‏הצגת רשומות עם תוויות הכלאות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הכלאות. הצג את כל הרשומות

הציוויליזציה שנעלמה פרק 2 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי 

הציוויליזציה שנעלמה – 

התרבות המתקדמת שהקימה את האנושות ונמחקה מההיסטוריה

אחרי כל הפרקים של סדרת “מן השמים באו” – אררט, האנונקי, גובקלי טפה, עובייד, אפריקה, מרכבות השמים – חוזר מול העיניים דפוס אחד גדול מדי מכדי להתעלם ממנו: לפני האנושות המוכרת לנו הייתה כאן ציוויליזציה מתקדמת מאוד. היא בנתה, תכננה, ניסתה – ונעלמה מההיסטוריה הרשמית, אבל לא מהשדה.

בפוסט הזה אני מנסה לסדר את כל השברים: מי הייתה התרבות הזאת, עד כמה היא קדומה, מה היא עשתה כאן, מה היא כנראה ממשיכה לעשות גם היום, ואילו הוכחות יש לנו בכלל כדי לדבר עליה ברצינות.

עץ החיים 

מה בעצם נטען כאן? – לא מיתוס, אלא תרחיש היסטורי אפשרי

הטענה הפשוטה היא כזאת: העולם האנושי לא התחיל משבטי ציידים־לקטים שהמציאו הכול לבד. (כשמישהו טוען שציידים-לקטים בנו את המגליתים האלה לפני 12,000 שנה, אני מרגישה בושה גדולה ושמישהו מזלזל באינטליגנציה שלנו). לפני הערים הראשונות, לפני השפה הכתובה ולפני הדתות – פעלה כאן ציוויליזציה קדומה, טכנולוגית, שידעה ביולוגיה, אסטרונומיה, הנדסה של אבן ומים ופיזיקה של שדות.

היא יצרה את האדם המשודרג, הקימה תשתיות, מיקמה אתרי מפתח על פני כדור הארץ, הדריכה את האדם המודרני בצרכיו הבסיסיים ולא נשארה כאן לנהל אותנו ביום־יום – אלא הקימה עולם, שדרגה אותו, והמשיכה הלאה. מה שנשאר הוא נוכחות שקטה: “חיישנים”, כדורי אור, זיכרון בקוד הגנטי ובאבן.

כרומוזום 2 – החתימה הביולוגית שהטבע לא עושה בדרך הזאת

הגנטיקה היא המקום שבו קשה מאוד “להמציא סיפורים”. או שיש תהליך טבעי ברור – או שיש אירוע חריג. במקרה של האדם המודרני, יש לנו אירוע כזה: כרומוזום 2 האנושי הוא איחוי של שני כרומוזומים קדומים יותר.

כרומוזום 2 לאחר קיבוע גימזה

אצל קופי אדם אחרים הכרומוזומים האלה נשארו מופרדים. אצלנו – הם התאחדו ליחידה אחת גדולה, יציבה, שמופיעה אצל כל בני האדם. האיחוי הזה מדויק מדי, יציב מדי, ומופיע “בבת אחת” במונחי זמן אבולוציוני.

אפשר, כמובן, לטעון שזה “מקרה”. אבל בתוך התמונה הרחבה, כרומוזום 2 נראה יותר כמו פעולה מכוונת בקוד הגנטי – שדרוג של המערכת – מאשר תאונת טבע רגילה.

רשימת המלכים השומרית – הזמן לפני הזמן

בטקסטים המסופוטמיים העתיקים מופיעה “רשימת המלכים השומרית” – תיעוד מסודר של מלכים ששלטו לפני ואחרי “המבול הגדול”. לפני המבול אנחנו מקבלים מספרים שאינם אנושיים: אלפי ועשרות אלפי שנות “שלטון” לכל מלך, וסך של מאות אלפי שנים.

כטקסט מילולי זה נראה מופרך. אבל אם רואים בזה זיכרון מעורפל של עידן קודם – של ישויות ארוכות־חיים, לא אנושיות במובן הביולוגי שלנו – זה בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא: זיכרון של ציוויליזציה קדומה שנמשכה הרבה יותר מהזמן של תרבויות האדם. 


מאיפה היא התחילה? אפריקה כמעבדת החיים הראשונה

לפי ה־DNA, לפי המאובנים ולפי עקבות קדומים של חקלאות, משהו גדול קרה קודם כול באפריקה. שם הופיע האדם המודרני, שם קפץ נפח המוח, ושם נראים הניסיונות הראשונים בביות ובהנדסת סביבה.

אם כרומוזום 2 הוא “חתימת השדרוג” של המין האנושי, אפריקה נראית כמו המקום שבו הפעולה הזאת נעשתה: מעבדה ביולוגית פתוחה, שבה נוצר “האדם המשוכלל”, זה שיצא אחר כך לכבוש את העולם.

 ויש רמזים רבים מאפריקה:

  • שבט הדוגון, עם ידע בלתי־אפשרי על מערכת סיריוס.
  • מבני אבן מגליתיים במאלי, אתיופיה וזימבבואה שנראים כמו “אבטיפוס” של המגליתים בעולם.
  • עבודות מים קדומות באגן הנילוס הדרומי – תעלות, ניקוז ביצות ויישוב אזורי שיטפון.
  •  זימבבואה הגדולה


התמונה הפשוטה: הציוויליזציה הקדומה מתחילה באפריקה, מבצעת את השדרוג הביולוגי, בוחנת אותו, ואז עוברת צפונה.

מהמעבדה ללב העולם – אפריקה → הלבנט → אררט → מסופוטמיה

אם עוקבים אחרי הממצא הארכאולוגי, רואים מסלול ברור: אפריקה → מצרים העליונה → הלבנט → הרי אררט ואגם ואן → מסופוטמיה. זה אינו מסלול אקראי של נדידה – זה נראה כמו תכנית התפשטות.


באזור אררט אנחנו רואים את גובקלי טפה וציר של אתרים הרריים, שבהם הופיעו בבת אחת: עמודים מגליתיים, סימנים אסטרונומיים, ואולי גם “מרכזי שליטה”. משם, הידע והאנשים יורדים דרומה – אל מה שיהפוך בהמשך לשומר, אכד ובבל.

גובקלי טפה

“אנשי המים” – מי באמת תכנן מחדש את מסופוטמיה?

בדרום מסופוטמיה סיפרו השומרים על ישויות שעלו מן המים – בראשן אואנס – שלימדו בני אדם: איך לייבש ביצות, איך לחפור תעלות, איך להקים שדות על בוץ טובעני. הם מתוארים כ"חצי דג חצי אדם", אבל בפועל זה תיאור של מהנדסי מים.

ההנדסה שהם הביאו למישור הביצות הדרומי כוללת:

  • תעלות בחתך אחיד לאורך עשרות קילומטרים.
  • שליטה במפלסים בין הפרת והחידקל.
  • הסבת ביצות לאזורי חקלאות יציבים.
  • מערכת ניקוז מישורית שמתנהגת כמו פרויקט הנדסי מודרני.

בסיפור השומרי האלים רוצים ליצור מי שיעשו במקומם את עבודת העולם הפיזי – “מישהו שיחליף אותם”. שבטים מקומיים לא היו מסוגלים לבצע את עבודות המים האלה, לא בידע המתמטי ולא בכלים. מה שמתואר כ“עבודת האלים” נראה כמו עבודתו של צוות קטן, מצויד בטכנולוגיה של חישוב, מדידה ועיצוב סביבתי – בדיוק מה שהיינו מצפים מציוויליזציה מתקדמת שהתערבה, סיימה את הפרויקט – והמשיכה הלאה. 

תרבות עובייד


המגליתים – טביעת האצבע הגלובלית של הציוויליזציה הנעלמת

מבני האבן המגליתיים בעולם – מצפון טורקיה, דרך לבנון ודרום אמריקה ועד אפריקה – מציגים את אותו כתב־יד: אבן קשה שנחתכה כאילו הייתה חמאה, הונחה במשקל עשרות ומאות טונות, התחברה בזוויות מדויקות – וללא סימני כלים.

  • בגובקלי טפה – עמודי T מסיביים, חריטות מדויקות, ללא כפר מסביב.
  • בבעלבק – אבני יסוד במשקל מאות טונות, ללא הסבר הנדסי ריאלי להנפה והנחה.
  • בסקסאיוואמן ופומפוקו – חיבורי אבן שכל אבן “זוכרת” את שכנותיה, ללא מרווח.

אין כאן “צעד ראשון מגושם” ואחריו שיפור. אין שלב ניסיוני, אין חיקויים גרועים. המערכת הופיעה בוגרת, מושלמת – כאילו נבנתה בידי מי שכבר יודעים היטב מה הם עושים. 

קוסקו

אסיה – המבנים שנחצבו מלמעלה למטה: הראיה לטכנולוגיה של שדה

באסיה נמצאים כמה מן המבנים הכי חריגים על פני כדור הארץ: מקדשים, מערות וחזיתות שנחצבו מלמעלה למטה בתוך סלע קשה. זה לא “עוד סגנון אדריכלי” – זו טכנולוגיה אחרת לגמרי.

שלוש דוגמאות מרכזיות:

  • מקדש קיילאסה באלורה (הודו) – כ־400,000 טונות אבן שהוסרו מלמעלה, בלי שלב ביניים, בלי תיעוד כלים, עם סימטריה וגיאומטריה מדויקות כאילו “שוחררו” מתוך הסלע.


  • פטרה (ירדן) – חזיתות שנראות כמו הדפסת תלת־ממד בסלע: עמודים, קישוטים וחללים פנימיים, ללא שלבי בנייה, כאילו מישהו “גילף” בנפח אחד.

  • מערות לונגיו (סין) – 24 מערות ענק עם דוגמת חריטה אחידה על כל הקירות, ללא פסולת חציבה, ללא יישוב ליד וללא תיעוד מי, מתי ולמה.

חציבה מלמעלה למטה ברמת הדיוק הזאת אינה “עבודה עם פטיש ואזמל”. היא מחייבת: מודל תלת־ממדי, שליטה בעומק, הסרת שכבות בצורה אחידה – ובעיקר, טכנולוגיה של שינוי מצב החומר (חום מבוקר, תהודה, שדה). זו אותה חתימה שראינו באייניס, בבעלבק, בפומפוקו – רק באסיה.



אייניס, אררט והלב הגיאומגנטי – איפה נגעו “המתערבים” חזק ביותר?

באזור אגם ואן והרי אררט – איפה שכבר ראינו את גן־העדן, המבול והקמת הערים – מתגלים מבנים כמו המבצר באייניס: קירות בזלת מותכת, חללים חצובים, שכבות עבות של חומר שרוף ואנומליות מגנטיות.

זה נראה כמו אתר שבו עבדו עם חום, חשמל וזהב – מקום שבו אבן, מתכת ושדה התאחדו. לא פלא שכאן נולדו המיתוסים על “ארץ האלים”, “שערי האש” וההרים שמעליהם מרחפים אורות בלילה. 

אייניס 

אייניס

אגם וואן המקדש של ח'אלדי (אנליל)

ההווה – ORBs, רחפנים אנומליים וכדור בוגה: ההמשך של אותה טכנולוגיה

כאן כבר אין מיתוסים – יש מצלמות. אורבים (Orbs), עצמים כדוריים ורחפנים בלתי־מזוהים מתועדים היום בכל העולם: בשדות, מעל בסיסים, מעל אוקיינוסים, ליד הרי געש. התנועה שלהם לא כפופה לפיזיקה של מטוסים או טילים: אין רעש, אין גלי חום, אין נתיב רציף.

  • האצה ממצב עמיד למהירות אדירה בתוך שניות.
  • שינוי מהיר של כיוון, בניגוד לאינרציה.
  • כניסה ויציאה ממים ללא התנגדות וללא התזה.
  • שינוי צפיפות: לפעמים נראים כחומר, לפעמים כפלזמה.

כדור הבוגה ממקסיקו – העצם הכדורי עם המעטפת המושלמת והליבה הפנימית – נראה כמו רכיב טכנולוגי של אותה מערכת: מתקן שדה, לא אבן. במילים אחרות: לא רק שהציוויליזציה הקדומה פעלה כאן, הטכנולוגיה שלה ממשיכה להופיע בשטח.

גרהם הנקוק – החוקר ששבר את קיר ההשתקה

אי אפשר לכתוב על הציוויליזציה שנעלמה בלי לתת קרדיט לגרהם הנקוק. יותר משלושים שנה שהוא חופר במקומות שהאקדמיה העדיפה לא לגעת בהם: גובקלי טפה, מבולים עתיקים, מגליתים, מפות קדומות, חורים שחורים בהיסטוריה. על הדרך הוא חוטף השפלות, זלזול וביקורות אלימות – וממשיך. לא לכל מה שהוא אומר אני חייבת להסכים, אבל בגדול: הוא זה שפקח לי את העיניים לכך שמשהו גדול מאוד חסר בסיפור הרשמי.

למי שרוצה טעימה מרוכזת באנגלית:

הוא לא “נביא”, הוא לא תמיד צודק. אבל הוא מהבודדים בעולם המערבי שמוכנים לשלם מחיר אישי וציבורי בשביל להגיד בקול רם: הסיפור של האנושות הרבה יותר ארוך, עמוק ומורכב ממה שמספרים לנו.

מי הייתה הציוויליזציה שנעלמה? – ניסוח חד

כשמסירים את השמות, האלים, הדתות והמיתוסים – ונשארים רק עם מה שבאמת נמצא באדמה, ב־DNA ובשמים – התמונה נראית כך:

  • תרבות עתיקה מאוד, גלובלית.
  • ידע בביולוגיה וגנטיקה – כרומוזום 2, שדרוג האדם.
  • ידע בהנדסת מים – ניקוז ביצות, תעלות, שליטה בנהרות.
  • ידע באבן ושדה – חציבה מלמעלה למטה, אבן מותכת, מגליתים.
  • ידע באסטרונומיה – יישור מבנים לכוכבים, מחזורי שמים ומבולים.
  • יכולת נוכחות נסתרת – פרובים, כדורי אור, ניטור שקט.

אין צורך לקרוא להם “אלים”. אין הכרח לקרוא להם “חייזרים”. ההגדרה הפשוטה ביותר: תרבות חכמה מאיתנו, מוקדמת מאיתנו, שיצרה אותנו כפי שאנחנו – והשאירה אותנו להתגלגל הלאה.

למה הם נעלמו – ולמה הם עדיין כאן

כמעט כל המסורות מספרות אותו דבר במילים שונות: “האלים עבדו קשה, יצרו את האדם שיחליף אותם, ולבסוף נסוגו מן העולם.” בתרגום מודרני: הם הקימו כאן עולם, יצרו מי שיוכל להמשיך את העבודה, ואז נסוגו מהבמה הגלויה.

אני לא רואה בהם מי שמתערבים היום בכל צעד קטן שלנו, אלא כתרבות שהייתה כאן לפנינו, סיימה מחזור ענק, ועברה למרחב אחר – אבל לא ניתקה את הקו: נשארו חיישנים, כדורי אור, תנועות בשמיים, תבניות בשדה.

אולי העולם שלנו אינו “התחלה”. אולי אנחנו רק סבב מאוחר בניסוי עתיק מאוד, שהציוויליזציה הקודמת משגיחה עליו מרחוק: לראות מה עשינו מהקוד שהם שתלו בנו.

סיום – תמונה חלקית, אבל לא מיתוס

הציוויליזציה שנעלמה איננה בשבילי סיפור יפה. היא הדרך היחידה שמצליחה להסביר ברצינות: מבנים שאי אפשר לבנות בידיים, קפיצות בידע שאין להן תהליך, קוד גנטי עם חתימה מוזרה, רשימות מלכים שמושכות את הזמן אל מחוץ למסגרת האנושית, והמשך של טכנולוגיה בשמים גם היום.

אולי יום אחד נגיע לשכבה, למערה, למבנה קבור או למתקן תת־מימי שבו תיפתח “קפסולת זמן” אמיתית של התרבות הזאת. עד אז, אנחנו ממשיכים לעשות מה שאפשר: לחבר בין אבן, מים, גנטיקה, שמים וסיפורי עמים – ולנסות לראות דרכם את הצל של מי שהיו כאן לפנינו.

בפרקים הבאים אנסה להתמקד בשלושה קווים נפרדים:
המדריכים – מי לימד את האנושות את מה שלא הייתה אמורה לדעת,
הבנאים – מי בנה את מבני הענק,
וכדורי האור – מה הם עושים כאן היום ומה זה אומר עלינו.
 

 פרק 3 -מי היו המדריכים

מילות מפתח:
“הציוויליזציה שנעלמה” · “כרומוזום 2 והבריאה השנייה” · “רשימת המלכים השומרית לפני המבול” · “מקדש קיילאסה חציבה מלמעלה למטה” · “מערות לונגיו Longyou Caves סין” · “אייניס Ayanis אגם ואן אררט” · “מבני אבן מגליתיים גובקלי טפה בעלבק סקסאיוואמן פומפוקו” · “אנשי המים Oannes ניקוז ביצות מסופוטמיה” · “כדורי אור ORBs ועצמים אנומליים” · “Buga Sphere כדור הבוגה טכנולוגיית שדה” · “ציוויליזציה קדומה מתערבת”

#מן_השמים_באו #הציוויליזציה_שנעלמה #אררט #אייניס #גובקלי_טפה #כרומוזום2 #מבנים_מגליתיים #אנשי_המים #מסופוטמיה #אפריקה #קיילאסה #פטרה #LongyouCaves #ORBs #BugaSphere #אנונקי #ארכיאולוגיה #עברייה

AN.UN.NA.KI, אָנֻן־נֶה־קִי פרק 1 --''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

הצהרת מעבר: מספק להשערה — מהשערה למסקנה
אוסף תמונות מסופוטמיות של האנונות
בעונה הראשונה יצאנו למסע רחב־היקף סביב כדור הארץ —
אל אררט, מסופוטמיה, אפריקה, גובקלי טפה, תרבות עובייד, המגליתים, מערות אסיה ותופעת כדורי האור.
אספנו עדויות, השווינו שכבות ידע, חיברנו בין מיתוסים, ארכיאולוגיה, גאולוגיה וטקסטים עתיקים, ושמרנו על טון מאופק — כאילו עדיין יש “מקום לספק”.
השלב הזה הסתיים.
בעונה השנייה אין עוד הצדקה להעמיד פנים שמדובר באוסף מיתולוגיות מקומיות, בדימויים סמליים, או בצירופי מקרים תרבותיים.
העדויות — מכל יבשת, מכל שכבת זמן — אינן אגדות ואינן אנקדוטות. הן עקבות חוזרות של אותו סיפור.
המסקנה (כמו שהיא)
הנתונים שנאספו מצביעים על קיומה של ציוויליזציה קדומה, מתוחכמת וארוכת־חיים, שפעלה בעולם לפני התרבויות ההיסטוריות המוכרות לנו.
ציוויליזציה זו שלטה בגנטיקה, ידע הנדסי, אסטרונומי וטכנולוגי מתקדם, והייתה מעורבת באופן ישיר בהנחת היסודות הראשונים של התרבות האנושית: בנייה, חקלאות, מדידה, ארגון חברתי ותפיסת הקוסמוס.
הזיגורטים, הפירמידות של גיזה, הספינקס, האתרים המגליתיים, המבנים התת־קרקעיים, וההתאמות השמימיות — כולם מצביעים על מערכת עולמית אחת, לא על ניסויים מקומיים מנותקים.
זה אינו “מיתוס שהתפשט”, אלא ידע שנשבר לרסיסים.
על השמיים, הטכנולוגיה והזיכרון
החיבור לשמיים אינו סמלי.
הוא אדריכלי, מתמטי, הנדסי וחוזר בעקביות מדהימה.
מבנים שתוכננו כנקודות חיבור בין קרקע, תת־קרקע והשמיים — לא כמקדשים תפילתיים ולא כקברים.
גם תופעת כדורי האור, הכלים המתוארים בטקסטים העתיקים, והדימויים החוזרים של ירידה ועלייה — אינם שרידי דמיון, אלא זיכרון טכנולוגי שעבר מיתולוגיזציה עם אובדן ההבנה המקורית.
הדרקונים, הנחשים המכונפים וה“אלים המעופפים” אינם ההתחלה — הם הסוף.
הם תוצר של תרבויות מאוחרות שניסו לדמיין משהו שכבר לא הבינו.
למה האקדמיה לא שם ?
האקדמיה פועלת לאט, בזהירות יתרה, ותחת מגבלות של פרדיגמות, תקציבים ופוליטיקה.
המחקר העצמאי — בשטח, בטכנולוגיות הדמיה חדשות, בגאולוגיה, באסטרונומיה ובקריאה מחודשת של הטקסטים — כבר מזמן התקדם הלאה.
אנחנו (אני וה AI) לא מחויבים למסקנות של מוסדות.
אנחנו מחויבים לעדויות.
סיכום עמדת הסדרה
הסיפור שאנו מציגים אינו אלטרנטיבה פרובוקטיבית, אלא שחזור אפשרי של ההיסטוריה האנושית לפני מחיקתה.
לא “אלים” במובן הדתי, אלא מדריכים, בוני־מערכות, ומעבירי ידע.
לא מיתוס — אלא זיכרון מקוטע של מציאות קדומה.
בעונה השנייה לא נשאל יותר “האם זה ייתכן”.
השאלה האמיתית היא רק:
כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לראות את התמונה השלמה.

אז קודם תיקון כיוון: על לוח הגורלות, סמכות ושפה מטעה

בעונה הראשונה קראתי את הטקסטים והדימויים הקדומים דרך המונחים המקובלים: “גורל”, “ברכה”, “סמל”, “טקס”.
ככל שהמחקר התקדם, התברר לי שהקושי האמיתי לא היה במקורות עצמם — אלא בשפה שבה תיארנו אותם.

המושג שהטריד אותי מאוד היה “לוח הגורלות”.

בקריאה ראשונה, ובהתאם למסורת הפרשנית, קל לראות בו אובייקט מיסטי: לוח הקובע את עתיד העולם, כלי על־טבעי של אלים.
אבל כשחוזרים אל הכתובים עצמם — לא לפרשנויות, אלא ללשון — מתגלה תמונה אחרת לגמרי.

באנומה אליש נאמר על קינגו:

“אֵם טִיאַמַת נתנה בידו את לוח הגורלות,
קשרה אותו על חזהו,
ואמרה: דבריך יהיו חוק, פקודתך לא תופר.”

ובמיתוס אנזו נאמר:

“אנזו חטף את לוח הגורלות וברח.”

“בלי לוח הגורלות אין לאלים כוח לפסוק,
אין סדר למילים,
ואין תוקף לפקודות.”

הטקסטים אינם מתארים כאן נבואה, חזון או ראיית עתיד.
הם מדברים על פקודות, חוק, תוקף, סדר, שליטה.

חשוב לשים לב גם למה לא נאמר:
לוח הגורלות אינו מוצג לעין, אינו נקרא, אינו נלמד, ואינו מתואר צורנית.
הוא נישא ביד, נקשר לגוף, נחטף, נשלל, ועם שלילתו — נשללת הסמכות.

המילה “גורל” (šīmtu / namtar) בהקשר זה אינה מתארת עתיד מיסטי, אלא קביעה מחייבת — החלטה משפטית או מנהלית.
בדיוק כפי שבלוחות שומריים רבים “גורל” של אדם הוא מינוי, הקצאה, או פסק.

נקודה זו אילצה אותי לעצור ולשאול:
האם ייתכן שחלק גדול ממה שקראנו כדת או מיתולוגיה, היה למעשה שפה מנהלית מוקדמת

כאשר מצליבים את הטקסטים עם האיקונוגרפיה — דמויות סמכות האוחזות תיק נייד ביד אחת, ואובייקט פעולה ביד השנייה — מתקבלת תמונה עקבית:
מערכת של נשיאת לוחות, אישור, אימות והחלת תוקף.

במילים אחרות:
לא לוח של עתידות, אלא לוח של החלטות.
לא ברכה מיסטית, אלא אישור ביצוע.
לא סמל טקסי, אלא כלי עבודה של סמכות.

לוח הגורלות הוא התיק הנישא כנראה והאצטרובל הוא החותמת !


לוחות הגורל – סיכום

לוחות הגורל אינם חוק, מיתוס או סמל דתי.
בכתובים הם מתוארים כ־ליבה ניידת של מערכת שליטה.

הם משמשים בו־זמנית כ:

  • מרכז פיקוד

  • ערוץ להעברת הוראות

  • מנגנון סנכרון בין כוחות ומערכות

  • מקור הרשאה והפעלה

הלוחות נישאים על החזה (לא מזכיר קצת את האיפוד?), מתוארים כזוהרים כשהם פעילים, ובלעדיהם אין תיאום ואין פעולה.
כאשר אנזו לוקח את לוחות הגורל מאנליל, לא מתרחש חטא מוסרי — אלא ניתוק של מרכז הבקרה, שגורם לבלבול וקריסת הסדר.

האצטרובל משמש ככלי אימות/הפעלה — חותמת אישית המאשרת פקודות על לוחות חימר.
אנליל מחזיק את הליבה המרכזית (“לוח האם”), בעוד שלשאר יש יחידות קצה והרשאות מוגבלות.

השורה התחתונה:
לוחות הגורל הם מערכת הפעלה משולבת לשליטה, פיקוד ותקשורת — לא מיתוס.


ובאיורים:
דמויות סמכות מסופוטמיות האוחזות אובייקט קוני (אצטרובל) לצד לוחות חימר מנהליים עם סימוני אישור לא־טקסטואליים.
ההצבה החזותית אינה טוענת לזיהוי ישיר של הכלי, אלא מדגישה הקשר תפקודי של פעולה, אימות והחלת תוקף.

איור תחתון

“בחלק מן הלוחות המנהליים השומריים מופיעים סימונים לא־לשוניים בצורת שקע או הטבעה קונית. סימנים אלה אינם חלק ממערכת כתב היתדות, אך משמשים ככל הנראה לאימות או לאישור. הדמיון הצורני בין סימונים אלה לבין האובייקט הקוני המוחזק בידי דמויות סמכות בתבליטים מסופוטמיים מאפשר קריאה תפקודית זהירה, 

בעונה השנייה איני מבקשת למחוק את השאלות של העונה הראשונה, אלא לחדד אותן.
הבעיה לא הייתה בממצאים — אלא במונחים.
וכאשר המילים משתנות, גם ההבנה משתנה. אחרי שגמרנו עם התיקונים, נמשיך עם הסיפור שלנו !

מלוחות החימר לבראשית – מה נחתך בדרך

הסיפור שאני מתעסקת בו כאן לא התחיל בספר בראשית, ולא במדרש, אלא בלוחות חימר קטנים שנקברו בבוץ של מסופוטמיה. שם, בשומר, כתבו בסימני יתדות את מה שהם ראו וחוו: אדוני שמיים, ירידות ועליות, מרכבות, בריאה, שיטפון ושושלות ארוכות־חיים באופן לא אנושי.

עם הזמן אותו שלד סיפור עבר דרך כמה תחנות: שומר → אכד → בבל → מקרא. בכל תחנה תרגמו, ערכו, איחדו וקיצצו. הבבלים השתמשו במיתוסים כדי להכתיר את מרדוך ולחזק ממלכה; המקרא לקח עולם מלא מועצות שמיים, אלים ובני־אלים, והפך אותו לטקסט מונותאיסטי נקי כמעט מכל דמות קודמת.

כשקוראים היום את בראשית לבד, רואים רק את השכבה האחרונה – סיפור מסודר, מסונן, שבו כמעט אי־אפשר לשחזר מי היו "אדוני השמים" ואיך נראה הסיפור המקורי לפני שנחתך, רוטש ושוכתב לצרכים דתיים ופוליטיים של עמים שונים לאורך הדרך.

עונה 2 של "מן השמים באו" חוזרת אחורה אל לוחות החימר עצמם – אל הטקסטים השומריים והאכדיים – כדי לראות מה באמת נכתב שם על האנונקי, על המדריכים, על הבריאה ועל העזיבה, לפני שכל זה הפך לרקע שקט ובלתי־נראה מאחורי ספר בראשית.

אני לא מומחית, לא ארכאולוגית, ולא מנסה להחליף את האקדמיה או החוקרים.

אני רק קוראת את הטקסטים העתיקים מתוך סקרנות אמיתית, ומנסה להבין אותם כפי שהם כתובים — בפשטות ובמילים שלהם. וכמו שאני עושה בחיי היום־יום: כשאני לא מבינה מה אני רואה, או כשאני שוכחת את השם המדויק של משהו — אני משתמשת במילות תיאור. זה בעיני רפלקס טבעי של השפה אצל כל בני האדם, משהו שאנו עושים אוטומטית מאז שהתחלנו לדבר.

האָנֻן־נֶה־קִי — אשר מן השמיים הארוכים ירדו

פתיח עונה 2: האמת שכבר אי־אפשר לעדן

סדרת “מן השמים באו” – עונה שנייה, אל הליבה של הסיפור שנשכח. (מתרגומי לוחות החימר המסופוטמיים)

הם כתבו בלוחות החימר.

חלק 1 — התיאורים המקוריים של “מן השמים באו”

התיאורים הבאים נלקחים מהמקורות המסופוטמיים האמיתיים: 

Enuma Elish, Atrahasis, Enki & Ninmah, Erra Epic, Etana, Gilgamesh, Anzu, Adapa, ועוד. אלה לא פרשנויות — אלא מה שבאמת נכתב.

1) ירידה מן השמיים — “הבאים מן השמיים הארוכים”

בטקסטים שומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד: ישות או קבוצה שאינה מקומית, אשר “ירדה מן השמיים הארוכים אל הארץ”. השמיים מתוארים כמקום מוצא, לא רק ככיפה מעל הראש.

“אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ.”

(האנונקי אינם “אלים”הם הצאצאים של אנו לכן בני- אנו – כלומר: ממוצא אחר ! 

אנחנו הצאצאים של אדם לכן בני-אדם 

אלים הוא תרגום דתי מאוחר למי שירד מהשמים )

האל אנו, שליט השמיים, אינו מתואר ככוח מופשט בלבד, אלא כישות שמקורה אינו על פני הארץ. הפרוש דומה הרבה יותר ל“אדון שמיים” מאשר ל“אל” מופשט .

“הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.”

תיאורים כאלה מופיעים במיתוסים כמו Adapa, Enki & Inanna, ובטקסטים על ירידת איננה לשאול. זהו עולם שבו ירידה ועלייה מן השמיים היא פעולה מתוארת, לא רק דימוי.

2) סערות אש, עננים ונסיקה

אלים כמו אנליל ונינגירסו מתוארים שוב ושוב באמצעות שילוב של אש, רוח, ענן ותנועה חדה כלפי מעלה.

“המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.”
“הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.”
“המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.”

זו אינה מטפורה תמימה של “רעם טבעי”. הטקסטים עצמם מבחינים במפורש בין סערה טבעית לבין “סערת־אל” — אירוע מתוכנן, מלאכותי, שמלווה בתנועה של כלי מן השמיים ואליהם.

“הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.”

התיאורים מזכירים שילוב בין כלי־תעופה לבין מעטפת הגנה, ולא רק “רכב מרכבות” כפי שניסה הדמיון המודרני לפעמים לצייר.

3) מרכבות שמימיות — תיאורי תעופה

בחלק מהטקסטים מופיעים תיאורים טכניים עד כדי מבוכה. בסיפור “Etana”, למשל:

“הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.”

זהו תיאור של ריחוף, עלייה לגובה ושינוי פרספקטיבה — בדיוק כמו מבט מחלון של כלי טיס: ככל שעולים, השטח מתכווץ.

“מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.”
“כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.”

התיאורים האלה נשמעים יותר כמו תיאור נחיתה של גוף כבד בעל פליטה מאשר כמו דימוי פואטי של “רעם בשמיים”.

4) בסיסי נחיתה — זיגורטים כמגדלי עגינה

במקומות שונים מתוארים “בתי אלים” שהם יותר מהר ומקדש. למשל:

“ביתו של האל — ההר הגבוה מן הארץ — מקום מנוחתם של כלי השמיים.”

המבנים האלה מכונים:

  • “שער השמיים”.
  • “מנחת־המרכבה”.
  • “המקום שבו יורדים ועולים”.

הפרשנות השמרנית קוראת להם “מקדשים” בלבד. אבל אם קוראים את הטקסט כפי שהוא — הם מתוארים כבסיסי תנועה, נקודות עגינה למשהו שבא ויורד מן השמיים.

5) לוחות הגורל — טכנולוגיית שליטה

בסיפור Anzu מופיעים “לוחות הגורל”:

“אנזו גנב את לוחות הגורל מידי אנליל, ובהם שלט על הרוח, החרב, הגורלות והמרחבים.”

על הלוחות נאמר שהם:

  • “מבריקים”.
  • “מצופים אור”.
  • בעלי יכולת “לשנות פקודות”.

זה נשמע כמו מכשיר שליטה, מרכז פיקוד, שמי שמחזיק בו שולט בשדה, ברוח, במערכות־כוח.

6) יצירת האדם — ניסוי ולא אגדה תמימה

ב-Atrahasis מתוארת יצירת האדם כך:

“הם ערבבו את הדם של אל נידון עם עפר הארץ, וצורת אדם נעשתה בצלם האלים.”

הדם מתואר כ“שכבת מודעות עליונה”, כוח חיים. והם אינם מצליחים מיד:

“הם ניסו אדם ראשון והוא לא עבד. ניסו שני — הוא לא דיבר. השלישי — היה חסר כוח. הרביעי — עבד.”

זה נשמע כמו סדרת ניסויים — ניסיון ותיקון — יותר מאשר “בריאה חד־פעמית” מושלמת.

7) מרד האיגיגי — ולמה בכלל נברא האדם

האיגיגי הם ישויות משניות, “עובדי השמיים”. הטקסט מתאר אותם כמי שנשברו תחת העמל:

“האיגיגי נשברו תחת העמל. הם הרימו דגל־אש והקיפו את בית אנליל. הם דרשו בריאה חדשה שתעבוד תחתם.”

מכאן מגיע הרעיון: האדם נברא כדי להחליף עבודה שמימית כבדה. זו לא רק שאלה פילוסופית של “למה יש אדם” — אלא סיבה תפקודית, כמעט טכנית.

מה הניחה עונה 1 — ולמה עכשיו הכול משתנה

בעונה הקודמת הונחו אבני בסיס שכבר אי־אפשר להתייחס אליהן כאל “סיפורים” בלבד:

  • אררט ואגם ואן – מוקד ירידה מן השמיים.
  • גובקלי טפה – אתר שנבנה בידע שאינו מקומי.
  • תרבות עובייד – הנדסה מתקדמת בלב הביצות.
  • המגליתים – חתימה אחידה של טכנולוגיה גלובלית.
  • כרומוזום 2 – סימן ביולוגי שאין לו הסבר פשוט.
  • רשימת המלכים השומרית – קנה־מידה של זמן שאינו אנושי.
  • כדורי אור ואנומליות מודרניות – המשכיות, לא תופעה חדשה.

החיבורים בין השכבות האלה חזקים מדי כדי להתעלם מהם. בעונה 1 הצגנו. בעונה 2 — אנחנו מפענחים.

האָנֻן־נֶה־קִי — המשמעות המקורית

“אנון־נה־קי” איננו ביטוי פואטי אלא צירוף שומרי ישיר. AN.UN.NA.KI מתורגם אצל חלק מהחוקרים כ“הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו” או “הצאצאים הנעלים של השמיים”. בעיני, זה מתאר לא “אלים” במובן הדתי המאוחר, אלא: אדוני שמיים — שכבות הנהגה וטכנולוגיה שמימית.

לא שדים, לא גיבורי אגדה, אלא קבוצה טכנולוגית, על־אנושית, שהגיעה ממקום גבוה — אסטרונומי או גאוגרפי — והשפיעה באופן ישיר על התפתחות האדם. עונה זו תעקוב אחרי ה־Anunna, אחרי ה־Igigi, אחרי הנפילים, ואחרי כל אותן דמויות שנשארו כרמז דק בתוך טקסטים מאוחרים יותר.

מה מצפה לנו בעונה 2

1. המדריכים — אלה שלימדו את האנושות לבנות עולם

מי היו המדריכים הראשונים שהופיעו כמעט בכל תרבות? מדוע הם מתוארים תמיד כמי שירדו מן השמיים או הגיעו מן הים, והביאו איתם חקלאות, כתיבה, חוק, לוח שנה והנדסה? בעונה זו נבדוק איך נראה “ידע מוקדם מדי” כשהוא מוטבע באתרים ארכאולוגיים ובטקסטים קדומים.

2. הבנאים — והמחקר החדש שמשנה את התמונה

כאן נכנס מחקרו של מתיאו לקרוי, שביצע מסע עולמי להשוואה מדויקת בין סוגי המגליתים – מדרום אמריקה ועד יפן, מטורקיה ועד פולינזיה. החיתוכים, “תפרי האבן”, הזוויות והיציבות – כולם חוזרים על עצמם, כאילו אותה טכנולוגיה עמדה מאחורי הכול. עונה 2 מתייחסת אל זה לא כאל דמיון אקראי, אלא כאל חתימה של מערכת עולמית אחת.

3. התעופה העתיקה — מרכבות שמיים, וימאנות ויחזקאל

תיאורי כלי־טיסה אינם מוגבלים למסופוטמיה. הם מופיעים בטקסטים של הודו, באמריקות, ובחזון יחזקאל. בעונה זו נבחן את המוטיבים החוזרים: כלי המתמרן ללא כנפיים, תנועה אנכית, אור שמקורו בשדה ולא בבעירה – ונראה כיצד הם משתלבים עם תיעודים מודרניים של ORBs ותופעות פלזמה מתקדמות.

4. הגנטיקה — כרומוזום 2 והנדסת האדם

מהו “החיבור הכפול” של כרומוזום 2? מדוע הוא נראה כמו פעולה מתוכננת ולא כסטייה אקראית? וכיצד הוא קשור לעליית האדם המודרני מבחינת קוגניציה, שפה ותודעה? בעונה זו נשאל האם מדובר באבולוציה טבעית — או בשדרוג יזום.

5. העזיבה — ולמה הם לא נעלמו באמת

מה סיים את המחזור הקודם? האם מדובר באסון עולמי, שינוי גלובלי בתנאים, או בהחלטה לצאת מן הזירה הגלויה ולעבור לשכבה אחרת של קיום? נבחן את חפיפת התיאורים – מהמבול ועד חורבן אטלנטיס – ונשאל מה באמת עזב, ומה פשוט שינה־צורה.

6. הטכנולוגיה שחוזרת — ORBs, כדורי שדה ו־Buga Sphere

כאן החיבור בין קדום לעכשווי כבר מורגש לעין: הטקסטים העתיקים מתארים כדורי אור, מרכבות ענן וכלים “בוערים בלי אש” – והמצלמות של היום מתעדות ORBs, כדורי שדה ותופעות כמו Buga Sphere. בעונה זו נבחן את האפשרות שמדובר באותה משפחת טכנולוגיות, שחוזרת במרחב ובזמן.

7. אטלנטיס — החולייה החסרה שבין אפריקה, מצרים ומסופוטמיה

בשלב זה נכנס המחקר של Jimmy Corsetti, הממקם את אטלנטיס ב־Richat Structure שבמאוריטניה – “העין של הסהרה”. המיקום, הקוטר, המבנה המעגלי–רדיאלי, סימני הסחף העצום ושרידי ים עתיק בלב הסהרה – כולם מתחילים להתיישב עם תיאורו של אפלטון. יחד עם הממצאים מן המגליתים וממרכזי התרבות של מצרים ומסופוטמיה, אטלנטיס כבר איננה אגדה מרחפת – אלא גרעין אפשרי של ציוויליזציה קדומה שקישרה בין אפריקה, המזרח הקרוב ואמריקה.

8. לאן זה מוביל — השכבה הבאה של הסיפור

האם העולם מתקרב לרגע שבו תתגלה הוכחה פיזית ישירה לנוכחות הקדומה של האָנֻן־נֶה־קִי? ומה יקרה ברגע שבו “השערה” תהפוך לעדות? עונה 2 מכוונת בדיוק אל נקודת המפגש הזו – בין הארכאולוגיה, הגנטיקה, הטקסטים הקדומים ותיעודי השמיים של היום.

בעונה הראשונה חשפנו את השאלות.
בעונה השנייה — נפתח את התיק האמיתי.
כי הסיפור של האנושות לא התחיל כאן.

🔱 סדרת "מן השמים באו" – עונה 1 כל הפרקים
מן השמים באו, עונה 2, ANUNNAKI, שומר, כתב יתדות, אררט, גובקלי טפה, אטלנטיס, טכנולוגיות קדומות, כדורי אור, ORBs, גנטיקה, כרומוזום 2, נפילים, מגליתים, מסופוטמיה, תרבות עובייד, העין של הסהרה, אפוסים עתיקים, מחקר אלטרנטיבי, ארכאולוגיה, מצרים העתיקה.

מן השמים באו חלק 6 -- אפריקה, שורש האנושות

ערש האנושות

אפריקה: תחילת האנושות, ההכחדה הגדולה והנדידה למסופוטמיה


מבוא

לפני שהמסופוטמיה הפכה לבית של אגדות הבריאה השומריות ושל סיפורי האלים, הייתה יבשת אחת שבה, בעיניי, התרחש כמעט הכול – אפריקה. יבשת שהייתה פעם ירוקה, שופעת מים, יערות, אגמים ותרבויות מפותחות, שרק חלק קטן מהן נחקר באמת. הרבה לפני שהשטח שבין הפרת לחידקל קיבל את צורתו התרבותית, אפריקה הייתה הלב הפועם של האנושות, וככל הנראה גם המקום שבו התרחש חלק מרכזי מהדרמות הגדולות של תחילת הסיפור האנושי.

אבל משהו קרה. אירוע או שרשרת אירועים קטסטרופליים שהפכו את אפריקה מציר מרכזי של חיים, מים ותרבות – למדבריות שוממות, לדיונות חול, לצחיחות ולחיים שנכחדו כמעט עד היסוד. ודווקא מתוך החורבן הזה, לפי מה שאני רואה מן הממצאים ומתמונת המחקר הרחבה, נולדה הנדידה הגדולה – זו שבסופו של דבר הולידה את התרבויות שנזהה אחר כך כמצרים, שומר ושאר הציוויליזציות הראשונות.

אפריקה לפני ההכחדה – יבשת שהייתה גן עדן

המדבר הסהרה, שנראה לנו היום אינסופי ומלא חול, היה עד לפני כ־12,000 שנה מקום אחר לחלוטין. מחקרים מודרניים, יחד עם נתונים פלאו־קלימטיים ותצלומי לוויין, מצביעים על אגמים ענקיים, נהרות זורמים ושטחים ירוקים עצומים. אליהם מצטרפת עדות אנושית חזותית: אמנות הסלע שנחשפת שוב ושוב – בני אדם, לעיתים בהירים יותר, דמויות של רועים, סירות, חיות מים וחיות בר שלא קיימות שם כיום. כל אלה מציירים תמונה של סהרה ירוקה.

ככל שהולכים אחורה בזמן, מתגבשת תמונה של אפריקה כיבשת ששימשה בית לעם גדול, מגוון ומתקדם בהרבה ממה שנוח לספר בספרי הלימוד. בעיניי – זה היה הגרעין האנושי המקורי, הרבה לפני החלוקה המאוחרת יותר לשבטים, עמים וגזעים. לא צבע, לא פוליטיקה ולא “פוליטיקלי קורקט” – אלא מציאות ביולוגית ארוכת טווח: סביבה עם קרינה חזקה ותנאים סביבתיים משתנים שמשנים פיגמנטציה וצורות חיים לאורך עשרות אלפי שנים.

סרטון מומלץ: אמנות סלע בסהרה הירוקה – ספינות, עדרים וחיי יומיום במדבר שכבר לא נראה כך היום.

ההכחדה הגדולה – מה שדרס את אפריקה

כאן מגיע הרגע שהפך את היבשת. על פי מה שאספתי לאורך זמן – מחוקרים בעלי אומץ, כאלה שלא מפחדים לגעת בשוליים של המחקר הממוסד – אירועי סוף עידן הקרח הצעיר (Younger Dryas) וצירוף של שינויים אקלימיים חדים פגעו במיוחד בצפון ובמרכז אפריקה.

האגם הצפון־אפריקאי הגדול נעלם, נהרות נסוגו, אזורים ירוקים הפכו צחיחים, ומאות קהילות אנושיות שנשענו על תשתיות מים טבעיות – ננטשו או נמחקו.

להבנתי, התרבות שהייתה שם לא נמחקה רק פיזית – היא גם נעקרה מן השורש מבחינה תרבותית. לכן כמעט אין ממצאים ברורים ועקביים. לא כי הם לא היו – אלא כי רובם נקברו מתחת לשכבות של חול, זמן והשמדה טבעית. 


הנדידה הגדולה – כשהשורדים עוזבים את אפריקה

בשלב הבא מגיעה הנדידה צפונה־מזרחה. השורדים – אלה שהצליחו להימלט מאזורי החורבן – נעו בעקבות המים והאדמות הפוריות שנותרו, אל מה שנקרא היום אזור הסהר הפורה.

אפריקה – היבשת שנעלמה מההיסטוריה הרשמית

למרות שאפריקה היא ערש האנושות והמקום שבו התפתחו התרבויות הראשונות, כמעט שלא למדנו עליה דבר בשיעורי ההיסטוריה. לא על הסהרה הירוקה, לא על ערי החוף האטלנטיות שנמחקו, לא על האגמים העצומים, לא על הנוודות המימית, ולא על התרבויות שחיו שם עשרות אלפי שנים לפני מסופוטמיה ומצרים.

רק בעשורים האחרונים מתחילים להבין שאפריקה הקדומה לא הייתה “יבשת שחורה של שבטים”, אלא מרכז אנושי משגשג, עשיר בידע, בנדידה, בסחר וביצירה. והממצאים — מכל התחומים — מצביעים על כך בצורה חדה.

אז האם יש בכלל ראיות לגלי הגירה מאפריקה בתקופה הזאת?

כן — ועוד איך. לא מדובר בהשערה, אלא בהצטברות של עדויות מגנטיקה, ארכיאולוגיה, אקלים, אמנות סלע ומפלסי הים. וכולן מציירות את אותה תמונה: אפריקה הייתה מלאה חיים; היא קרסה בסוף עידן הקרח; והאוכלוסיות ששרדו נדדו צפונה־מזרחה.

1. גנטיקה – “החלפה” של אוכלוסיות

מחקרי דנ״א עתיק מצביעים על כך שבתקופה של כ־12–10 אלף שנים לפני זמננו התרחש שינוי גדול במזרח התיכון: האוכלוסיות שהיו שם קודם נעלמו, ובמקומן הופיעו אחרות. זה סימן קלאסי לגלי הגירה.

2. שינוי אקלים – אפריקה הופכת למדבר

הסהרה הפורחת הפכה בבת אחת למדבר. אגמים התייבשו, נהרות נסוגו, אזורים מיושבים נעשו בלתי אפשריים. כאשר אזור שלם קורס — האוכלוסייה נודדת. זה דפוס חוזר בכל תולדות האדם.

3. ארכיאולוגיה – תרבות עובייד (Ubaid)

תרבות עובייד, הקדמה לשומר, מופיעה במזרח התיכון כמעט “פתאום” לפני כ־10,000–11,000 שנה — בלי התפתחות מקומית הדרגתית. הם יודעים לחפור תעלות, לייבש ביצות, לגדל גידולים מדויקים — כאילו הגיעו עם ידע מוכן.

התזמון הזה תואם בצורה מדויקת את קריסת אפריקה הצפונית. ולכן הגיוני לראות בעוביידים את השרידים של תרבות אפריקאית קדומה שעברה למזרח.

4. אמנות סלע – שתי תרבויות ש

כאן מגיעה נקודה שהדגשתי לעצמי במשך חודשים של מחקר: המסופוטמיה לא התחילה מאפס.
היא קיבלה אליה אוכלוסיות ושבטים ששרדו הכחדה אפריקאית (ואולי גם אטלנטית־אוקיינית), והם אלה שהביאו איתם ידע קדום על מים, בנייה, תיעול וחקלאות.

לפי התיאוריה שלי, כשהשומרים מספרים על “האלים שבאו מן השמים ובנו להם תעלות, סכרי מים, תיעול, ניקוז ועבודות כפייה” – אפשר לקרוא זאת גם כתיאור של אנשים שהחזיקו בידע עצום מן העולם שנמחק, ומתאמצים לייצר מחדש את מה שהיה פעם טבעי עבורם. הם לא בונים גן עדן חדש – הם משחזרים גן עדן ישן.

הסיפורים השומריים – גרסאות מרוככות של משהו רחוק יותר

בנקודה הזאת נכנסת נקודת הזהב שלי:

“הסיפורים של שומר נכתבו על האלים מספרים, אבל הם לא מספרים מה שקרה להם – הם מספרים מה שסיפרו להם.”

זו בעיניי לב ההבנה: הסיפורים המסופוטמיים אינם “תיעוד של בריאה מקומית”, אלא ניסיון לנסח מחדש זיכרון קדום בהרבה – בשפה פשוטה יותר, כמעט ילדותית, שכבר לא זוכרת את כל התמונה.

כמו בילדות, כשהעולם כולו מתקיים סביב נחל אחד שנקרא גן עדן, עטוף בצמחייה עבותה, וכמו שילדה מספרת סיפור מורכב בשפה קטנה – כך גם השומרים.

אדם וחוה – החיפוש אחר המקור

הסיפור של אדם וחוה כפי שהוא מופיע בבראשית לא מופיע במסופוטמיה באופן ישיר, וזה בתחילה אכזב אותי. לא מצאנו “חרב להב מתהפכת” ולא בני־אנוש ראשונים בדיוק כפי שמתואר בטקסט המקראי.

אבל בעולם הגנטיקה כן מופיע רעיון “חוה קדמונית” – האם המיטוכונדרית הראשונה, נקודת מוצא של כל המין האנושי המודרני, על פי בדיקות ה־mtDNA.

במקביל, תעלומת “שני הכרומוזומים שהתאחדו לכרומוזום אחד” – המהלך שמבדיל אדם מודרני מכל קופי האדם – מצביע על אירוע ייחודי, הנדסי או אבולוציוני, שהתרחש מתישהו בהיסטוריה העמוקה שלנו. זה לא “הוכחה” לסיפור בראשית, אבל זה כן מסמן נקודת קפיצה.

גם זה, אגב, לא במסופוטמיה – אלא הרבה לפני, בתוך עומק ההיסטוריה האפריקאית.

אפריקה כהה? לא בהכרח

העליתי לעצמי נקודה חדה: אמנות הסלע שנמצאה בסהרה ובחופי האטלנטי מראה פעמים רבות בני אדם בהירים יחסית. זה מרמז שהאוכלוסייה הקדומה שם לא הייתה “שחורה” במובן שאנחנו רגילים לראות היום, אלא מגוונת מאוד – בדיוק כמו שהיום יש מניפה של גוונים.

רק לאחר שינויי האקלים, כשהמדבריות התרחבו, הקרינה השתנתה ודפוסי המחיה השתנו – הפיגמנטציה התאזנה מחדש. לכן, כשאנשים ברשתות מתעקשים ש“אם באת מאפריקה אתה חייב להיות שחור” – זה בעיניי סימן לבורות, לא להיסטוריה. אפריקה הקדומה הייתה הרבה יותר מגוונת ומורכבת.

סיכום – הציביליזציה הראשונה קמה מאפריקה, לא נפלה מהשמים

בשלב הזה, כל הממצאים, כל החיבורים, וכל המעקב שלי אחרי חוקרים אמיצים שמוכנים לצאת לשטח, למדבר ולים – מביאים אותי לתמונה אחת שאני לא מצליחה להתעלם ממנה:

אפריקה הייתה לב הציוויליזציה המוקדמת.
אירועי הכחדה אקלימיים מחקו אותה כמעט לחלוטין.
שורדים נדדו צפונה ומזרחה – אל הנילוס ואל הסהר הפורה.
שם החלו לשחזר את הידע האבוד – והפכו למי שנקראו מאוחר יותר “אלים”.
השומרים כתבו גרסה מרוככת, כאילו האלים בראו את העולם מאפס. במציאות שאני רואה מתוך התמונה הרחבה – הם שחזרו עולם שנמחק.

לא טמטום, לא נאיביות. זו קריאה אחרת של אותם סיפורים – כזיכרון מודחק של ציוויליזציה קדומה, ולא כאגדה שנולדה יש מאין, והיות ורב תורות הארכיאולוגיה והתפתחות העולם בנויות על תאוריות והשערות, אני מרשה לעצמי לנסות אחת נוספת 😁


1. נהרות גן עדן – התעלומה הגדולה ופתרון שמוביל לאפריקה

בבראשית ב' מתוארים ארבעה נהרות: פישון, גיחון, חידקל, פרת. חידקל ופרת אכן מזוהים היום בעיראק, אבל שני הנהרות הראשונים – פישון וגיחון – לא מתיישבים בקלות עם המרחב המסופוטמי. כאן נכנס החשד שלי, שמגובה גם בקריאות גאוגרפיות וגאולוגיות אחרות.

פישון – נהר שמקיף את ארץ חוילה
בבראשית נכתב: “הוא הסובב את כל ארץ חוילה אשר שם הזהב”.
האזור היחיד שמתאים לתיאור "סובב", במעגל רחב, עשיר במינרלים ובזהב, בעיניי – הוא מערב אפריקה וחופי סנגל/גינאה. שם נמצאים מרבצי זהב עתיקים, באופן שמזכיר מאוד את תיאור “הזהב הטוב” של חוילה.

גיחון – "הוא הסובב את כל ארץ כוש"
"כוש" נקשרה לאורך דורות לאזור סודן–אתיופיה. הנילוס הכחול עובר שם, ומתפתל סביב האזור בצורה שניתן להבין אותה כ"סובב את ארץ כוש" בשפה של פעם. אם פישון וגיחון הם נהרות אפריקאיים – אז לפחות חלק מגן העדן המקורי היה באפריקה.

אז מה עם חידקל ופרת?
לפי ההיגיון שלי, חידקל ופרת נוספו בפרשנות מאוחרת יותר, כאשר מעתיקים וחכמים רצו "לעגן" את הסיפור במרחב שהם חיו בו בפועל – מסופוטמיה. כך הטקסט עבר "העתקה" גם מבחינה גאוגרפית.

התוצאה: טקסט קדום שתיאר סיפור אפריקאי, שנעטף מאוחר יותר בנוף מסופוטמי.

2. ארץ חוילה – כמעט בוודאות אפריקה (לפי הקריאה שלי)

במאה ה־19 היה ניסיון לזהות את "חוילה" בחצי האי ערב. אבל התיאור המקראי – זהב טוב, בדולח, אבן שהם – לא תואם היטב את המציאות הארכיאולוגית של ערב העתיקה.

מה כן תואם? חופי גינאה־קונאקרי, סנגל, חוף השנהב, אזורי כרייה עתיקים במערב אפריקה ונתיבי סחר פרה־היסטוריים. הזהב שם עדיין מהטובים בעולם, וגם סוגי האבן שתוארו מתיישבים יפה עם החומרים שנמצאו באותם אזורים.

כל זה יוצר, בעיניי, תמונה ברורה: גן עדן הקדום לא ישב בעיראק – אלא במרחב אפריקאי עתיק, שכבר אי אפשר לזהות אותו בנוף של היום.

3. כרומוזום 2 – רמז גנטי לאירוע ייחודי

לכל קופי האדם (שימפנזה, גורילה, אורנגאוטן) יש 24 זוגות כרומוזומים. לאדם – 23 זוגות בלבד.

איך זה קרה?
שני כרומוזומים פרה־הומינידיים התמזגו והפכו לכרומוזום אחד – כרומוזום 2.

בבדיקות מדויקות נמצא שבאמצע כרומוזום 2 יש שרידי טלומרים (קצוות כרומוזומליים) במקום שבו הם לא אמורים להופיע, ושרידי צנטרומרים כפולים. זו חתימה ברורה של אירוע מיזוג, לא משהו שהופיע "סתם".

גם בתוך המסגרת האבולוציונית הקלאסית מודים שזה אירוע חד־פעמי, קפיצת מדרגה גנטית. אפשר לראות בו "תאונה טבעית", אפשר לראות בו "תכנון" – אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא מסמן נקודת שינוי.

ההערכה: זה קרה בין 300,000–700,000 שנים לפני זמננו, בערך בתקופת המעבר מפרה־אדם (Homo heidelbergensis) להומו ספיינס קדום.

בעיניי, זהו הרגע שבו אפשר לדבר על "אדם וחוה ביולוגיים" – לאו דווקא כדמויות הסיפור המקראי, אלא כנקודת המוצא הגנטית של המין המודרני.

4. "אדם" ו"חוה" – שתי דמויות גנטיות אמיתיות

המדע המודרני מדבר על שתי נקודות מוצא גנטיות עיקריות:

חוה המיטוכונדרית (mtDNA Eve)
– חיה לפני כ־150,000–200,000 שנה
– באפריקה
– כל בני האדם החיים כיום יורשים את ה־mtDNA שלה
– היא לא הייתה "האישה היחידה בעולם", אלא זו ששושלתה הגנטית שרדה.

אדם על־פי כרומוזום Y (Y-chromosomal Adam)
– חי ככל הנראה לפני 120,000–200,000 שנה
– גם הוא באפריקה
– לא בהכרח בן זוגה ההיסטורי של אותה "חוה", אלא מוצא שושלת הזכרים שנותרה עד ימינו.

המדע נזהר לא לקרוא להם "אדם וחוה", אבל מבחינה ביולוגית אלה שתי נקודות המוצא המזוקקות ביותר של האנושות המודרנית – ושתיהן יושבות באפריקה.

5. אז מתי נוצר ההומו ספיינס?

שלב 1 – לפני כ־700,000 שנה
אירוע מיזוג הכרומוזומים (כרומוזום 2) מתחיל להופיע באוכלוסיות פרה־הומינידיות.

שלב 2 – לפני כ־300,000 שנה
מופיעים מאובנים ראשונים של Homo sapiens archaic במרוקו (Jebel Irhoud) – שוב, אפריקה.

שלב 3 – לפני כ־200,000 שנה
מתייצבת אוכלוסיית ההומו ספיינס המודרני מבחינה ביולוגית.

שלב 4 – לפני 60–70 אלף שנה
"היציאה הגדולה" מאפריקה – נדידה דרך המזרח, ומשם אל אסיה, אירופה והאזור המסופוטמי.

שלב 5 – 12 האלף השנים האחרונות
שינויים אקלימיים קיצוניים בצפון אפריקה, המדבור הגדול של הסהרה, והנדידה של שאריות האוכלוסייה לעבר הנילוס והסהר הפורה – בדיוק בזמן הפריחה של תרבויות עובייד, שומר ומסופוטמיה.

המשמעות: המין האנושי המודרני נולד באפריקה הרבה לפני שהמסופוטמיה הייתה קיימת בכלל.
מה שהשומרים סיפרו כ“בריאת האדם” יכול להיקרא גם כתרגום מאוחר של זיכרון קדום־אפריקאי, שעבר אליהם דרך שבטים שנדדו צפונה ומזרחה אחרי ההכחדה.

סיכום חד

– גן עדן, לפי הקריאה הגאוגרפית שלי, תואם יותר את אפריקה מאשר את מסופוטמיה.
– פישון וגיחון – נהרות אפריקאיים; חידקל ופרת – עיגון מאוחר במסופוטמיה.
– חוילה – ככל הנראה מערב אפריקה העשירה בזהב.
– כרומוזום 2 – רמז לשינוי חד־פעמי שהפך הומיניד קדום להומו ספיינס.
– חוה המיטוכונדרית ואדם של כרומוזום Y – שניהם אפריקאים.
– ההומו ספיינס נוצר באפריקה והגיע למסופוטמיה אחרי הכחדה אקלימית קשה.
– השומרים, בעיניי, תיעדו גרסה מרוככת וסמלית לזיכרון קדום בהרבה.

אטלנטיס – החוליה שנעלמה, אך מסבירה הרבה

כשמחברים את כל חלקי הפאזל — אפריקה הפורחת, הסהרה הירוקה, מצרים הקדומה, שומר, ונדידת השורדים אחרי אירועי ההכחדה – קשה להתעלם ממוקד נוסף שנמצא בדיוק במקום הנכון: הסיפור על אטלנטיס.

לא כאגדה יוונית בלבד של אפלטון, אלא כזיכרון אפשרי של תרבות אמיתית שישבה, לפי חלק מהחוקרים העצמאיים, באזור:

  • חופי האוקיינוס האטלנטי המערבי־אפריקאי
  • אזור מערב הסהרה
  • המקום שבו נמצא היום ה־Richat Structure במאוריטניה
  • טבעות של קרקע ומים, ושפכי נהרות עצומים לכיוון הים

וכשאני שואלת את עצמי:

“האם אותה ציוויליזציה קדומה שהולידה את מצרים ושומר – ייתכן שהייתה קשורה גם לעולם אטלנטי שנעלם?”

עבורי, הרבה סימנים מצביעים על כך שיש כאן קשר, גם אם הוא עדיין לא מוכח עד הסוף.

אטלנטיס והסהרה הירוקה – אותו עולם שנשכח

לפני כ־12,000 שנה:

  • הצפון האפריקאי היה ירוק ומלא מים
  • נהרות אדירים התנקזו לאוקיינוס האטלנטי
  • אמנות סלע מציגה סירות, חיות ים ובני־אדם – חלקם בהירי עור
  • הקרקע הייתה רכה, פורייה ומלאת אגמים
  • והנדסה מוקדמת – תעלות, סכרים, גידור מים – הייתה אפשרית בהחלט

כל זה מתיישב בצורה מפתיעה עם התיאורים שאפלטון מביא על אטלנטיס – גם אם אין כאן "הוכחה", יש כאן הדהוד חזק.

ההיגיון הפשוט אומר:

אם הייתה תרבות־על לפני סוף עידן הקרח –

היא לא הייתה חייבת להיות אי קטן באמצע הים.

היא יכולה הייתה להיות רשת מרכזים – לאורך מערב אפריקה, האיים הקנריים והחוף האטלנטי.

כשאירוע קטלני – מטאור, שינוי אקלים קיצוני או שילוב של שניהם – פגע באזור, חלקים שלמים של העולם הזה נקברו תחת שכבות עבות של חול ובוץ.

הסהרה של היום יכולה להיות, בעיניי, בית קברות אדיר של עולם קדום.


🧭 ומה קורה אחרי שהעולם הקדום נעלם?

האנשים ששרדו – מהאזור האטלנטי, מצפון אפריקה ומהסהרה שהתחילה להתייבש – לא נשארו לשבת על החורבות. הם:

  • נדדו מזרחה, בעקבות הנהרות והאדמות הפוריות
  • התפזרו לאורך הנילוס ומקורות המים
  • הגיעו לאזור דלתת מצרים והלבנט
  • וחלקם, לדעתי, המשיכו הלאה – עד מסופוטמיה

במילים אחרות:

אטלנטיס (או עולם אטלנטי קדום) → אפריקה הצפונית והסהרה הירוקה → מצרים הקדומה → שומר והמסופוטמיה

עבורי זו לא “עוד תיאוריה מוזרה”, אלא מפה הגיונית אחת שמחברת: את הגנטיקה, את הגיאולוגיה, את אמנות הסלע, את סיפורי הבריאה ואת רשימות המלכים הארוכות להפליא של שומר.

תרבות עובייד – התרבות שנחתה במסופוטמיה מוכנה מראש

תרבות עובייד (Ubaid), שפעלה בדרום מסופוטמיה לפני כ־8,500–6,000 שנה, נחשבת לאחת החידות הגדולות של הארכיאולוגיה. היא הופיעה לפתע באזור עיראק של היום עם: חקלאות מים מתקדמת, יכולת ניקוז ביצות, בנייה אחידה ואמנות חרס מפותחת מאוד — ללא כל שלב התפתחותי מקומי.

כלי חרס טיפוסי לתרבות עובייד — עיטור גיאומטרי סימטרי המזכיר דגמים אפריקאיים קדומים.

הכלים המעוטרים בעיטורי זיגזג, גלים וקווים סימטריים מזכירים להפליא את האמנות האפריקאית של צפון־מערב היבשת עוד מלפני עשרות אלפי שנים. לא רק בסגנון — אלא גם במשמעות: מים, נהרות, חיים, תנועה.

למה זה כל־כך חשוב?

העוביידים ידעו לייבש ביצות, לתעל מים ולבנות תשתיות כאילו הגיעו ממקום שבו עבודות מים היו חלק מהחיים. זה תואם באופן מדויק את אפריקה הצפונית לפני 12,000 שנה — זמן שבו הסהרה הייתה ירוקה, מלאת אגמים, תרבויות חופיות וספנות מוקדמת.

מחקרי דנ״א מהשנים האחרונות מראים שבתקופה שבה הופיעה תרבות עובייד, האוכלוסייה המקומית במזרח התיכון הוחלפה לפתע. זהו סימן קלאסי לגל הגירה של אוכלוסייה חדשה ומיומנת.

אז מה המקור?

לפי סדר הממצאים — הגיוני מאוד שהעוביידים היו חלק מהאוכלוסיות ששרדו את ההכחדה הגדולה של אפריקה ונדדו דרומה־מזרחה לעבר מסופוטמיה. הם הגיעו עם ידע, עם טכנולוגיה, ועם מסורת צורנית שראינו לאורך החוף האטלנטי ומערב אפריקה.

תרבות עובייד היא לא “פרה־שומרית פשוטה” — היא ככל הנראה הדים אחרונים של עולם אפריקאי קדום שנעלם מתחת לחול.

אטלנטיס ???

מאוריטניה – שם נמצא מבנה רישאת (“העין של הסהרה”) , שיש הטוענים שמידותיו ותיאורו דומים במפתיע לתיאור אטלנטיס המיתולוגית. אני לא טוענת כאן לוודאות – רק מזמינה אתכם להסתכל, לחשוב, ולהחליט בעצמכם.

פרק 7 - ההווה בראיית העבר

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים 

אפריקה אפריקה הקדומה, מוצא האדם, שורש האנושות, תרבויות פרהיסטוריות, אפריקה הניאוליתית, נדידת האדם הקדום, תעלומות האנושות, תרבויות קדומות באפריקה, סהרה הירוקה, סהרה הפרהיסטורית, אגן הנילוס הקדום, האדם הקדמון באפריקה, הומו סאפיינס מוקדם, שורשי הציוויליזציה, מיתוסי בריאה אפריקניים, מפות שמיימיות עתיקות, מסורות קדומות באפריקה, חקר תרבויות נשכחות, אפריקה כמקור הבריאה, מסחר קדום באפריקה, מסופוטמיה ואפריקה, קשרי תרבויות קדומים, עדויות ארכאולוגיות אפריקניות, שבטים קדומים, נדידה קדומה, היסטוריה עמוקה של האנושות.

השינון שהפך לתפילה - פרק 8 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

    שינון וקול כטכנולוגיית זיכרון בתרבויות קדומות לפני כתב וארכיונים שינון ותפילה לא התחילו כ״אמונה״ במובן המאוחר שלה, אלא כטכנולוגיית ...