האפקאלו - המדריכים מן השמים, פרק 3 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

האפקאלו — המדריכים של מסופוטמיה

חלק 1- הקדמה

בכל תרבות עתיקה על פני כדור הארץ – במסופוטמיה, מצרים, אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ואף אצל עמי הצפון – מופיעות דמויות זהות: אלה שלימדו את בני האדם את מה שלא יכלו לדעת.

הם לא נקראו "אלים" ולא נתפסו ככוחות על־טבעיים. הם היו הדרג שמתחת: המורים, המהנדסים, הבנאים, הטכנאים – אלה שבאו במגע ישיר עם בני האדם. הם פעלו בתוך היררכיה ברורה, קיבלו פקודות מדרג גבוה יותר, וביצעו את העבודה בשטח.

בכל מקום בעולם תוארו אותם מדריכים כמעט באותה שפה: דמויות שלא היו אנושיות לחלוטין, ולפעמים בעלות צורה היברידית – חלקן בנות-מים, חלקן בנות-שמיים – שנחתו, יצאו, עלו, ירדו ולימדו. הם הקימו ערים, שרטטו תעלות, נתנו לוחות ידע, ולימדו אסטרונומיה וחקלאות.

בתרבות השומרית–אכדית מופיעה קבוצה מוגדרת של דמויות הקרויה Apkallu (אפקלו).

הם מתוארים כמי שפעלו פיזית בעולם —הם הגיעו, לימדו, עבדו, הגדירו, והמשיכו הלאה.

איך הטקסטים מתארים אותם בפועל

בכתיבה השומרית והאכדית אין תיאורי אופי, אין מיתולוגיזציה רגשית, ואין סיפורי גבורה.

התיאור הוא פונקציונלי:

• “אלה שהורידו חכמה”

• “אלה שהעמידו סדר”

• “אלה שטיהרו והגדירו”

• “אלה שעמדו בשער”

כלומר — תפקיד, לא אישיות.

האפקאלו מתוארים כמי שפועלים במסגרת היררכיה רחבה יותר, כפועלים בשטח, לא כמקור הסמכות העליון.

מי היו שבעת האפקאלו ?

המסורת מתייחסת לרוב לשבעה אפקאלו קדמונים, שכל אחד מהם מזוהה עם תחום אחר, כי אין בטקסטים טענה שכל אחד “ידע הכול”.

להפך — עולה חלוקה תפקודית ברורה.

שם (במסורת המאוחרת)	תחום אחריות מתואר
Uanna / Oannes	מים, טיהור, יסודות סדר
Uanneduga	מבנים, יציבות
Enmeduga	חוק, כללים
Enmegalamma	ארגון מרחבי
Enmebuluga	חקלאות
Anenlilda	תיעוד, גבולות
Utuabzu	הקשר בין מים–אדמה

הטקסטים עצמם אינם “מסבירים”  הם פשוט מציינים מה הם עשו.

המראה היברידי – לא סמל אלא תיאור

האפקאלו מתוארים בשלוש תצורות עיקריות:

• אדם עטוי דג (או עור דג)

• אדם מכונף

• אדם בעל כיסוי גוף קשיח ולא אורגני למראה.

ההיברידיות מופיעה דווקא יחד עם ציוד עבודה — דלי, כף, תיק, כיסוי כתפיים.

זה חשוב:

בתרבויות קדומות, אלים מתוארים לרוב עירומים מסמלים או עטויי הדר.

האפקאלו — תמיד בעבודה

הדלי והכף — מה שבאמת עומד מאחוריהם

שני הכלים החוזרים שוב ושוב:

• הדלי — כלי נשיאה, אחסון או סינון

• הכף / האצטרובל (cone) — כלי פיזור, סימון או מריחה

הם אינם משתנים מתבליט לתבליט.

אותו גודל, אותו יחס יד–כלי, אותה פעולה.

אם אלו היו סמלים — היינו מצפים לווריאציות.

אבל אין. 

אז מה היה ה“טקס” באמת?

המונח האכדי māmītu או šiptu תורגם מאוחר כ”כישוף” או “טקס”.

אבל הטקסטים עצמם מראים אחרת לגמרי. הטקס ממש לא דתי אלא בדיקת פינות הבית, חיטוי וטיהור, כדי להצהיר ולאשר שהבית בטוח ומוכן לפעולה. הנוסחים הם קצרים, יבשים, הצהרתיים. ללא בקשה, ללא תחינה וללא קריאה לאל. זו הצהרת מצב. ברכה שאיננה תפילה, זו נקודת מפתח !

במילים מודרניות: “המערכת הוגדרה לפעולה תקינה.” 

 

חלק שני - השאלות הגדולות

 מי היו המדריכים? איך נראו? מה לבשו? איזו היברידיות סימנה אותם? מה היו הכלים שלהם? ואיך הצליחו להשאיר מאחוריהם זיכרון אחיד בכל העולם?

התיאורים הפיזיים וההיברידיות המופיעה אצל כל העמים: דמויות חצי־דג, חצי־ציפור, חצי־לטאה, גולגולות מאורכות, עור מבריק או קשקשי, וגובה לא-אנושי. בטבלת השוואה נשווה בין תרבויות העולם, המתארות איך נראו המדריכים, מה לבשו, מה הייתה מומחיותם ומה לימדו את בני האדם.

טבלת השוואה בין העמים – המדריכים בעולם

אזור	שם המדריכים	מראה	ציוד	מומחיות	ידע שהועבר לאדם
מסופוטמיה	Apkallu / איגיגי	דג–אדם, כנפיים לא ביולוגיות, גולגולות מוארכות	דלי, כף טיהור, כיסוי כתפיים קשיח	מים, תעלות, כתיבה, אסטרונומיה	חקלאות, לוחות שנה, בנייה
שומר–עובייד	דמויות לטאיות	ראש לטאה, עיניים אלכסוניות	ללא ציוד מובהק	מים, לידה	חקלאות בסיסית, מבני חרס
מצרים	תחות, אוזיריס	אדם–ציפור / אדם–דג	מטות, סמלי כוח	כתיבה, זמן, חברה	הירוגליפים, משפט, סדר חברתי
דרום אמריקה	ויראקוטשה, קצלקואטל	נחש מכונף, דמות גבוהה ובהירה	גלימות, סמלי שלטון	בנייה, אסטרונומיה	מתמטיקה, ערי ענק
צפון אמריקה	אנשי-ביזון, אנשי-עורב	היברידיות אדם–חיה	מסכות, גלימות	חוקים, חברה	מסורות חברתיות וטקסים
אפריקה	אנשי–תנין, אנשי–נחש	עור מבריק, מראה אמפיבי	כלי מים	דיג, חקלאות נהרות	שיטות מים קדומות
אוסטרליה	Mimi	דמויות דקות וגבוהות	ללא ציוד	בנייה, ציור	אמנות, חוקים קהילתיים
סין	פו שי ונואווה	אדם–נחש	לוחות, כלים	כתיבה, חקלאות	מערכת כתיבה, סדר חברתי

 [תמונה: פסלוני עובייד – דמויות לטאה בעלות עיניים אלכסוניות]

[תמונה: ויראקוצ’ה – דמות גבוהה ובהירה עומדת על הרים]

[תמונה: תחות – דמות אדם־ציפור ממצרים]

 הכלים הפיזיים המופיעים בתבליטים: הדלי (שנראה ככלי סינון או טיהור מים), הכף (כלי פיזור), קופסאות הכלים, כיסוי הכתפיים הקשיח המתחבר בצוואר, והציוד הטקסי־טכני של כל קבוצה. זהו הלב הטכנולוגי של הסדרה: כיצד המדריכים עבדו בשטח, איך תכננו תעלות, ערים ומבנים ענקיים, ומה היו ההתמחויות שלהם לפי כל אזור בעולם. 

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף (cone) המשמשת לטיהור] 

[תמונה:  עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר בצוואר]

התיק שמופיע אצל כל עם בעולם

אני רואה כאן לא “סמל”, אלא כלי עבודה אמיתי — תיק שהחזיקו בו המדריכים בכל תרבויות העולם. הצורה זהה מדי מכדי להיות מקרית.

מבנה ההיררכיה

הלוחות מציגים מבנה ארגוני שלם, המזכיר מערכת מודרנית:

• המפקד העליון – דרג שמימי גבוה שאינו מופיע בשטח.
• צוות הפיקוד – מנהלי על: סדר, חוק, מים, ידע, חקלאות.
• מנהלי תחומים – דמויות שנקראו "אלים", וכל אחד מהם אחראי על תחום מקצועי ברור.
• המדריכים – מהנדסים, טכנאים, בונים, מורים; מופיעים פיזית מול בני האדם.
• האיגיגי - משרתי האלים שעשו את העבודה הקשה
• בני האדם –החליפו את האיגיגי, הדרג הביצועי שנלמד והוכשר עד שהפך לעצמאי.

הדפוס הזה חוזר בכל העולם: מפקדים, מנהלי תחומים, מומחים, ומבצעים. הוא מסביר כיצד סיפורים דומים הופיעו בתרבויות שלא היה ביניהן קשר כלל. 

כאשר מסתכלים כך על הלוחות, מתקבלת תמונה של מערכת ארגונית שלמה – לא "פנתאון מיסטי", אלא מבנה עבודה.

המפקד העליון קובע כיוון ומדיניות; תחתיו צוות פיקוד מצומצם שאחראי על תחומים כמו זמן, חוק, מים, ידע, חקלאות ומלחמה;

מתחתיהם פועלים מנהלי תחומים – חלקם מכונים "אלים" ו"אלות", אבל בפועל הם מנהלי מקצוע.

גם האלות אינן רק "דמויות נשיות" אלא אחראיות על מערכות מקצועיות שלמות:

מיילדות ולידה, אריגה וטקסטיל, מוזיקה וטקס, ריפוי וצמחי מרפא, אהבה ובריתות בין עמים. 

גם אלות היו

המדריכים עצמם – אלה שמופיעים בתבליטים ובפסלונים – הם הדרג שבשטח: מהנדסים, מודדי קרקע, בוני תעלות ומורים, שבאו במגע ישיר עם בני האדם.

בני האדם הם הדרג האחרון – לומדים, מתנסים, ולבסוף ממשיכים את העבודה לבדם אחרי שהמדריכים נעלמים.

חלק שלישי – התשובות

כדי להבין מי היו המדריכים, צריך לחזור אל מאות לוחות חימר, ציורים, תבליטים ופסלונים המתועדים על פני אלפי קילומטרים – אך כולם מציגים אותו דפוס בדיוק. העובדה שאין קשר בין התרבויות, ובכל זאת הן מספרות אותו סיפור, הופכת את הנושא לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המדריכים לא היו בני אדם. הם לא תוארו כאלים מופשטים. הם היו ישויות פיזיות בעלות תפקיד, מראה, לבוש, ציוד ומומחיות. כאן נפרק את התיאורים שלהם בצורה המפורטת ביותר.

 המראה הפיזי – דפוס שלא משתנה

בכל התרבויות, חלק מהמדריכים תוארו כגוף היברידי: צורה אנושית כללית, אך עם תוספות שאינן אנושיות,

אנשי עובייד נראים לפי הפסלים שפיסלו עם

• ראש בעל צורה מוארכת או זוויתית
• עיניים אלכסוניות או גדולות במיוחד
• עור מתואר כ"נוצץ", "קשקשי", "מבריק" – רמז למרקם לא אנושי
• גובה חריג/או נמוך ביחס לבני אדם המתוארים לידם
• כיסוי גוף חלקי, לא טבעי למראה. 
• עם מן פתחי אוויר בכתפיים שמותאמים לעבודה עם מים

תמונה: דמויות אישה מניקה בעלת גוף אנושי וראש מוארך – מסופוטמיה ועובייד

במקומות שבהם נמצאו גולגולות מאורכות, כמו בפרו, אפריקה, הסהר הפורה וים השחור, לא נמצאה עדות לשינוי מלאכותי בכל המקרים. במילים אחרות – חלק מהגולגולות אינן ניתנות להסבר אנושי פשוט

זהו רמז חזק לכך שאצל חלקם משהו לא היה “אדם רגיל” – ייתכן שמדובר ביצורים בעלי מבנה גוף לא־אנושי מלידה, אבל לא פחות סביר שחלק מהתיאורים משקפים חליפות ותלבושות עבודה, או שפת סימנים חזותית של האמנים – לא בהכרח את הגוף עצמו. או שפשוט תוארו בשפת סמלית במקום המילים שהיו חדות להם: דמות-דג כמומחה למים, דמות-ציפור כמומחה לשמים ותעופה, ודמות-לטאה כמומחה לרפואה, לידה ושינוי מצב.

הלבוש והכיסויים – מדוע זה לא נראה כמו בגדים?

במסופוטמיה, בפסלוני עובייד, ובדרום אמריקה מופיע דפוס זהה: המדריכים לובשים כיסוי קשיח על הכתפיים והחזה, שמתחבר באזור הצוואר.

מה שמפתיע הוא שלא רואים קפלים, לא רואים בד, לא רואים תפרים. הלבוש נראה כמו:

• שריון דק
• מנגנון
• מעטפת חיצונית

  תמונה: תבליט עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר לצוואר – מסופוטמיה

לדעתי – הכיסוי אינו בגד, אלא חלק מתפקוד מקצועי: כלי נשיאה, מערכת אוויר, הגנה מפני חום או מים, או ציוד עבודה.

 הציוד בידיים – לא טקסי, אלא הנדסי

ברוב התבליטים, המדריכים מחזיקים שני פריטים:

1. דלי – בעל ידית קשיחה, נראה כמו כלי נשיאה לסינון או מים
2. כף/אצטרובל – צורה מחוספסת המשמשת ל"פיזור"

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף/האצטרובל – תקריב]

ייתכן שמדובר בערכת טיהור מים או כלים לעיבוד חומרים. העובדה שהציוד זהה בכל התבליטים מצביעה על שימוש קבוע ולא סמל מקרי.

בטקסים מצריים ובאיקונוגרפיה אמריקאית מופיעים כלים דומים, מה שמחזק את הקשר בין העמים.

יכולות פיזיות – עלו, ירדו, צללו, חצו כל מרחב

בתיעודים ממסופוטמיה ומהאינדיאנים מודגש שוב ושוב:

• המדריכים "יצאו מהמים" – כמו אנשי הדג
• המדריכים "ירדו מהשמיים" – כמו דמויות מכונפות
• המדריכים "עברו דרך האדמה" – תיאור שמופיע באזורי מערות
• המדריכים נעלמו וחזרו – ולא חיו עם בני האדם

תמונה: תבליט של "אדם־דג" עולה מן המים

כל הדפוסים מתארים יכולות תנועה שאינן אנושיות. בתרבות המודרנית, אנשים היו מתארים זאת כרחפן, ככדור אור, או ככלי טיסה.

 המומחיות שלהם – תבניות זהות על פני העולם

המדריכים אינם דמויות ריקות. בכל תרבות, הם הביאו ידע אחר – אבל תמיד ידע מקצועי:

• מסופוטמיה: מים, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה
• מצרים: זמן, משפט, חוקים, מתמטיקה
• אמריקה: בנייה גאומטרית, חקלאות הררית
• אפריקה: שיטות מים עתיקות, טקסי לידה, רפואה
• סין: כתיבה, חברה, קוד מוסרי

כל זה מצביע על דבר אחד: המדריכים היו מהנדסים, מתכננים, חוקרים ומורים. לא ישויות על־טבעיות, ולא יצירי דמיון.

 תיאורים היברידיים – חיה ואדם

זהו חלק שאסור לדלג עליו: בעולם העתיק, כמעט כל מדריך תואר עם סימן של חיה. אולי ההיברידיות היא פשוט הדרך של בני האדם לתאר יצור שלא היה "אדם רגיל" והם תיארו אותו לפי מה שהכי הזכיר להם או לפי המקצוע שלו.

תמונה: דמויות מדריכים עם גוף אנושי ומאפייני ציפור/חיה – מסופוטמיה, אמריקה ואפריקה]

 זו אינה “פנטזיה דתית” ולא ניסיון ילדותי לצייר מפלצות, אלא שפת תיאור מקצועית. מי שפגש את המדריכים לא ידע לומר “מהנדס מים”, “אסטרונום” או “מרפא”, ולכן הלביש עליהם את החיה שהכי סימלה את תחום האחריות שלהם: דג עבור מומחי מים ותעלות, ציפור עבור מי שעסקו בשמיים, כוכבים ותעופה, נחש ולטאה עבור רפואה, לידה ושינוי מצב, ובעלי־חיים גדולים של קרקע ופרא עבור מי שהכירו את האדמות, היערות והעדרים. החיה היא לא “ראש אמיתי” של היצור – היא תווית ויזואלית, קיצור דרך שמספר לצופה במה הוא מתמחה. במקום לכתוב טייטל מקצועי מתחת לדמות, הם חיברו אליה חיה. בעיניי זה לא חוסר ידע, אלא בדיוק להפך: ניסיון יצירתי לתאר תפקיד מורכב בשפה שהייתה להם.

 7. מדריכי הקבוצה – לא בודדים

עוד פרט חשוב: המדריכים הופיעו בקבוצות ולא כיחידים. זה דפוס שחוזר על עצמו:

• שבעה Apkallu בשומר
• שבעה “חכמים קדמונים” בסין
• שבעה מורי־אנדי באפריקה
• “האחים המכונפים” אצל האינקה 

כל התרבויות – גם אלו שלא הכירו את הספרה 7 – השתמשו בה. זה נתון שדורש הסבר.

המדריכים היו ישויות פיזיות, בעלות גוף שונה, ציוד מקצועי, כיסוי מיוחד, ויכולת לנוע בין מרחבים שהאדם לא יכול היה לנוע בהם. הם לימדו, בנו, עיצבו את העולם – ואז נעלמו.

 זה לא מיתוס, אלא תיעוד של מפגש ובשלב הזה כבר אפשר לראות שהמדריכים אינם "רעיון" אלא דמות קונקרטית:

גוף, לבוש, ציוד, קבוצה, תפקיד.

ומן הגוף נעבור אל הכלים - הדלי, הכף, התיק והכיסויים הקשיחים 

וננסה להבין דרך העיניים שלנו היום מה יכול להיות תפקידם בשטח.

  הדפוס הגלובלי והציוד שחוצה יבשות

אחת העובדות המפתיעות ביותר היא שהמדריכים לא הופיעו בתרבות אחת או שתיים - אלא בכל תרבות על פני כדור הארץ. לכולם היו אותם אלמנטים: הופעה שחלקה לא אנושית, ציוד מקצועי, ותפקיד של הוראה והקמה. זהו דפוס שאינו ניתן להסבר מיתולוגי פשוט.

השוואה גלובלית מגלה ש-הדלי, הכף והתיק־הקשיח שעל הגב מופיעים אצל כל העמים, גם אלו שמעולם לא נפגשו:

• במסופוטמיה – Apkallu עם דלי וכף
• במצרים – כתבליטים של כוהנים עם כדים דומים
• בדרום אמריקה – יצורים עם תיק קשיח על הגב
• באינדיאנים – "תרמיל המורה" בטקסי מעבר
• באפריקה – תיאורים של "קופסאות מים קדומות"

אבל הראיה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מהממצאים הארכיאולוגיים: נמצאו כלי אבן מסתוריים במזרח התיכון, בטורקיה, ובפרו — הדומים להפליא לדליים המופיעים בתבליטים.

הם אינם עשויים מתכת (שלא שרדה), אלא מאבן מגולפת, ולעיתים בצורת:

• דלי עם קשת אחיזה
• תיק עדיין לא ברור־מטרה
• כלי קשת מגולף הדומה ל“מנגנון גב”

איך שזה נראה בעיני  – ה"מנשאים" האלו אינם קישוט ואינם טקסיים. צורת האחיזה, הסימטריה והגודל מצביעים על ציוד עבודה, אולי מערכת נשיאה של חומרים, מים, או משהו דומה.

ומה שמדהים הוא שגם בדרום אמריקה, במיוחד באבן של תרבות טיוואנאקו, מופיעים תיקים זהים: דמויות שנראות כ“אנשי שמיים” מחזיקות תיק גב מלבני קשיח.

האם הוא נושא כלי מדידה ?

כשמשווים בין התרבויות, מתקבלת תמונה ברורה: אותו תיק, אותו דלי, אותה כף — בכל מקום.

אין שום סיבה מיתולוגית להמציא שלושה פריטי ציוד זהים בכל יבשת בעולם – ולכן יש לשקול שהמדריכים השתמשו בציוד אמיתי, בין אם טכנולוגי ובין אם תפקודי.

 זה אומר שהסיפור אינו סמלי בלבד. זה זיכרון של יצורים אמיתיים, שנראו, פעלו, ועבדו עם ציוד קבוע.

בכל פעם שיש דפוס שחוזר על עצמו בכל היבשות – זהו אות שמדובר בחוויה משותפת של האנושות, ולא במיתוס.

חלק רביעי – המסקנות

בני התרבויות הקדומות לא סיפרו סיפורי אגדות. הם תיארו בדיוק את מה שראו בעיניים: יצורים בעלי צורה לא־אנושית, בעלי ציוד, יכולות, ומומחיות — שבאו, לימדו, ופעלו בעולם.

כמו שאדם היום מתאר "כדור אור" מבלי לדעת מהו, כך גם הם תיארו "אדם–דג", "אדם–נחש", "כנפיים", "אש לבנה", "רוחות שמים". הם לא ניסו להגות פילוסופיה – הם תיארו מציאות.

המדריכים היו אמיתיים דיים כדי שכל העולם יתאר אותם באותה צורה – וזה עמוד השדרה של הסדרה כולה. 

הסרטון הבא נותן מושג על המדריכים, אך מציג את הדימוי המיתולוגי המוכר של האפקאלו במסורת, אך הכתבה כאן בוחנת אותם מזווית אחרת: לא כאלים מיתולוגיים, אלא כדרג מקצועי שפעל בשטח.

סיכום פרק: המדריכים

כאשר בוחנים את המקורות הקדומים – לוחות חימר, תבליטים, פסלונים ומסורות שבטיות מכל העולם – מתגלה דפוס חוזר שאי אפשר לפטור כאגדה מקומית או מיתוס דתי. שוב ושוב מופיעות דמויות שאינן בני אדם רגילים, שאינן מתוארות ככוחות מופשטים או כרוחות, אלא כישויות פועלות: מגיעות, עוזבות, מלמדות, בונות, מנהלות, ומעבירות ידע יישומי.

הדמויות הללו אינן “האלים העליונים”. הן מתוארות כדרג שמתחת: המדריכים. אלה שפעלו ישירות מול בני האדם, בשטח, במסגרת היררכיה ברורה. הם קיבלו סמכות מלמעלה, אך היו מי שביצעו את העבודה בפועל: תכנון מים, ניקוז, חקלאות, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה, רפואה, לידה, תזונה, סדר חברתי ושלום. לא רעיונות – אלא מקצועות.

באופן מפתיע, המדריכים כמעט אף פעם אינם מופיעים כדמות אחת בודדת. הם מופיעים כקבוצה, וברוב התרבויות המספר חוזר: שבעה. לא כשבעה סמלים מיסטיים, אלא כתצורה תפעולית הגיונית – צוות של מומחים, שכל אחד מהם אחראי על תחום יסוד בקיומה של חברה. מים, מזון, גוף, זמן, ידע, ארגון ויציבות. זוהי לא פנטזיה, אלא מבנה עבודה.

התיאורים החזותיים של המדריכים אינם אחידים, אך גם כאן מופיע דפוס ברור: היברידיות. אדם־דג, אדם־ציפור, אדם־נחש, דמויות זוחליות, עור מבריק, גולגולות מוארכות, מבנה עיניים שונה. השאלה האם מדובר בלבוש תפקודי, בציוד מגן, או בגוף עצמו – נשארת פתוחה במקורות. לא כולם נראים מחופשים או טקסיים; הם נראים ייעודיים.

אפשרות סבירה שעולה מהכתובים ומהאיקונוגרפיה היא שהמדריכים עצמם לא היו “מין טבעי”, אלא ישויות שנוצרו או הותאמו גנטית לתפקידים מסוימים. עבודה במים, תנועה בין מרחבים, שהייה בסביבות קשות. הם היו מומחים; חד־שמישיים. לעומתם, בני האדם נראים כיצירה אחרת לגמרי – לא מותאמים לתחום אחד, אלא גמישים, לומדים, רב־שימושיים. “כולבויניקים” במובן העמוק: היכן שצריך יד, מחשבה או פתרון – האדם משתלב.

כך נוצר פער מהותי בין המדריכים לאדם. המדריכים נועדו ללמד, לא להישאר. ברגע שהידע הועבר, וברגע שהמערכת יכלה לפעול עצמאית – תפקידם הסתיים.

ואז מגיע המבול... 

בכתובים הקדומים, המבול אינו מתואר בעיקר כעונש מוסרי, אלא כתגובה למצב שיצא משליטה: השחתה, ערבוב, הפרת סדר. תיאורים של כלאיים, ערבוב בין מינים, טשטוש גבולות בין תפקידים וגופים. בהקשר הזה, המבול נראה פחות כנקמה ויותר כפתרון מערכת – איפוס. מחיקה של תצורות שלא נועדו להימשך.

לאחר המבול, המדריכים נעלמים מן העולם הפועל. אין עוד תיאורים של ישויות שעובדות פיזית עם בני האדם. אין עוד ידע שמופיע בבת אחת. אין עוד ערים שקמות כמעט בן־לילה. נשאר האדם – לבדו, עם זיכרון עמום של מי שלימדו אותו.

הזיכרון הזה לא נמחק. הוא עבר כהיסטוריה שהתאבנה למיתוס. הדמויות הפכו ל”אלים”, הידע הפך לקדושה, והפעולה – לסיפור. אבל הדפוס נשמר.

הפרק הזה אינו טוען להוכחות מוחלטות, ואינו מבקש להחליף מחקר אקדמי. הוא מבקש דבר אחד בלבד:

להתייחס למקורות הקדומים בכבוד הראוי להם – לא כאגדות ילדותיות ולא כטקסטים מיסטיים בלבד, אלא כניסיון אנושי כן, מדויק ככל האפשר, לתאר מציאות שחסרו לה מילים.

כמו שאנחנו כיום מתארים “כדור אור” כשאין לנו מושג מהו – כך גם הם תיארו “מרכבה”, “אש לבנה”, “רוח שמיים”, “אדם־דג”. זהו רפלקס אנושי טבעי. שפת תיאור, לא שפת הסבר.

אם המדריכים אכן התקיימו – הם לא היו מיתולוגיה במקורם, אלא תפקיד.

ואם הם נעלמו – לא מפני שלא היו, אלא מפני שלא נועדו להיות חלק מהשלב הבא. 

זה בדיוק השלב בו התחילה הסגידה לאלים

כל עוד המדריכים היו נוכחים, לא סגדו ולא התפללו.

המקורות הקדומים עצמם מרמזים על כך בעקיפין: מתוארים מפגשים, הוראות, כעסים, ויכוחים, עונשים טכניים – אבל כמעט לא פולחן במובן הדתי המאוחר.

המדריכים לא דרשו אמונה, אלא ציות מקצועי.

לא תפילה – אלא ביצוע.

לא מוסר מופשט – אלא חוקים, נהלים וסדר.

הסגידה מתחילה רק אחרי ההיעלמות.

כאשר הם חדלו להופיע פיזית, הידע שניתן כבר לא התפתח.

כך מתרחש המעבר:

 מה שאיננו מובן – הפך לקדוש.

הכוהן החליף את המדריך שנעשה האל שסוגדים לו,

הידע הפך לקדושה,

הטכנולוגיה הפכה לנס,

החוק הפך לציווי האלוהי,

הציוד לסמל,

הזיכרון לדת.

בדיוק כאן גם נולדה הדת הממוסדת והכוהנים  הפכו למתווכים בן בני האדם לאל. 

לסיום אומר שלפי איך שאני רואה אותם, האפקאלו אינם מיתוס שנוצר מדמיון, אלא זיכרון של אנשי תפקיד, שתיאורם שרד טוב יותר מהבנתם , העולם הקדום עדין לא עבד עם אמונה — הוא עבד עם תוצאות.

 

ומכאן מתחילה השאלה הבאה:

איך הם הגיעו, כיצד נעו, ובאילו כלים השתמשו כדי לפעול בעולם?

                                תעופה קדומה חלק א' כלי תעופה, פרק 4

Apkallu meaning, Seven sages Mesopotamia, Oannes fish man, Assyrian relief bucket cone, ritual purification tool, Mesopotamian sages engineers, Sumerian wisdom beings, Akkadian incantations siptu, māmītu meaning, ancient water management canals, early urban planning