המסורת הפנימית, ההיסטוריה שלא נכתבה – והמדינה שהדור שלנו רואה מתפרקת מבפנים
מחשבות אישיות על תנ"ך, מסורת, משפחה, דור המייסדים ומה שקורה כאן עכשיו
יש אנשים שמחפשים דת, מוסדות, טקסים, רבנים ולבוש. אני למדתי דבר אחר לגמרי: הקשר שלי עם הכוח שלא רואים הוא אישי, פנימי, נקי. לא צריך אלף אנשים מסביב כדי להרגיש אותו, ולא צריך שיכתבו לי מה לחשוב.
וכשמתבוננים כך – התנ"ך נפתח מהקצוות שלא מלמדים. הוא לא ספר דת. הוא ספר היסטוריה. ספר משפחה. רצף של סיפורים, מלחמות, הגירה, טכנולוגיות קדומות ומפגשים עם כוחות שהאדם הקדום לא ידע להסביר. הדת הודבקה עליו אחר כך – והיא קילקלה את ההבנה שלו.
התנ"ך הפסיק לכתוב, אבל ההיסטוריה המשיכה
אחרי שיבת ציון הספר נעצר. אלפי שנים של גירושים, פרעות, אינקוויזיציה, נדודים, השואה, עליות, הקמת מדינה – לא קיבלו ספר המשך. הספר נשאר מאחור, והעם התקדם לבד.
זה מה שמניע אותי לכתוב ב"עברייה": להחזיר את ההיסטוריה למקומה, לא כ"ספר קדוש", אלא כסיפור רצוף של עם שלא מפסיק לקום מחדש.
דווקא מי שלא "דתי" מבין את התנ"ך כמו שהוא
מי שלא צריך מתווכים, מי שלא מפחד לשאול שאלות, מי שלא זקוק לחוקים כדי להרגיש קשר – דווקא הוא מבין את הסיפורים במקורם:
- שהאנונקי בשומר לא היו משלים אלא תיעוד של ישויות או כוחות שהתקיימו כאן.
- שהמבול מתועד בעשרות תרבויות כי הוא קרה, ולא רק כ"משל מוסרי".
- שהמרכבה של יחזקאל היא תיאור טכנולוגי של כלי תעופה קדום, לא ציור חמוד לילדים.
- שהנפילים היו עם קדום, חלק מרצף של ציוויליזציות שנעלמו.
- שספר בראשית מתכתב ישירות עם טקסטים מסופוטמיים ושומריים.
- שהעברים היו המשך של ציוויליזציה עתיקה בהרבה, ולא התחלה מנותקת.
המסורת שלי היא מסורת של זיכרון, לא של פולחן. לא מה מותר ומה אסור, אלא מי היינו, מה היה כאן, ואיך לא נותנים לזה להיעלם.
המשפחה שלי – ההמשך של סיפור שנקטע
כשאני חוקרת את משפחתי, אני מרגישה שאני ממשיכה את הספר שהפסיק להיכתב אחרי התנ"ך:
סבא רבא שמואל, סבא מרדכי, ארבעת הילדים ששלח לאמריקה כדי להציל אותם מצבא הצאר; הילדים שהוחלפו שמותיהם כדי לשרוד, הדודות שנרצחו, האחים שהתפזרו בעולם ונפגשו מחדש אחרי יותר מחמישים שנה. המסמכים הקרועים, התמונות, הזיכרונות שהיו על סף היעלמות – כל אלו הם לא "סיפור פרטי" בלבד. הם חלק מההיסטוריה הלאומית.
זה החלק שאף אחד לא כתב – ואנחנו כותבים עכשיו.
אבא שלי – הדור שבנה מדינה עם הידיים
אבא שלי לא היה "דתי". הוא ברח מהדת הממוסדת, משלטון של רבנים, משמות משפחה עם גוון דתי. אבל לבסוף הוא הבין שבלי מסורת – לא קיימת יהדות. לא מסורת של הלכה, אלא מסורת של זיכרון מהבית, אחריות ושורשים.
היה בו משהו שהיום כמעט ונכחד: הוא אהב לשלוח מכתבים ישירות לראשי המדינה. כשהיה לו מה לומר, הוא כתב מכתבים לדוד בן-גוריון, למנחם בגין, לאריאל שרון – ותמיד קיבל תשובה. בלשכות היה פעם מנגנון ברור: יש מישהו שתפקידו לענות לאזרחים. היה אפשר לכתוב, לבוא בטענות, לשאול שאלות קשות – ולקבל מענה.
היום זה כמעט לא אפשרי אם אתה לא כלול ברשימת מעריצים. אין כתובת. המנהיגים כמעט לא יורדים לעם, לא מקשיבים לו, ולא מדברים עם מי שלא שייך לקהל המעריצים שלהם. וזה חלק מהשבר.
יש ימין – ויש פולחן כוח. וזה לא אותו דבר.
אבא שלי היה איש ימין אידיאולוגי: ערכים, יושר, ציונות, עבודה קשה, אחריות, ביטחון. הימין שלו היה המשך ישיר של דור התקומה – אנשים שבנו מדינה ולא בנו לעצמם פולחן.
מה שקורה היום איננו ימין. זו תופעה אחרת לגמרי:
- שימור כוח בכל מחיר.
- פגיעה והחלשה של מוסדות מדינה ושל איזונים.
- טשטוש אמת, החלפת מציאות בסיסמאות.
- הצגת ביקורת כבגידה.
- נרטיב מלאכותי שנכתב כדי להגן על שלטון, לא על העם.
- שיסוי יהודי ביהודי כדי לשרוד עוד קדנציה.
זה לא ימין, זה לא שמאל – זה פולחן כוח. ימין אמיתי לא מפחד ממשפט, לא מפחד משקיפות, לא מפחד מאמת. ימין אמיתי אינו מנהל מדינה כמו כת שסובבת סביב אדם אחד.
"מלחמת תקומה" – או בוץ של נרטיב?
אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה, ניסו למכור לנו סיפור על "מלחמת תקומה". אבל אי אפשר לקרוא לתוצאה של מחדל היסטורי בשם הירואי ולצפות שלא נרגיש.
כשאני שומעת סיסמאות שלטון על גבורה בזמן שאני רואה בעיניים שלי: טבח שלא היה כאן מאז קום המדינה, כישלון מערכת שלם, עם מפולג, הפקרת יישובים, אלפי משפחות מרוסקות – והיעדר מוחלט של לקיחת אחריות – אני מרגישה בוץ.
לא אני בבוץ. הפער בין המציאות לבין הנרטיב הוא הבוץ. מי שרואה את הפער הזה – מרגיש אותו בכל הגוף.
הדור של אבא שלי מתהפך בקבר
הם עבדו כפולים ומשולשים להקים פה מדינה. הם ויתרו על חיים, על בריאות, על דת ועל שקט, כדי שיהיה כאן מקום בטוח ליהודים אחרי אלפי שנים של רדיפות. הם חלמו על עם אחד.
היום הם היו רואים:
- מנהיגים שמסיתים יהודי ביהודי.
- שקרים שנכתבים בשביל הנצח במקום אמת פשוטה.
- פחד שמשמש דלק פוליטי.
- נרטיבים מזויפים שמחליפים אחריות.
- אומה שמתפוררת מבפנים.
- מדינה שמתנהלת כמו מועדון מעריצים, לא כמו מדינת עם.
הם באמת היו מתהפכים בקבר. ואני מרגישה את זה, כי יש בי משהו מהם.
הגיע הזמן לכתוב את ההמשך – ולא לתת לשלטון לכתוב אותו בשבילנו
ההיסטוריה האמיתית לא תיכתב בלשכות, לא בפוסטים ממומנים ולא במסיבות עיתונאים. היא תיכתב כאן:
- בבלוגים עצמאיים.
- ביומנים ובזיכרונות משפחה.
- בסיפורי דור המייסדים והניצולים.
- באסופות של עדויות ושל מסמכים שלא נוח לקרוא.
- במילים של מי שלא מפחדות ולא מפחדים להגיד את האמת.
אנחנו – לא הממשלה – נכתוב את ספר ההמשך של העם הזה. ספר של אמת, של אחריות, של רצף, של שורשים.
"עברייה" היא חלק מהספר הזה. זה המקום שבו ההיסטוריה שלא נכתבה מקבלת סוף סוף מילים.
מילות מפתח:
עברייה, מסורת פנימית, ספר התנ"ך, תנ"ך כספר היסטוריה, מסופוטמיה, שומר, האנונקי,
המבול, נפילים, עם ישראל, דור המייסדים, נייסביז', שואה, הקמת המדינה, ימין אידיאולוגי,
פולחן אישיות, פוליטיקה בישראל, מחדל שמחת תורה, מלחמת תקומה, נרטיב היסטורי,
כתיבת היסטוריה, בלוג עברייה, זיכרון משפחתי, שמואל בנרף, מרדכי בנרף, דור שני ושלישי,
ביקורת שלטון, אחריות מנהיגים, פילוג בעם, ממשלת ישראל, מדינת ישראל, עתיד העם היהודי
