא והכוח
אטלנטיס הייתה מעצמה צבאית – אבל מאורגנת, לא פראית.
היו לה: צבא יבשתי גדול, צי ימי משמעותי, חלוקה ליחידות אזוריות, משמעת וארגון.
המטרה: הגנה ושליטה אזורית.
אפלטון מספר שבשלב מסוים אטלנטיס ניסתה להרחיב את שליטתה, הגיעה עד אזורי הים התיכון ואף איימה על יוון (שבכלל לא הייתה קימת באותה תקופה).
החיים והתרבות
לפי אפלטון: בני אטלנטיס חיו תחילה במידה, איזון וחוק, הם כיבדו את האלים, שלטו בעצמם, לא רדפו כוח לשמו, אך עם הזמן:
זו הנקודה שבה, לפי אפלטון, האיזון נשבר.
האסון
האסון מתואר בקצרה – אך בבהירות:
וכל זה: בפרק זמן קצר מאוד, “יום ולילה אחד קשים” העיר נעלמה, האי שקע והמים כיסו הכול.
שכבת עיבוד יוונית מול ליבה קדומה
נראה כי אפלטון קיבל סיפור קדום שמקורו אינו יווני, ובחר לנסח אותו מחדש בשפה תרבותית יוונית. האלים, המלחמות והמסגור המוסרי אינם בהכרח חלק מן הליבה המקורית של הסיפור, אלא אמצעי הנגשה לקוראיו. תחת שכבה זו נותר תיאור עקבי של עיר, שלטון ואסון טבע — תיאור שאינו מתיישב בקלות עם מיתוס מומצא.
מרבית תיאורה של אטלנטיס אינו תואם אף מודל עירוני או שלטוני יווני מוכר. לא מבנה העיר, לא מנגנון השלטון, לא היחס לחוק ולא הכלכלה. דווקא הפער הזה מחזק את האפשרות שאפלטון אינו ממציא, אלא מעבד סיפור שמקורו מחוץ לעולם היווני, ומלביש עליו מסגרת תרבותית שתהיה מובנת לו ולקוראיו. זה תיאור של ציוויליזציה אנושית מתפקדת. נראה כי אפלטון שילב שני רבדים שונים בסיפור אטלנטיס: רובד אחד, קדום ומפורט, המתאר עיר, נוף ואסון טבע; ורובד אחר, עכשווי לזמנו, שבו שימש הסיפור כמשל פוליטי על אתונה, כוח צבאי ושחיתות. החלק הצבאי נשמע יווני אנכרוניסטי משום שהוא אכן כזה — לא כתיעוד היסטורי, אלא כעיבוד פילוסופי. התיאור הצבאי של אטלנטיס נשמע אנושי מאוד – ואולי אנושי מדי. הוא משקף מודל יווני של עימות בין מדינות, ולא מודל של שליטה קדומה המבוססת על ניהול, תשתיות ופיקוח. הפער הזה מעיד לא על טעות, אלא על שכבת עיבוד תרבותית מאוחרת שהולבשה על זיכרון קדום יותר.
תיאור אטלנטיס נושא חותם יווני ברור, בעיקר בשימוש באלי הפנתיאון כמסגרת סיפורית. עם זאת, האלים אינם פועלים כאן כדמויות מיתולוגיות פעילות, אלא כעקרונות מארגנים: מקור סמכות, חוק וסדר. נראה כי אפלטון אינו ממציא עולם מיתי, אלא מתרגם סיפור קדום לשפה תרבותית שהקהל היווני יכול היה להבין.
עין הסהרה – מבנה יוצא דופן, לא סתמי
אבל המבנה לבדו אינו הסיפור. הסיפור הוא מה שקרה סביבו.
שטיפה אלימה, לא סחף איטי
הגיאולוג רנדל קרלסון מספר ומראה כי אזור עין הסהרה עבר אירועי שטיפה אלימים בקנה מידה ענק. לא גשם עונתי. לא בלייה הדרגתית, אלא:
אלה דפוסים המוכרים מאירועי סוף עידן הקרח, כאשר אגמי קרח עצומים נפרצו ושחררו כמויות אדירות של מים בפרקי זמן קצרים.
ג’ימי קורסֶטי – למה עין הסהרה בכלל עולה לדיון
ג’ימי קורסֶטי (היחיד ששכנע אותי שהייתה אפשרות לקיומה של אטלנטיס) אינו טוען שעין הסהרה היא אטלנטיס. הוא מצביע עליה כאזור שעומד בתנאי סף חריגים:
זו אינה הוכחה אבל זו בהחלט הצדקה לבדיקה.
אחת ההנחות השגויות בדיון על אטלנטיס היא שאפריקה תמיד הייתה מדברית. בפועל, בתקופה הרלוונטית ועד לפני כ - 5000 שנה, הסהרה הייתה ירוקה, נהרות ואגמים חצו את היבשת, חיה בה אוכלוסייה נודדת ופעילה
מערב אפריקה לא הייתה שולית. היא הייתה חלק מעולם ימי פעיל.
החופים המערביים – המקומות שנעלמו ראשונים
עם עליית מפלס הים בכ־120 מטר לאחר הפשרת הקרחונים מדפי יבשה חופיים הוצפו ובאירופה אף נשברו, יישובים נעלמו ונתיבי תנועה נמחקו.
זה נכון לאפריקה, זה נכון לאירופה, וזה נכון גם לים התיכון באשר מלטה המציגה בנייה מונומנטלית מוקדמת באי קטן וחסר משאבים עדות לכך שתרבויות ימיות מורכבות התקיימו מוקדם מהמקובל לחשוב. הבניה לא נגמרה וחלק מהאי עד היום נמצא מתחת למים.
באזור הבוספורוס קיימות עדויות להצפה מהירה ואלימה של אזורים נרחבים, כאשר מים פרצו לתוך הים השחור המליחו את מימו ושינו את פני האזור בפרק זמן קצר. אלה אינם מיתוסים אלא תהליכים גיאולוגיים מתועדים.
סקירה גאולוגית של אזור עין הסהרה וסביבתה
אזור עין הסהרה יושב בתוך מרחב גאולוגי המעיד על קיום אגן מים קדום רחב. ימות החול הסובבות את האתר אינן תוצר של מדבור פשוט, אלא של תהליכי הצפה, שקיעה וסחף ממושכים. תאוריות המקשרות את המבנה לבוץ געשי אינן מתיישבות עם הדוגמאות המוכרות של פעילות כזו בעולם, ואינן מסבירות את היקף הסחף והחשיפה. לעומת זאת, שילוב של כיפה גאולוגית קדומה ופעילות מים אלימה בעבר מספק הסבר עקבי יותר למראה הנוכחי של האזור.
.png)
עין הסהרה והקטסטרופות של סוף עידן הקרח
סוף עידן הקרח האחרון לא היה תהליך רגוע. אף שהמגמה הכללית הייתה התחממות, הנתונים הגאולוגיים מצביעים על כך שהשינוי התרחש בקפיצות אלימות. קרחונים נמסו, אגמי קרח עצומים בצפון נפרצו, ומערכות ניקוז בקנה מידה יבשתי קרסו בפרקי זמן קצרים. בצפון אפריקה ובמערבה, התוצאה הייתה שילוב חריג של:
האזור שבו שוכנת עין הסהרה אינו יושב בשוליים של התהליך הזה, אלא בתוך אחד מאגני הניקוז הגדולים של אפריקה הצפונית. בתקופת הלחות האפריקאית זרמו באזור נהרות עונתיים וקבועים, התקיימו אגמים שיצרו בעצם ים ובו איים רחבי היקף, והקרקע הייתה רוויה לפרקי זמן ארוכים. כאשר אירעו אירועי שיטפון קיצוניים — בין אם כתוצאה מפריצת אגני מים פנימיים ובין אם כתוצאה משינויי מפלס מהירים — המים לא רק הציפו את המרחב, אלא שטפו אותו באלימות. זרימות כאלה אינן בונות נוף; הן מפרקות אותו.
מנגנון ההיעלמות – (התזה ההגיונית )
התיאור אפלטון
"והיה אי ששכן לפני המצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס . האי הזה היה גדול יותר מ לוב ומ אסיה גם יחד, והוא הוביל לאיים אחרים. מאיים אלה יכולת לעבור את כל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמיתי, שכן ים זה, הנמצא בין מצרי הרקולס, אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה, אבל אותו הים האחר הוא ים אמיתי, והארץ המקיפה אותו - בצדק תיקרא יבשה."
ועוד ציטוט חשוב להמשך: “הים נעשה בוצי ואינו עביר”
אפריקה לפני המדבור
צפון־מערב אפריקה לא הייתה מדבר. היא הייתה מערכת הידרולוגית עצומה: אגנים מחוברים, ימות פנימיות רחבות, נהרות, מישורי הצפה ורמות גבוהות. כאשר משחזרים את האזור לפני המדבור המלא, מתקבלת גיאוגרפיה שונה לחלוטין – כזו שמאפשרת קריאה חדשה, מדויקת, ולא מיתית, של דברי אפלטון.
מה אפלטון באמת מתאר
כאשר אפלטון מתאר את אטלנטיס, הוא אינו מתאר אי אוקייני מבודד אחד. הוא מתאר מערכת:
הרצף הזה קריטי. זה תיאור גיאוגרפי רציף.
מהו ה“אי” של אפלטון
אם מפסיקים להניח ש“אי” פירושו אי אוקייני במובן המודרני, וקוראים את המונח במשמעות גיאוגרפית עתיקה – יחידת יבשה המופרדת תפקודית על ידי מים – התמונה משתנה.
היבשה הראשונה מעבר למצר היא בבירור צפון מרוקו וצפון אלג’יריה. אזור זה יושב בין הים התיכון לבין מערכת מים פנימית עצומה מדרום. בתפיסת עולם עתיקה, זהו “אי”: לא מפני שהוא מוקף אוקיינוס, אלא מפני שבתקופה הלחה, צפון מרוקו–אלג׳יריה הייתה יחידת יבשה המוקפת מים מארבעה כיוונים: הים התיכון מצפון, האוקיינוס האטלנטי ממערב, ומערכת מים פנימית רחבת־היקף מדרום וממזרח. במונחים גיאוגרפיים עתיקים, זהו אי לכל דבר.
הים הפנימי והאיים
דרומית לחזית הצפון־אפריקאית, אגני הסהרה – שהם כיום ימות חול – שבעבר היו מלאים מים. כאשר מפלסי המים היו גבוהים, האגנים התחברו לים פנימי עצום אחד, ולא לשרשרת אגמים קטנים.
רמות, שלוחות וגבעות היו איים. נהרות חיברו את המערכת כולה. מהחוף, זה היה נראה בדיוק כפי שאפלטון מתאר: ים מלא באיים רבים.
מבנה רישאט (עין הסהרה) יושב במרכז המערכת הזו ומציג עדויות לנוכחות מים ממושכת ולאידוי – כולל משקעי מלח. זו בפרוש חתימה של גוף מים גדול ומתמשך.
הקריסה – לא תהליך שקט
כאן מגיע החלק שנוטים להמעיט בו.
הקריסה לא הייתה התייבשות איטית בלבד. היא הייתה הרבה יותר אלימה.
בסוף עידן הקרח האחרון, קרחונים ומדפי קרח באזור גרינלנד איבדו יציבות והתנתקו כנראה. השחרור הפתאומי של קרח ומי הפשרה יצר כוחות אוקייניים כיווניים עצומים בצפון האוקיינוס האטלנטי.
הגיאומטריה כאן קריטית: צפון־מערב אפריקה יושבת בזווית כזו שהמדף היבשתי שלה לא התרסק ישירות. עיקר האנרגיה הוסטה לאורך החוף. זו הסיבה שמדפי מערב אירופה התרסקו לפיסות עם מראה סימני סחיפה קיצוניים – בעוד המדף האפריקאי נותר שלם יחסית.
אבל גלי הענק פירקו את אפריקה שלא ניצלה משאר התהליך.
כשל מערכתי רב־שלבי
האנרגיה והלחץ שהוסטו פגעו ישירות במערכת הים הפנימי של צפון־מערב אפריקה. אגנים קרסו, ספים טבעיים כשלו, וקווי חוף פנימיים התמוטטו.
כמויות עצומות של מים שוחררו בבת אחת.
חלק מהמים זרמו חזרה לאוקיינוס האטלנטי, אך חלקם פרצו צפונה ומזרחה אל הים התיכון – ויצרו גם שם גלי־ענק משניים בתוך אגן שכבר היה פגיע. כך נוצר רצף של פגיעות: לא גל אחד, אלא סדרת אירועים הרסניים שגרמה כנראה גם לרעידת אדמה הרסנית
וזה מסביר מדוע מקורות עתיקים מתארים חורבן פתאומי ומוחלט – ולא דעיכה הדרגתית.
תיאור אטלנטיס אצל אפלטון משקף זיכרון של מערכת ימית־אגנית רחבת־היקף שפעלה בצפון־מערב אפריקה בתקופה שלפני המדבור הסהרתי. המערכת כללה ים פנימי, רשת אגנים, איים ושלוחות יבשה, נהרות רחבים ומישור מרכזי. קריסתה התרחשה בעקבות אירועי מים קיצוניים שמקורם בצפון־מערב האטלנטי/קוטבי, אשר גרמו לחדירת מים מליחים, הצפות, המלחת קרקע והרעלתה, קטיעת נהרות ומדבור מהיר. המדבר הנוכחי נתפס כתוצר סופי של קריסה הידרולוגית ולא כתנאי קדמון. עין הסהרה מזוהה כמרכיב ליבה אגני בתוך מערכת זו.
ולדברי אפלטון :
'' ואולם לאחר מכן באו רעידות אדמה ושיטפונות איומים; וביום ולילה אחד של חורבן שקעו כל אנשי המלחמה שלכם באדמה, ואי אטלנטיס שקע בים ונעלם. ולכן גם הים באזור ההוא אינו עביר עוד ואינו ניתן לשיט, בשל הבוץ הרב שנוצר מן האי ששקע.”
אז מה בעצם נשאר מאטלנטיס?
לפי אפלטון, גבולות הממלכה האטלנטית השתרעו על פני מרחב רחב סביב הים התיכון: מאזור עמודי הרקולס במערב, דרך צפון אפריקה עד מצרים, ועד דרום אירופה (טירניה). בתוך התחום הזה ייתכן שהיו נקודות מרכזיות של אותה ממלכה קדומה.
מבנים אפשריים להנצחת שרידי הממלכה כוללים את המקדשים המגליתיים במלטה, מבנים שקועים מול חופי ספרד, הפירמידות של גיזה אם מקבלים שהן נשענות על תשתית קדומה יותר, וגם מבנים מגליתיים חריגים בסרדיניה ובספרד. כל אלה לא משתלבים בקלות ברצף ההיסטורי המוכר, ויכולים להיות שרידים מאותה מערכת קדומה.
השורה התחתונה: בתוך התחום שאפלטון תיאר, אנחנו מוצאים מבנים ואתרים יוצאי דופן שמעלים שאלות מסקרנות. זה לא הוכחה חד־משמעית, אבל זה פתח לחשיבה חדשה.
ובנוגע ליוון – אין שום סיבה לחשוב שאטלנטיס הייתה קשורה ליוון עצמה. אפלטון פשוט תרגם את הסיפור לקהל היווני שלו. אם אטלנטיס הייתה קיימת, היא הייתה עולם אחר בזמן אחר, וזיכרונה הגיע ליוונים דרך תיווך של תרבויות אחרות. הטעות שלנו הייתה לקרוא את הטקסט עם מפה לא נכונה בראש. ברגע שמחליפים את המפה, הטקסט נראה כמו עדות ולא כמו אגדה.
בסוף, כשמציבים זה לצד זה את תיאור אטלנטיס, את אפריקה הקדומה ואת ראשית שומר, רואים קווי דמיון: שלטון מחולק, מרכזיות של מים, וידע שמופיע בשלמותו. זה לא אומר שיש לנו הוכחה, אבל זה בהחלט נותן תחושה שהעולם האטלנטי, אם היה קיים, דמה יותר לשומר ולמצרים הקדומה מאשר ליוון.
לפרק הבא: שינון שהפך לתפילה
בו נראה שתפילה בעצם מקורה בשינון האין סופי שבעל-פה עוד לפני הכתב רק כדי לשמר זיכרון חשוב.
:אטלנטיס,אפלטון,יוון,אלפי-שנים,זיכרון-גיאוגרפי,מסורת-מצרית,עיבוד-תרבותי,שכבת-סיפור,קטסטרופה-קדומה,עידן-הקרח ,ים קדום, האוקיאנוס האטלנטי, עין הסהרה, מבנה רישאת
פירמידות, מלטה, מצרים, סולון, תיארוך, זיכרון קדום, עיבוד יווני, קטסטרופות, סוף עידן הקרח
