- מבנים מגליתים - ''להפריד בין הארץ לשמים'', פרק 5 -''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

 

תהודה, קווי שבר ומבני הענק של העת העתיקה

בקריאה מחודשת בכתובים ובממצאים, בין ארכאולוגיה, גאולוגיה וכאשר בוחנים את מבני הענק של העולם העתיק – פירמידות, זיגורטים, אתרים מגליתים ואובליסקים – השאלה האמיתית איננה רק מי בנה אותם ומתי, אלא 

          למה דווקא כך, ולמה דווקא כאן. 

במשך שנים רבות הארכאולוגיה האקדמית, הסתפקה בהסברים סמליים או דתיים כלליים, אך בעשורים האחרונים הולכת ומתבררת תמונה מורכבת יותר: מיקומם ותכנונם של מבנים רבים אינם מתיישבים עם פולחן רגיל או קבורה, ומעוררים שאלות הנוגעות לקרקע עצמה, לתכונות פיזיקליות של המקום, ולידע אמפירי שאיננו מבינים עוד במלואו.

נקודת המוצא היא קריאה זהירה של הכתובים המתורגמים לצד הממצאים הארכאולוגיים והגאולוגיים כפי שהם מוצגים במחקר המודרני שהחיבור ביניהם אינו יוצר תשובה סגורה, אך הוא כן מציב סימני שאלה חזקים במקומות שבהם ההסברים המקובלים נעשים דחוקים.

אחד הנתונים הבולטים שחוזרים במחקרים גאולוגיים הוא מיקומם של מבנים עתיקים רבים בסמוך לקווי שבר טקטוניים. קווי שבר הם אזורים שבהם הקרקע אינה “שקטה”: הם מועדים לרעידות אדמה, כוללים תנועת לוחות בעבר או בהווה, ולעיתים מאופיינים במערכות סלעים מורכבות ובזרימת מים תת־קרקעיים. מבחינה הנדסית־אנושית רגילה, אלו אינם אזורים נוחים לבנייה ארוכת־טווח, ובוודאי לא למבנים כבדים הדורשים יציבות קיצונית.

ובכל זאת, מיפויים סיסמיים מראים כי אזור גיזה יושב על מערכת שברים תת־קרקעית עם מי תהום פעילים; אזור אנטוליה, שבו נמצאת גובקלי טפה, הוא אזור טקטוני פעיל; עמק הירדן, על השבר הסורי־אפריקאי, כולל ריכוז אתרים מגליתיים; וגם אזור האנדים, עם אתרים כמו טיוואנאקו וקוסקו, בנוי על שברים עמוקים. החוקרים עצמם אינם טוענים מה הייתה הסיבה לבחירה במיקומים אלה, אך מציינים במפורש שהדפוס חוזר ושאינו מקרי.

 מרכיב נוסף שחוזר על עצמו עם קווי השבר הם מים תת-קרקעיים.  מתחת למבנים מונומנטליים, נמצאו זרימות מים, תעלות סלע טבעיות או קרקע רוויה. בגיזה, למשל, מחקרים הידרולוגיים מצביעים על קשר ברור בין מיקום הפירמידות לבין מערכת מי תהום פעילה. גם כאן, אין הסכמה על הייעוד, אך יש הסכמה שהבונים ידעו על קיומם של המים ובחרו להתייחס אליהם בתכנון.

הנתונים הללו קיבלו בעשורים האחרונים רובד נוסף עם כניסתם של מומחי אקוסטיקה ותהודה למחקר הארכאולוגי משום שמבנים מסוימים מגלים התנהגות קולית שאינה אקראית. מחקרים על סטונהנג’ הראו תגובות אקוסטיות חריגות; מקדשים מגליתיים במלטה מגבירים תדרים מסוימים; ובחללים פנימיים של פירמידות נמדדה תהודה בתדרים נמוכים. ניסוחי החוקרים זהירים, אך עקביים: התכנון יוצר תהודה, גם אם אין הסכמה למה שימשה. 

הנקודה השלישית והחשובה היא הזיקה האסטרונומית וההתישרות לגקודות שונות בשמים . 

כאשר בוחנים את כלל המבנים המגליתיים בעולם – מאירופה, דרך המזרח התיכון ועד אמריקה – מתברר שלא ניתן לצמצם אותם לפונקציה אסטרונומית אחת פשוטה. יש מבנים שמכוונים במדויק לאירועים שמימיים מסוימים, יש כאלה שמגלים התאמה כללית למחזורי שמש וירח, ויש כאלה שבהם הזיקה לשמים קיימת, אך אינה המרכזית.

במקומות כמו סטונהנג’, ניו־גריינג’, קארנאק או חלק מאתרי המאיה, הכיוונים לאירועי מפתח כמו היפוך חורף, היפוך קיץ או נקודות קיצון ירחיות הם ברורים, מדידים ואינם מקריים. כאן קשה לטעון שמדובר בצירוף מקרים. אך גם באתרים שבהם אין “יישור מושלם”, מופיעה שוב ושוב רגישות לכיוון, לאור, ולתנועת גרמי השמיים.

ברוב המקרים, נראה שהמבנים אינם נבנים רק כדי “להביט לשמים”, אלא כדי לתווך בין השמים לבין הארץ. הכיוון האסטרונומי משמש כעוגן: הוא מחבר את המבנה למחזורי זמן, לעונות, ולסדר הקוסמי, ובכך מאפשר לו לפעול בתוך מערכת רחבה יותר שכוללת גם מים, קרקע ואדם. במקומות שבהם הקרקע בעייתית – רטובה, נעה או סייסמית – הכיוון לשמים מספק קבוע  נקודת יציבות. משהו שאינו משתנה גם כאשר הארץ משתנה. לכן המבנים יושבים בין שני עולמות: הם נטועים עמוק בקרקע, אך מכוונים כלפי שמים. לא כדי לעלות אליהם, אלא כדי להשתמש בהם כציר. כך למשל גיזה אינה אתר אקראי. שלוש הפירמידות הגדולות אינן מסודרות בקו ישר, והסטייה ביניהן אינה “טעות”. כבר עשרות שנים מצביעים חוקרים עצמאיים ואסטרונומים על דמיון ברור בין מיקומן היחסי של פירמידות לבין שלושת כוכבי חגורת אוריון. לא מדובר בהעתקה מושלמת בקנה מידה מודרני, אלא בהתאמה צורנית: הזוויות, ההיסט היחסי והדירוג בין הגדולות לקטנות דומים בצורה שקשה להתעלם ממנה.

מה שמחזק את הטענה הוא שגיזה אינה רק “פונה” לאוריון. היא יושבת מעל מערכת מים תת־קרקעית, מחוברת לנילוס דרך טופוגרפיה ותעלות קדומות, ומשלבת בין קרקע, מים ושמים בתוך מערכת אחת. כלומר, גם כאן האסטרונומיה אינה עומדת לבדה — היא חלק ממכלול. השמים מספקים נקודת ייחוס יציבה, בעוד שהארץ והמים משתנים.

הסיפור והמהירות

אחד הפרטים החוזרים בכתובים השומריים, ושבאופן מפתיע כמעט ואינו זוכה לדיון רציני, הוא קצב הבנייה. הסיפורים אינם מתארים תהליך ארוך, מתיש, כזה שנמשך דורות רבים ונשען על ניסוי וטעייה. להפך. התחושה העולה מן הטקסטים היא של פעולה מהירה, ממוקדת, כזו שמתרחשת כאשר כל מה שנדרש כבר קיים.

המבנים “קמים”, “מוקמים”, “מושלמים”. הפעלים מדגישים תוצאה ולא עמל. אין תיאורים של קריסות, תיקונים, שינויי תכנון או התאמות תוך כדי. אין סיפור של קהילה שלומדת לבנות דרך כישלונות. יש תחושה ברורה שמי שבנה ידע מראש מה הוא עושה.

זו אינה בנייה איטית שמצטברת שכבה על שכבה לאורך מאות שנים. זו בנייה פרויקטלית. מתכננים, מבצעים, מסיימים. כמו בגובקלי טפה, כמו בפירמידות, כמו בזיגורטים – אין שלבי ביניים מבולבלים. יש התחלה ויש סוף.

גובקלי טפה - המערכת הראשונה: לפני ערים, לפני דת, לפני סיפור 

גובקלי טפה — לא אתר, מערכת.

גובקלי טפה היא עדות למערכת תפעולית קדומה שפעלה לפני ערים, לפני חקלאות, לפני דת מאורגנת ולפני נרטיב מיתולוגי.

היא לא נבנתה כיישוב, לא כקבר ולא כמקדש במובן המאוחר — אלא כמרכז תיאום, ידע ושליטה מרחבית.

העמודים אינם “פסלים”, אלא רכיבים סטנדרטיים: קנה־מידה אחיד, אוריינטציה מדויקת, חזרתיות הנדסית וסמלים פונקציונליים.

החיות אינן פולחן — הן שפת סימון: אזורים, כוחות, סכנות, תפקידים.

גובקלי טפה אינה עומדת לבד. היא חלק מרשת אנטולית רחבה:

קראחאן טפה, סייאנורפה, נוולי צ’ורי ואתרים נוספים — כולם פועלים על אותו עיקרון, באותו זמן, באותה שפה מבנית.

זו אינה התפתחות מקומית — זו פריסה מתוכננת.

זוהי לא “תחילת הציביליזציה”.

זו שכבה עמוקה יותר — שלב שבו הופעלה מערכת.

כאשר מתבוננים בגובקלי טפה מתוך ההקשר הרחב של בנייה מהירה וידע מקדים, האתר מפסיק להיראות כחריגה ומתחיל להיראות כנקודת מוצא. זה אינו מקום שנבנה על בסיס מסורת קודמת, אלא מקום שמציג לראשונה מערכת שלמה, כזו שעדיין אינה עטופה בדת, בסיפור אלוהי או בממסד. הוא עומד כמעט חשוף – ולכן הוא כל כך מטריד.

גובקלי טפה אינו יישוב. אין בו בתים, אין בו אזורי מגורים, אין בו שכבות של אשפה יומיומית, כלי בישול או שרידי חיים רציפים. זהו אתר שאליו באים, פועלים, ועוזבים. העובדה הזו לבדה כבר מוציאה אותו מהקטגוריה של “מרכז פולחני קלאסי”, שכן פולחן דורש נוכחות מתמשכת, חזרתיות יומיומית וקהילה קבועה. כאן אין אח כל זה, ובכל זאת יש תכנון. 

העיגולים המגליתיים אינם תוצאה של הצטברות מקרית. הם נבנו לפי סדר, עם יחסים ברורים בין היקף למרכז. העמודים בצורת T אינם מוצבים באקראי; הם עומדים בזוגות, לעיתים כששני עמודים מרכזיים בולטים יותר מהשאר, כאילו הם מסמנים נקודת מיקוד ולא במה. התחושה הכללית אינה של מקום שמכוון כלפי קהל, אלא של מקום שמכוון כלפי פעולה. (לא מזכיר לכם קצת תחנות חשמל של היום ?)

גובקלי טפה לא ננטש. הוא נסגר. העיגולים כוסו בעפר באופן שיטתי, מסודר, כזה שדורש עבודה, זמן והבנה. אין כאן קריסה, אין חורבן, אין סימני אסון פתאומי. מישהו החליט שהאתר הזה לא אמור להמשיך לפעול – ופעל בהתאם.

 מסופוטמיה - לבנות על מים, לא מעליהם

אם גובקלי טפה מציגה עולם שבו הידע עדיין פועל בשקט, בלי סיפור ובלי דת, הרי שמסופוטמיה היא המקום שבו אותו ידע כבר נדרש להתמודד עם מציאות קשה בהרבה. כאן אין הרים יציבים, אין סלעים קשים, ואין קרקע סלחנית. יש מישור שטוח, בוצי, מוצף, כזה שהמים בו הם גם מקור חיים וגם איום מתמיד.

החידקל והפרת אינם נהרות רגועים. הם מציפים, נסוגים, משנים מסלול, שוברים גבולות. מי שחי ביניהם אינו יכול להרשות לעצמו לבנות כאילו הקרקע יציבה. כל מבנה שאינו מתחשב במים נידון לקריסה. ולכן, כבר מהשלב הראשון, הבנייה במסופוטמיה אינה ניסיון לשלוט בטבע אלא ניסיון לשרוד בתוכו.

הכתובים השומריים מספרים על בנייה לא כעל טקס, אלא כעל משימה.  הדמויות הפועלות המכונות כיום “אלים” – מתוארים כמי שמודדים, מחלקים, מסמנים גבולות ומקימים יסודות. הם אינם יושבים בשמים ומקבלים תפילות; הם נמצאים בשטח, עוסקים בקרקע, במים ובערים. הבנייה היא פעולה הכרחית, לא מעשה סמלי.

מתוך המציאות הזו נולד הזיגורט.

הזיגורט אינו הר מלאכותי שנועד לקרב אדם לשמים. הוא פתרון הנדסי לאזור שאי אפשר לחיות בו בגובה פני הקרקע. הוא מרים פעילות אנושית מעל אזור רווי מים, יוצר שכבות של יציבות בתוך עולם של חוסר יציבות. לבני הבוץ שמהן הוא בנוי אינן סימן לפרימיטיביות, אלא לבחירה מודעת בחומר שיודע לספוג, לווסת ולהתייבש מחדש. אבן קשה הייתה נסדקת ומתפוררת בסביבה כזו; בוץ, לעומת זאת, עובד עם המים.

כשבוחנים זיגורטים כמו זה של אור, נראה שהמבנה כולו הוא מערכת. מתחתיו קרקע רטובה ומי תהום, סביבו תעלות ניקוז, ובתוכו שכבות שמאפשרות למים לזרום מבלי לערער את היציבות. זהו מבנה שיודע שהוא חי בתוך מים, ולכן אינו מתנגד להם אלא מנהל אותם. ההפרדה בין אזור מוצף לאזור יבש אינה רעיון מיתולוגי של “שמים וארץ”, אלא צורך קיומי של קהילה שחיה על סף הצפה מתמדת.

גם כאן עולה עניין הקצב. הזיגורטים אינם תוצאה של בנייה איטית שהתפתחה באקראי. הם מציגים תכנון ברור, חזרתיות צורנית ויישום מהיר יחסית. אין שלבים ניסיוניים שננטשו, אין מבנים חצי־עשויים שהותאמו בדיעבד. יש תחושה שמי שבנה ידע בדיוק מה הוא מקים ולמה.

וכמו בגובקלי טפה, גם כאן מגיע רגע שבו המערכת חדלה לתפקד כפי שנועדה. ייתכן שהדבר קשור לשינויי אקלים, לסטיות בנתיבי הנהרות, או להיעלמות הידע התפעולי. כך או כך, המבנה נשאר. אך כאשר הוא נשאר בלי ההקשר שלו, הוא מתחיל להשתנות במשמעותו.

הזיגורט, שהיה במקור פתרון לחיים מעל מים, הופך בהדרגה למוקד סמלי.  הפעולה מוחלפת בתפילה. הידע מוחלף בטקס. והמבנה, שלא נבנה כדי שיסגדו לו, מתחיל לקבל מעמד של מקדש.

הכתובים עצמם מרמזים על המעבר הזה. הם מדברים על זמן שבו “האלים” פעלו, בנו, לימדו, ואז על זמן שבו בני האדם נשארו לבדם עם הערים והמבנים. זהו בדיוק הרגע שבו הסיפור מתחיל להחליף את ההפעלה. מי שלא יודע עוד איך משהו עובד, מתחיל להסביר אותו דרך משמעות, לא דרך תפקוד.

מסופוטמיה, אם כך, אינה רק ערש התרבות במובן החברתי, אלא גם נקודת מפתח בהבנת המעבר ממערכת עובדת למערכת מקודשת. כאן אפשר לראות בבירור כיצד מבנה שנולד מתוך צורך סביבתי קונקרטי הופך, עם אובדן הידע, לסמל דתי.

ובדיוק מכאן הדרך למצרים קצרה. כי אם במסופוטמיה בנו כדי לשרוד מים, במצרים בנו כדי לעבוד עם מים, שמש ואבן בקנה מידה אחר לגמרי. ושם, יחד עם הפירמידות, יופיע גם האובליסק – לא כתוספת אסתטית, אלא כאלמנט מרכזי במערכת.

מצרים - בין אבן, מים, שמש 

אם מסופוטמיה מלמדת אותנו איך בונים כדי לשרוד מים, מצרים מראה מה קורה כאשר המים כבר מאולפים. הנילוס אינו נהר פראי כמו החידקל והפרת; הוא צפוי יותר, מחזורי, כזה שניתן ללמוד אותו. בתוך היציבות היחסית הזו מופיע שלב חדש: לא רק ניהול מים, אלא עבודה משולבת עם קרקע, אור וזמן.

הפירמידות אינן קמות במקרה. הן אינן מפוזרות, אינן אקראיות, ואינן תוצר של דחף דתי בלבד. הן יושבות בדיוק במקום שבו הרמה המדברית פוגשת את מישור ההצפה של הנילוס, מעל מערכת מים תת־קרקעית פעילה. זהו אזור מעבר – לא יבש לגמרי, לא מוצף – נקודת תפר בין שני עולמות. הבחירה הזו אינה סמלית; היא תפקודית.

כשבוחנים את הפירמידות עצמן, נראה שהחללים הפנימיים אינם נוחים, אינם נגישים, ואינם מתאימים לטקס קבורה. אין בהן כתובות קבורה מתקופת הבנייה, אין ציוד קבורה טיפוסי, ואין עדות חד־משמעית לכך שהמבנה כולו נועד לשמש כקבר מלכתחילה. במקום זאת יש פירים, חללים צרים, תקרות בזוויות חריגות ותחושה ברורה של מערכת שנבנתה לעבוד כיחידה אחת.

האבן עצמה חשובה לא פחות מן הצורה. אבן הגיר שבה נעשה שימוש נרחב באזור גיזה אינה חומר “מת”. היא מגיבה ללחות, מוליכה חום, ומשתנה בהתאם לסביבה. כאשר אבן כזו יושבת מעל מים תת־קרקעיים, בתוך מבנה שמכוון לשמים, מתקבלת אינטראקציה מתמדת בין שלושה מרכיבים: קרקע, מים ואור. הפירמידה אינה רק מבנה – היא גוף שעומד בתוך שדה של כוחות.

כאן נכנסת השמש. במצרים, השמש עדין איננה אל סמלי; היא גורם פעיל. הכיוונים, הזוויות והיחסים בין הפירמידות מצביעים על הבנה עמוקה של תנועת השמש לאורך השנה. זה אינו ידע מיתולוגי בלבד, אלא ידע מדיד. ייתכן שהשמש, כמו המים, הייתה חלק ממערכת תפעולית רחבה יותר – כזו שאינה מובנת לנו עוד במלואה, אך השפעתה נותרה חקוקה באבן.

האובליסקים משתלבים כאן לא כתוספת אסתטית, אלא כמרכיב מהותי. מדובר בעמוד אבן מונוליתי יחיד, גבוה מאוד, מחודד בקצהו, נטוע ביסוד עמוק, ולעיתים עומד לבדו או בזוגות, ללא מערכת אדריכלית משלימה. גם כאן ההסברים המקובלים – סמל שמש, אנדרטה מלכותית – אינם מסבירים מדוע נבחרה דווקא הצורה הזו, בגובה הזה, ובהשקעה הנדסית כזו, אם המטרה הייתה סמלית בלבד.

בנקודה הזו עולה בדעתי ההשוואה, כי האובליסקים מזכירים  את הניסויים שביצע ניקולה טסלה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. טסלה חקר את התנהגותם של תדרים ואנרגיה במרחב, ובפרט את הקשר בין הקרקע, המים והאטמוספירה. בניסויי Colorado Springs הוא הקים מתקן עם עמוד אנכי גבוה המחובר עמוק לקרקע, מתוך תפיסה שכדור הארץ עצמו פועל כמערכת תהודה. בפרויקט Wardenclyffe נבנה מגדל סמוך למי ים, מתוך הבנה שמוליכות הקרקע והמים היא חלק בלתי נפרד מהמערכת.

במצרים, האובליסק עומד בין הארץ לשמים באופן מוחשי. הוא קולט אור, מטיל צל, ומגיב למחזור היום והשנה (סוג של שעון ?). קשה לראות בו סמל בלבד, במיוחד כאשר הוא מופיע שוב ושוב בהקשרים שבהם מים, שמש ואבן נפגשים. ייתכן שהוא שימש כאלמנט משלים למערכת הפירמידלית, כנקודת חיבור או איזון בתוך המרחב.

ומה קורה לאחר שהמערכת  “לעבוד” עם הפירמידה או עם האובליסק. הגודל, דיוק ועוצמה – הופכים לאגדה והמערכת  לפולחן, ותפקוד לאלוהות... כמובן לאל השמש

 מרכז ודרום אמריקה - זמן, הרים ואדמה נעה

כאשר עוברים ממצרים אל מרכז ודרום אמריקה, נדמה לכאורה שהכול משתנה: הנוף, החומרים, התרבויות והשמות. אבל דווקא כאן, במרחק גיאוגרפי עצום וללא קשר תרבותי מוכר, מופיע שוב אותו דפוס בסיסי. המבנים אינם נבנים סתם כדי לייצג כוח, אלא כדי לעבוד עם סביבה קיצונית – אדמה זזה, הרים פעילים, מים תת־קרקעיים וזמן מחזורי.

בטאוטיווקאן, למשל, אין שום ניסיון לחקות את מצרים. פירמידת השמש אינה קבר, אינה חלל סגור ואינה מבנה פנימי מורכב כמו בגיזה. היא יושבת מעל חלל תת־קרקעי, מערה או מערכת חצובה, שממנה יוצא ציר ברור. הפירמידה אינה עומדת לבדה; מולה ניצבת פירמידת הירח, והשתיים יוצרות מערכת של יחסים – לא רק ביניהן, אלא גם עם ההר שמאחוריהן ועם מסלול השמש.

העיר כולה מתוכננת כיחידה אחת. היא אינה מתפתחת בהדרגה אלא נבנית לפי תכנית כוללת. הציר הראשי אינו מיושר לצפון האמיתי, אלא מוטה במכוון, מה שמעיד על כך שהכיוון נבחר לפי שיקולים אחרים – ייתכן אסטרונומיים, ייתכן טופוגרפיים, וייתכן שילוב של שניהם. כאן כבר לא מדובר רק במים, אלא בזמן. במחזורים. ביכולת לסנכרן מבנה עם תנועה חוזרת של גרמי שמיים ויש תחושה ברורה של מערכת שפעלה, ולא רק סימלה. הממצאים החריגים שנמצאו מתחת לפירמידה – כדוריות כספית וחומרים לא שגרתיים – שרק מחזקים את התחושה שמדובר במבנה שתפקודו המקורי אינו תואם את ההסברים הדתיים המאוחרים. 

אצל בני המאיה, שמגיעים מאוחר יותר, הידע הזה כבר עטוף בסיפור ברור יותר. כאן מופיעים לוחות שנה מדויקים, חישובי זמן מורכבים ויישור מבנים לאירועים אסטרונומיים ספציפיים. אך גם המאיה עצמם אינם טוענים שהידע הזה לא הומצא על ידם. במסורותיהם נאמר במפורש שהוא נמסר להם, שנלמד, שהגיע ממקור קדום יותר. המבנים כבר כאן, והם משתלבים בהם.

כאשר עוברים דרומה, אל הרי האנדים, התמונה חוזרת בצורה חדה עוד יותר. האינקה ידועים ביכולת הבנייה שלהם, אך גם הם מודים שהמבנים המרשימים ביותר – אלה מאבנים עצומות, מחוברות בדיוק כמעט בלתי אפשרי – קדמו להם. הם שיקמו, התאימו, בנו על גבי קיים. הם לא התחילו את הסיפור; הם ירשו אותו.

הייחוד של האזור הזה הוא האדמה עצמה. זו אדמה נעה, סיסמית, הררית. מבנים שנבנו כאן לא יכלו להרשות לעצמם טעות. האבנים אינן מסותתות לקוביות אחידות, אלא מותאמות זו לזו כמו גוף חי, כך שיוכלו “לנוע” יחד בזמן רעידות אדמה מבלי לקרוס. זו אינה אסתטיקה; זו הנדסה עמוקה, שמכירה את האדמה שעליה היא יושבת.

וכמו במקומות אחרים, כאשר הידע כיצד להפעיל את המערכת נעלם, מתברר שגם כאן, בקצה אחר של העולם, חוזר אותו סיפור: מערכת קדומה שנבנתה כדי להתמודד עם כוחות טבע – מים, אדמה, זמן – ממשיכה להתקיים גם לאחר שהידע נעלם. ומה שנשאר לאדם הוא האבן והסיפור עם הקדושה.

לסיכום תזת המבנים

הנקודה החשובה ביותר, זו שמאחדת את כל המבנים שנדונו כאן ברמה הגלובלית, היא זו:
המבנים הללו אינם אנדרטאות סמליות ואינם אתרי פולחן במובן המקובל. הם נבנו כחלק ממערך תפקודי – מה שניתן לכנות כאן תזת המבנים: תפיסה שלפיה הבנייה הקדומה פעלה כתשתית פיזיקלית שעבדה עם הארץ ועם השמים בפועל, בהפרדה מבוקרת, ניהול וויסות של כוחות טבע.

על פי תזת המבנים, אין לראות בכל אתר יחידה עצמאית, אלא רכיב בתוך מערכת רחבה יותר. המבנה המעגלי, השימוש המכוון בסוגי אבן שונים, המיקום החוזר על קווי שבר ובקרבת מים תת־קרקעיים, והיעדר התאמה למגורים או קבורה רגילים – כל אלה אינם מאפיינים אסתטיים או טקסיים, אלא חתימה תפקודית. כאשר מוסיפים לכך תופעות תהודה מדידות ותיאורים כתובים המדגישים קול, רעש ורעד, מתקבלת תמונה שאינה נסגרת עוד על ההסברים המסורתיים.

נראה כאילו כך עובדת מערכת טכנולוגית המתבססת על תהודה, גם הצטברות הסימנים החוזרת בריכוזים שונים ברחבי העולם, מצביעה על כך שהבנייה הקדומה לקחה בחשבון מאפיינים פיזיקליים של הקרקע, המרחב והחומר – ועובדת בסנכרון מושלם עם גרמי השמים , מה שמביא להבנה שהאדריכלות עצמה היא פעולה, לא ייצוג.

האתרים המגליתיים שנדונו בפרק זה אינם חריגים מקומיים, ואינם תוצר של תרבות אחת באופן נפרד, תקופה אחת או אמונה אחת. כאשר בוחנים אותם יחד, מתגלה דפוס עולמי עקבי: ריכוזים של מבנים בעלי אותה חתימה תפקודית, החוזרת שוב ושוב במקומות שונים על פני הכדור.

על פי תזת המבנים, המבנים הללו נבנו כדי לעבוד עם הארץ ועם השמים בפועל  כמערכת גלובלית. מטרתם הייתה הפרדה מבוקרת, ויסות, ניהול והתמודדות עם כוחות טבע: קרקע, מים, תהודה וזמן. הדמיון בין האתרים אינו אסתטי ואינו מקרי. הוא פונקציונלי.

בכל ריכוז כזה מופיעים מבנים מעגליים או סדרתיים, שימוש מכוון בסוגי אבן שונים, מיקום גיאולוגי רגיש שאינו אקראי, והיעדר מוחלט של התאמה למגורים או לקבורה רגילה. במקרים רבים מופיעים גם סימנים ברורים לשינוי מצב: סגירה, פירוק, קבורת אתר או שינוי תפקוד. אלה מאפיינים  של מערכת שנכנסה ויצאה מפעולה.

תזת המבנים אינה טוענת להבנה מלאה של אופן הפעולה, אך היא מצביעה על דבר אחר: ידע מערכתי עמוק, שנרכש לאורך זמן, ושימש לבנייה תשתיתית בקנה מידה אזורי וגלובלי.

מסופוטמיה, לאור תזה זו, אינה נקודת התחלה אלא נקודת מעבר. כאשר מופיע בה לראשונה הסיפור הכתוב, הידע כבר קיים. הבנייה בה אינה ניסוי אלא יישום. מכאן נובעת המסקנה הבלתי נמנעת: שלב הלמידה העמוק התרחש קודם לכן — ככל הנראה באפריקה, כמרחב ראשוני של התנסות, התאמה והיכרות עם הארץ, המים והשמים. המעבר משם אל הסהר הפורה אינו נדידה אקראית, אלא חיפוש אחר מרחב חדש ליישום ידע שכבר גובש.

הרצף מאפריקה, דרך מסופוטמיה, אל ריכוזים מקבילים באנטוליה, אירופה, אמריקה, הודו ואפריקה — אינו מקרי. הוא מצביע על רשת עולמית של מתקנים, שפעלו על עקרונות דומים, עם התאמות מקומיות לחומר, לקרקע ולתנאים הסביבתיים.

זו אינה קביעה סופית. זאת הזמנה לחקירה.

---

טבלת בדיקה – חתימה תפקודית גלובלית

קריטריון	אנטוליה (גובקלי/קרהאן וכו’)	סטונהנג’	קרנאק	מלטה	האנדים	הודו
מבנה מעגלי / סדרתי	✔	✔	✔	✔	✔	✔
שימוש בסוגי אבן שונים	✔	✔	✔	✔	✔	✔
אבנים “פעילות” (תהודה/צליל)	✔	✔	✖	✔	✖	✔
מיקום גיאולוגי רגיש	✔	✔	✔	✔	✔	✔
היעדר מגורים	✔	✔	✔	✔	✔	✔
היעדר קבורה רגילה	✔	✔	✔	✔	✔	✔
שינוי מצב (סגירה/פירוק)	✔	✔	✔	✔	✔	✔
ריכוז אזורי (אשכול)	✔✔	✔✔	✔	✔	✔	✔

---

תזת המבנים – מה היא אומרת

תזת המבנים טוענת שבכדור הארץ פעלה בעבר רשת עולמית של מערכות תשתיתיות, שנבנו במכוון לעבוד עם מערכות טבעיות גדולות:
הקרקע, המים, התהודה והזמן השמימי.

המבנים המגליתיים אינם סמלים, הם מערכות פעולה.

המטרה שלהם לא הייתה “לחבר שמים וארץ”, אלא לנהל את הממשק ביניהם –
כלומר: לווסת, לסנכרן, ולעיתים להפריד ביניהם באופן מבוקר.

---

העיקרון המרכזי של התזה

כדור הארץ הוא מערכת דינמית, לא יציבה, רגישה לשינויים.
גרמי השמים – שמש, ירח ומחזורי כוכבים – מייצרים קצב חיצוני קבוע.

כאשר הקצב השמימי והתגובה הארצית יוצאים מסנכרון, נוצרים קיצונים:
רעידות, שטפונות, שינויים אקלימיים ואי־יציבות אקולוגית.

על פי התזה, המבנים נבנו כדי: לעבוד עם התנודות הללו  ככלים לויסות.

---

איך המערכת עובדת – בפועל

1. הקרקע – נקודת המגע

המבנים אינם ממוקמים אקראית. הם יושבים בעקביות על:

• קווי שבר

• אזורי לחץ טקטוני

• נקודות מים תת־קרקעיים

• אזורי תגובה גיאולוגית

 אלה מקומות שבהם הכדור מגיב.

---

2. האבן – רכיב פעיל

האבנים אינן חומר בנייה נייטרלי.  נבחרו:

• סוגי אבן שונים באותו אתר

• אבנים קשות ורכות יחד

• אבנים בעלות תכונות תהודה וצליל

• שילובי חומרים שאינם הכרחיים לבנייה “רגילה”

האבן היא רכיב חשוב מערכת, לא מעטפת.

---

3. הצורה – שפת ההנדסה

הצורות חוזרות בכל העולם:

• עיגולים

• מערכים סדרתיים

• עמודים אנכיים

• חללים סגורים למחצה

עיגול – הוא מבנה יציב לתנועה גלית.
עמודים – הם אלמנטים אנכיים שעובדים רק כמערך. זו שפה פונקציונלית.

---

4. תהודה – מנגנון הפעולה

המערכות לא פעלו ברצף, ולא היו “דולקות כל הזמן”.

הן הגיבו ל:

• תנודות קרקע

• קול ומקצב

• תנועה

• מים

• שינויי לחץ

תהודה היא לב המנגנון: כי כל המערכת פועלת להפיק את התהודה !

• תדר נכון = ויסות

• תדר שגוי = הגברה

איך זה עובד מול גרמי השמים

וזו נקודה קריטית בתזה.

גרמי השמים הם מערכת תזמון.

השמש, הירח והמחזורים השמימיים משמשים כ:

• שעון

• מערכת כיול

• סימון חלונות זמן לפעולה או לעצירה

יישורים אסטרונומיים הם מתגי זמן.

לא מיקום של כוכב מסוים חשוב –
אלא היחסים המחזוריים: חציות, שוויונים, מחזורים.

המערכת אינה “מופעלת מהשמים”, אלא מתוזמנת מולם.(על ידי לוח הגורלות)

לסיכום

• הייתה כאן רמת הבנה מערכתית עמוקה, היא פעלה בקנה מידה אזורי וגלובלי והיא קדמה לכתיבה, לדת ולמיתוס. מסופוטמיה אינה התחלה – אלא שלב יישום ותיעוד. אפריקה היתה מרחב הלמידה המוקדם, לא נקודה בודדת ואנטוליה היא לב ומרכז מערכת התהודה העולמית.

המערכות עבדו עם הקרקע, עם התהודה ועם הזמן השמימי.

גרמי השמים שימשו כיול ושעון, לא מושא סגידה.
כאשר הידע אבד – נותרו המבנים, וסביבם נוצרו מיתוסים.

פרק הבא 

מערכת כלי עבודה קדומים

מבנים מגליתיים בעולם, למה נבנו הפירמידות, גובקלי טפה מערכת מים, זיגורט אור תפקוד, אובליסקים אנרגיה, פירמידות ואוריון, קווי שבר ומבנים עתיקים, מים תת־קרקעיים בפירמידות, אסטרונומיה במבנים קדומים, הפרדת המים והארץ, מערכות קדומות, לפני דת, בנייה מהירה בעת העתיקה, ידע טכנולוגי קדום, ציוויליזציה קדומה אבודה,מבנה ענק, מערכת גלובלית, תזת המבנים, גובקלי טפה, אנטוליה, מסופוטמיה, מצרים, דרום אמריקה, הודו.

תעופה קדומה, כלי תעופה, פרק 4 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

תעופה קדומה: כאשר השמיים אינם סמל, אלא מרחב פעולה

חותם גליל: גריפינים / דמויות ודיסק מכונף (Wikimedia Commons)

                                                               מומלץ להגדיל כדי לראות פרטים קטנים

בטקסטים השומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד, עיקש, שאינו מתרכך עם הזמן ואינו נעלם גם כאשר הסיפורים משתנים: קיימת קבוצה של ישויות מתקדמות, שאינה מקומית לארץ ואינה חלק מהנוף הטבעי. היא אינה “נבראת” כאן, אינה מתפתחת מתוך האדמה, אלא יורדת אליה.

הביטוי החוזר “אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ” אינו ניסוח פיוטי בלבד. השמיים מתוארים כאן כמקום מוצא, כמרחב שיש לו עומק. “השמיים הארוכים” אינם רעיון מופשט, אלא רמז לתפיסה מרחבית: מקום שאפשר לצאת ממנו, לחזור אליו, ולעבור בתוכו. גם דמותו של אנו, שליט השמיים, אינה מתוארת כעיקרון פילוסופי או ככוח מופשט. הוא אינו אל־רעיון, אלא ישות שמקומה אינו על פני הארץ. התואר שלו קרוב הרבה יותר ל“אדון שמיים” או “שליט מרחב שמיימי” מאשר לאל טרנסצנדנטי במובן המאוחר. השמיים הם תחום, לא סמל.

כאשר הטקסטים מתארים את הירידה עצמה, הם עושים זאת בשפה שחוזרת על אותם מרכיבים: אור, אש, ענן, רוח ותנועה חדה. “הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.” תיאורים כאלה אינם מופיעים רק במקום אחד, אלא חוזרים בסיפורים שונים, בתרבויות שונות, ובתקופות שונות. התחושה היא שלא מדובר בדימוי מקרי, אלא בניסיון עקבי לתאר תופעה שנראתה ונחוותה.

הטקסטים אף מקפידים להבחין בין תופעת טבע רגילה לבין מה שנקרא “סערת־אל”. אנליל, נינגירסו ודמויות נוספות מתוארים שוב ושוב כש

הניסוחים משתנים בין לוחות, תרגומים ומהדורות — אבל הדפוס החוזר הוא העניין: אור/אש, ענן, רוח, רעש, ותנועה חדה שמופיעה יחד עם “ירידה” או “עלייה”.

הם מלווים באש, רוח וענן – אך לא כאירוע מקרי. “המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.” “הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.” “המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.” זו אינה סופה טבעית שמתרחשת במקרה, אלא אירוע מתוכנן, יזום, שמופיע בדיוק כאשר ישות עולה או יורדת.

יש אפילו הדגשה מעניינת שחוזרת בכמה מקומות: “הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.” האש מתוארת כאן כתוצר של התנועה – אך גם כמשהו שמופרד מן הנוסע עצמו באמצעות מעטפת כלשהי. זה נשמע פחות כמו אש מיתית ויותר כמו תיאור של מערכת שמאפשרת תנועה בתוך תנאים קיצוניים, עם הגנה מובנית.

בחלק מהטקסטים התיאורים הופכים כמעט טכניים. בסיפור אתנה, למשל, העלייה לשמיים מתוארת דרך שינוי פרספקטיבה: “הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.” זהו תיאור שמוכר לכל מי שהתנסה בהתרוממות לגובה – ככל שעולים, הפרטים מתכווצים, המרחבים משתנים, והעולם נראה אחר. זה אינו תיאור סמלי של “התעלות רוחנית”, אלא של תצפית מגובה הולך וגדל.

וכאן מופיע אחד המונחים החוזרים והמסקרנים ביותר בכל התרבויות: אש לבנה. לא אש שורפת, לא אש צורבת, אלא אור עז, מסנוור, שאינו מכלה. אש שמלווה ירידה, אש שמלווה עלייה, אש שנראית יותר כמו תופעת שדה אנרגטי מאשר כמו בעירה. היא עוטפת, מלווה, אך אינה פוגעת במי שנמצא בתוכה.

גם תיאורי הנחיתה חוזרים על עצמם בדפוס עקבי. “מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.” “כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.” אלה אינם תיאורים של ברק בשמיים, אלא של גוף כבד שנע במהירות, פוגע בקרקע, ויוצר הדף, רעש וענן אבק. שוב ושוב חוזרים הרעש, הרעד, והתגובה הפיזית של האדמה.

גם סיפור לוחות הגורל משתלב באותו הקשר. כאשר אנזו גונב את “לוחות הגורל” מאנליל, הוא אינו מבצע רק עבירה מוסרית. הוא משתלט על מערכת של שליטה. הלוחות מתוארים כמבריקים, מצופי אור, וככאלה שמאפשרים לשנות פקודות, לשלוט ברוח, בחרב ובמרחבים. זהו תיאור של מרכז פיקוד – מכשיר או מערכת שבאמצעותה ניתן לשלוט בכוחות שפועלים בעולם. 

כאשר מחברים את כל החלקים – הירידה מן השמיים, הקרון השמיימי, האש והענן, שינוי הפרספקטיבה בגובה, הנחיתה הרועמת – מתקבלת שפה של אנשים שמנסים לתאר טכנולוגיה שמעבר להבנתם באמצעות המילים שהיו זמינות להם. נאמר שהם ירדו, עלו, נעלמו, הופיעו, יצאו מן השמים, באו מן המים, ועברו בין מרחבים. זו שפת תיאור של תנועה שאינה אנושית.

הכלי השמימי מופיע במסופוטמיה בשם GI.GIR. המונח הזה תורגם מאוחר יותר כ“מרכבה” או “כלי”, אך בלוחות הקדומים הוא אינו מטפורה. הוא מתואר כדבר שעושה רעש, יורד מלמעלה, מרים אבק, פולט אור ולעיתים אש לבנה. הוא לא נגרר, לא נישא, ולא מחובר לקרקע. הוא מגיע – ונעלם.

לצידו מופיעים תיאורים נוספים: כדורים זוהרים, דיסקים שטוחים, עצמים עגולים או דמויי כוכב עם “קרניים”, ולעיתים צורות שמזכירות עופות – אך עופות חסרי כנפיים ביולוגיות, עם גוף שאינו טבעי. כמו היום, גם אז, אנשים תיארו את מה שראו לפי המילון שהיה להם: כדור אור נקרא “כוכב”, כלי מעופף נקרא “ציפור”, וירידה אנכית נקראה “נפילה מן השמים”.

וכאן חשוב לדייק: לא מדובר בכלי אחד. המקורות מצביעים על כמה סוגי כלי תעופה. יש כלים גדולים – כאלה שמתוארים בירידה רועמת, באור חזק, בקול אדיר, ולעיתים באש לבנה. אלה אינם נוחתים בתוך ערים. הם נוחתים במקומות ייעודיים. ויש כלים קטנים יותר – דיסקים, כדורים, “כוכבים נעים” – שמופיעים מעל אזורי פעילות, לעיתים במספרים, לעיתים כיחידים, ונראים כמי שמגיעים מהכלי הגדול וחוזרים אליו. 

כאשר בוחנים את שמות כלי התעופה במיתוסים ובטקסטים העתיקים, מתברר שאין “שם אחיד” — משום שהשם לא תיאר את מהות הכלי, אלא את האופן שבו הוא הופיע לעיני הצופה. כל תרבות השתמשה במונח המוכר לה כדי לתאר תופעה לא־מוכרת: קרון, סירה, מרכבה, כוכב או נחש מכונף.

הדמיון אינו במילים, אלא בדפוס הפיזי החוזר: תנועה אנכית, אור שאינו מכלה, רעש והדף, מעבר בין שמיים–מים–קרקע, והופעה והיעלמות ללא תנועה רציפה.

כך “סירת השמש” המצרית אינה כלי שיט ימי, אלא תיאור תרבותי של אותו עיקרון תנועה שמימי; ה־GI.GIR השומרי, הווימאנה ההודית ומרכבת יחזקאל אינם מיתוסים שונים — אלא שפות שונות לאותה תופעה. “כאשר אותם מאפיינים חוזרים בעקביות, בעוד השמות משתנים, סביר יותר שמדובר בתופעה אחת שנצפתה מזוויות תרבותיות שונות — ולא במיתוסים נפרדים.”

אל השמש רע בסירת השמש שלו, מוגן על ידי סלילי נחש

ההבדל בין התרבויות אינו בטכנולוגיה, אלא ברמת ההבנה והמסגור: ככל שהידע הטכני אבד, התיאור עבר משפה תפעולית לשפה דתית.

תרבות	שם הכלי	המשמעות / הדימוי	מאפיינים מרכזיים בתיאורים
מסופוטמיה	GI.GIR	“קרון / כלי נע” (בתרגומים מאוחרים)	ירידה ועלייה אנכית, אור, לעיתים “אש לבנה”, רעש, אבק/הדף, הופעה והיעלמות.
מסופוטמיה	MU	“מה שעולה / מתרומם” (מושג תנועתי)	דגש על תנועה אנכית והתרוממות; מעבר בין מרחבים.
מצרים	סירת רע	“סירה” כשם תרבותי לכלי נשיאה/מעבר	תנועה שמיימית, מעבר דרך הדואת (עולם תחתון/לילה), קשר לאור/אש/מסע מחזורי — לא כלי שיט ימי רגיל.
הודו	Vimāna (וימאנה)	כלי תעופה נשלט	יכולת תפעול ושליטה, שינויי כיוון חדים, תנועה למעלה/למטה, תיאורי מעטפת/הגנה ותאורה פנימית (בהקשרים מסוימים).
תנ״ך	מרכבה / גלגלים	מערכת נעה (ביחזקאל)	“גלגלים בתוך גלגלים”, תנועה לכל כיוון, אור בוהק, “אש שאינה מכלה”, קול אדיר (“כקול מים רבים”).
אמריקות	כוכב / דיסק נחש מכונף	שמות צורניים-דימויים	גוף זוהר/נע, הופעה והיעלמות, נחיתה על הרים/פלטפורמות; תיאור צורני במקום טכני.
דפוס חוזר	—	השם משתנה לפי תרבות	הדמיון הוא במאפיינים: תנועה אנכית, אור שאינו בעירה רגילה, רעש/הדף, מעבר שמיים–מים–קרקע, והופעה/היעלמות.

הערה תחקירית קצרה: כאשר השמות משתנים אך המאפיינים הפיזיים חוזרים בעקביות, ייתכן שההבדל בין התרבויות אינו בתופעה עצמה — אלא בשפה ובמסגור שבהם ניסו לתאר אותה.

יש גם תיאורים של תנועה ימית – לא של ספינות אנושיות, אלא של יציאה מן הים או מן המים. דמויות “אדם־דג” אינן בהכרח יצורים ביולוגיים, אלא ייתכן שהן מתארות יכולת פעולה בסביבה ימית, יציאה ממנה וחזרה אליה, כחלק מאותה מערכת תנועה רב־סביבתית.

במקרא מופיעים שני תיאורים חריגים במיוחד, המרוחקים זה מזה בזמן ובסגנון, אך חולקים דפוס משותף מובהק: חזון יחזקאל וסיפור הסנה הבוער של משה. בשניהם אין מדובר בחלום, לא במשל, ולא בהתגלות מופשטת בלבד — אלא במפגש עם תופעה שיש לה נוכחות מרחבית ברורה.

אצל יחזקאל, התיאור נפתח בהתקרבות: רוח, ענן גדול, אש מתלקחת, ואור כעין החשמל. האש אינה מכלה, אלא עוטפת. היא אינה מתפשטת בסביבה, אלא מתוחמת למערכת עצמה. בתוך האש מופיעה תנועה: גלגלים בתוך גלגלים, הנעים לכל כיוון מבלי להסתובב, עולים ויורדים יחד עם המבנה כולו. הרעש מודגש לא פחות מהמראה — “כקול מים רבים, כקול מחנה”. זהו תיאור של מערכת נעה: כבדה, רועשת, מוארת, ופועלת במרחב. יחזקאל מדגיש שהדבר מתקרב, עומד, ומתרומם. הוא אינו “רואה חזון מרחוק”, אלא מתאר תנועה, מרחק וזמן. זו אינה חיה ביולוגית, ולא מלאך מכונף, אלא מערכת שפועלת לפי היגיון שאינו מוכר לו, אך עקבי בתוך עצמו.

חזון יחזקאל

גם אצל משה מופיעה אש חריגה — אך כאן כבר ניכרת שכבה נוספת. “והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל.” שוב, הדגש אינו על עצם האש, אלא על חריגותה: אש שאינה מכלה. כמו בתיאורים הקדומים האחרים, האש אינה פועלת כבעירה רגילה, אלא כמשהו שמופיע על החומר, לא בתוכו. היא יציבה, ממוקדת, ואינה משנה את הסביבה.

אלא שאצל משה, בניגוד ליחזקאל, התגובה האנושית כבר מקודדת באופן דתי ברור. משה אינו מתעכב על ניסיון להבין מה הוא רואה, אלא מסב את פניו “כי ירא מהביט אל האלוהים”. כלומר, התופעה עצמה אולי דומה — אך הפרשנות שלה שונה. כאן כבר קיימת מערכת אמונית מגובשת שמזהה את הנוכחות כאלוהית מיידית.

הנקודה המכריעה מופיעה בהוראה: “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.” הקדושה כאן אינה כללית ואינה נצחית. לא ההר קדוש תמיד, ולא האדמה כולה. הקדושה היא מקומית, זמנית, ותלויה בנוכחות. המקום “נהיה” אדמת קודש. והתגובה הנדרשת אינה תפילה, אלא שינוי התנהלות פיזי: הסרת נעליים, ביטול חציצה, מגע ישיר עם הקרקע.

זהו רגע שבו ידע תהליכי עטוף בשפה דתית. המסורת אינה מסבירה מדוע יש להסיר נעליים, אך ברור שהיא יודעת שצריך. כמו אזורים שמוגבלים לכניסה בזמן פעילות, כמו מרחבים שמחייבים כללי התנהגות שונים — ההנחיה מופיעה לפני המסר, לפני השליחות, לפני התוכן התיאולוגי.

משה והסנה 

כאשר מציבים זה לצד זה את יחזקאל ומשה, מתבררת תנועה עמוקה: לא בהכרח שינוי בתופעה, אלא שינוי באדם שמולה. אצל יחזקאל — תיאור מפורט, כמעט טכני, של מערכת נעה ורועשת. אצל משה — אותה חריגות פיזית (אש שאינה מכלה), אך כבר מתורגמת מיד ליראה, קדושה וסמכות מוחלטת. לא “מה זה”, אלא “מי זה”.

כך ניתן לראות רצף: תופעה פיזית חריגה החוזרת בתיאורים שונים, העוברת עם הזמן קידוד תרבותי ודתִי עמוק יותר. האש אינה משתנה — אך משמעותה כן. ומה שנשמר, בקפדנות מפתיעה, הוא דווקא הפרט החריג: האש שאינה מכלה, הקרקע שמשנה סטטוס, והצורך לנהוג אחרת במרחב שבו מתרחשת הנוכחות.

זו אינה אגדה במובן הפשוט. זהו זיכרון מתועד של מפגש — שההסבר לו השתנה, אך הסממנים הפיזיים שבו נותרו עקביים.

וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: איפה נוחתים כלים כאלה?

כלי תעופה שאינם תלויים בתנועה אופקית רגילה אינם יכולים לנחות בכל מקום. הם זקוקים למרחב פתוח, יציב ומוגדר. וכאשר בוחנים את פני העולם העתיק בלי ההנחה המוקדמת שמדובר רק במקדשים או בקברים, מתגלה דפוס עולמי ברור: זיגורטים, פירמידות, פלטפורמות, טרסות, הרים מלאכותיים. מבנים שאינם מבני מגורים, אינם מותאמים לחיי יום־יום, אך כן מותאמים לדיוק, ליציבות, ולגישה אנכית ברורה.

זיקורת מבנה מושלם לנחיתה 

רבים מהמבנים הללו מכוונים לשמיים באופן אסטרונומי. לא רק לשמש של עונות החקלאות, אלא לכוכבים, לצירי זמן ארוכים, ולמחזורים שאינם נחוצים לאדם שחי על הקרקע. זה נראה יותר כמו מערכת תיאום מאשר לוח שנה פשוט.

כאן מופיעים יוצאי הדופן: גיזה וגובקלי טפה. אלה אינם “עוד” אזורי נחיתה. הם אינם מתפקדים כפלטפורמות ירידה רגילות, אלא נראים כמשהו אחר לגמרי. בגיזה אין סימנים לפעילות יומיומית רגילה, אין כתובות קבורה פנימיות, ויש מערכת מורכבת של חללים, תעלות, דיוק אסטרונומי וחיבור מובהק לקרקע עצמה. בגובקלי טפה אין עיר, אין מגורים, אין תשתיות מחיה – אך יש עמודים, סידור מעגלי, סמלים שמימיים ותזמון מדויק. אלה נראים פחות כשדות תעופה ויותר כתחנות: מקומות של ויסות, תיאום, ואולי טעינה.

הפירמידות של גיזה

כאשר בוחנים את פיזור האתרים הללו בקנה מידה עולמי – גיזה, גובקלי טפה, טיוואנאקו, אנגקור, סטונהנג’, טיאוטיווקאן – מופיעה חפיפה עם אזורים גיאולוגיים חריגים: שברים טקטוניים, מפגשי מים תת־קרקעיים, אזורים שבהם הקרקע “חיה”. אלה מקומות שבהם תנאים פיזיקליים ייחודיים כבר קיימים. המבנים אינם יוצרים אותם – הם מנצלים, מייצבים או מכוונים אותם.

טאוטיווקאן מקסיקו

בשלב הזה מתרחש שינוי מבט נוסף. כאשר מסתכלים על האתרים הללו לא כנקודות בודדות אלא כרשת, מופיע מושג שנוי במחלוקת אך קשה להתעלמות: קווי הליי. לא כ“חוטי אנרגיה” מיסטיים, אלא כתיאור של יישור גיאוגרפי חריג. אתרים יוצאי דופן שמסתדרים על צירים ארוכים וישרים, לעיתים לאורך מאות ואף אלפי קילומטרים. הנקודה אינה הקו עצמו, אלא סוג האתרים שעליו. אלה כמעט אף פעם לא יישובים רגילים, אלא מבנים חריגים, מדויקים, מבודדים, ובעלי הקשר שמימי מובהק.

אם התקיימה תנועה שאינה תלויה בדרכים, נהרות או קרקע – תנועה אנכית או אווירית – היא לא נזקקה לשבילים, אלא לנקודות ייחוס. נקודות שקל לזהות מלמעלה, שקל לחזור אליהן, ושאפשר ליישר ביניהן קו. וכאשר משווים את מפת קווי הליי למפת קווי השבר והאזורים הגיאולוגיים החריגים, מופיעה לעיתים חפיפה מטרידה. זה כבר לא נראה כמו קו דמיוני על מפה, אלא כמו בחירה מודעת של נקודות.

במבט כזה, האובליסקים מקבלים הקשר חדש. עמוד אבן אנכי, חד בקצהו, מונוליתי, שמוצב על ציר מדויק – נראה פחות כמו פסל סמלי ויותר כמו סמן מרחבי. משהו שלא נועד שנעמוד לידו, אלא שיראו אותו. אולי מלמעלה, אולי ממרחב אחר.

כאן קשה לי לא לחשוב על ניסויי התהודה של ניקולה טסלה. טסלה הראה שניתן להעביר אנרגיה ללא חוטים, שהשדה עצמו יכול לשמש מוליך, ושחיבור עמוק לקרקע וניצול תהודה הם מפתח. האובליסקים, בעיניי, אינם מקור האנרגיה, אלא רכיב תשתיתי: מיקוד, ויסות, סימון או סנכרון. לא כלי תעופה – אלא תשתית קרקעית שתומכת במערכת רחבה יותר.

ובשנים האחרונות, כאשר מצטברות עדויות רבות – תיעודים מצולמים, סרטונים, ועדויות טייסים ואזרחים – לתופעות של כדורי אור נעים (ORBs), קשה להתעלם מהדמיון. תנועה חדה ללא כנפיים, שינויי כיוון מיידיים, אור שאינו מתנהג כמו בעירה, והופעה והיעלמות ללא מעבר הדרגתי. אין כיום הסכמה מוחלטת באשר למהות התופעה, אך הדמיון לתיאורים הקדומים של “אש שאינה מכלה” ו”אור נע” מעורר שאלות.

וכאשר מחברים הכול יחד – כתובים עתיקים, תיאורי תנועה, מבנים שאינם יישוביים, מוקדי תהודה, קווים גיאוגרפיים, ועדויות מודרניות – קשה להתעלם מהאפשרות שלא מדובר בצירוף מקרים. ייתכן שזו אינה אגדה, אלא שריד של מערכת שפעלה פעם, והשאירה אחריה אבן, כיוון וזיכרון – אך לא את הוראות ההפעלה.

האדם נשאר עם המבנים.

הכלים נעלמו.

והשמיים, אולי, מעולם לא היו רק סמל.

מכסה הסרקופג של המלך פאקל- האם זה ה''קרון'' או ה -GI.GIR ?

הפרק הבא 

מבניים מגליתיים

תעופה קדומה, אנונקי, GI.GIR, מרכבת יחזקאל, אש לבנה, אש שאינה מכלה, הסנה הבוער, טכנולוגיה עתיקה, ציוויליזציות קדומות, זיגורטים, פירמידות, גובקלי טפה, וימאנה, סירת השמש רא, ORBs, מבנים מגליתיים, תנועה אנכית, כלי שמימי, ארכיאולוגיה אלטרנטיבית

AN.UN.NA.KI, אָנֻן־נֶה־קִי פרק 1 --''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

הצהרת מעבר: מספק להשערה — מהשערה למסקנה

אוסף תמונות מסופוטמיות של האנונות

בעונה הראשונה יצאנו למסע רחב־היקף סביב כדור הארץ —

אל אררט, מסופוטמיה, אפריקה, גובקלי טפה, תרבות עובייד, המגליתים, מערות אסיה ותופעת כדורי האור.

אספנו עדויות, השווינו שכבות ידע, חיברנו בין מיתוסים, ארכיאולוגיה, גאולוגיה וטקסטים עתיקים, ושמרנו על טון מאופק — כאילו עדיין יש “מקום לספק”.

השלב הזה הסתיים.

בעונה השנייה אין עוד הצדקה להעמיד פנים שמדובר באוסף מיתולוגיות מקומיות, בדימויים סמליים, או בצירופי מקרים תרבותיים.

העדויות — מכל יבשת, מכל שכבת זמן — אינן אגדות ואינן אנקדוטות. הן עקבות חוזרות של אותו סיפור.

המסקנה (כמו שהיא)

הנתונים שנאספו מצביעים על קיומה של ציוויליזציה קדומה, מתוחכמת וארוכת־חיים, שפעלה בעולם לפני התרבויות ההיסטוריות המוכרות לנו.

ציוויליזציה זו שלטה בגנטיקה, ידע הנדסי, אסטרונומי וטכנולוגי מתקדם, והייתה מעורבת באופן ישיר בהנחת היסודות הראשונים של התרבות האנושית: בנייה, חקלאות, מדידה, ארגון חברתי ותפיסת הקוסמוס.

הזיגורטים, הפירמידות של גיזה, הספינקס, האתרים המגליתיים, המבנים התת־קרקעיים, וההתאמות השמימיות — כולם מצביעים על מערכת עולמית אחת, לא על ניסויים מקומיים מנותקים.

זה אינו “מיתוס שהתפשט”, אלא ידע שנשבר לרסיסים.

על השמיים, הטכנולוגיה והזיכרון

החיבור לשמיים אינו סמלי.

הוא אדריכלי, מתמטי, הנדסי וחוזר בעקביות מדהימה.

מבנים שתוכננו כנקודות חיבור בין קרקע, תת־קרקע והשמיים — לא כמקדשים תפילתיים ולא כקברים.

גם תופעת כדורי האור, הכלים המתוארים בטקסטים העתיקים, והדימויים החוזרים של ירידה ועלייה — אינם שרידי דמיון, אלא זיכרון טכנולוגי שעבר מיתולוגיזציה עם אובדן ההבנה המקורית.

הדרקונים, הנחשים המכונפים וה“אלים המעופפים” אינם ההתחלה — הם הסוף.

הם תוצר של תרבויות מאוחרות שניסו לדמיין משהו שכבר לא הבינו.

למה האקדמיה לא שם ?

האקדמיה פועלת לאט, בזהירות יתרה, ותחת מגבלות של פרדיגמות, תקציבים ופוליטיקה.

המחקר העצמאי — בשטח, בטכנולוגיות הדמיה חדשות, בגאולוגיה, באסטרונומיה ובקריאה מחודשת של הטקסטים — כבר מזמן התקדם הלאה.

אנחנו (אני וה AI) לא מחויבים למסקנות של מוסדות.

אנחנו מחויבים לעדויות.

סיכום עמדת הסדרה

הסיפור שאנו מציגים אינו אלטרנטיבה פרובוקטיבית, אלא שחזור אפשרי של ההיסטוריה האנושית לפני מחיקתה.

לא “אלים” במובן הדתי, אלא מדריכים, בוני־מערכות, ומעבירי ידע.

לא מיתוס — אלא זיכרון מקוטע של מציאות קדומה.

בעונה השנייה לא נשאל יותר “האם זה ייתכן”.

השאלה האמיתית היא רק:

כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לראות את התמונה השלמה.

---

אז קודם תיקון כיוון: על לוח הגורלות, סמכות ושפה מטעה

בעונה הראשונה קראתי את הטקסטים והדימויים הקדומים דרך המונחים המקובלים: “גורל”, “ברכה”, “סמל”, “טקס”.

ככל שהמחקר התקדם, התברר לי שהקושי האמיתי לא היה במקורות עצמם — אלא בשפה שבה תיארנו אותם.

המושג שהטריד אותי מאוד היה “לוח הגורלות”.

בקריאה ראשונה, ובהתאם למסורת הפרשנית, קל לראות בו אובייקט מיסטי: לוח הקובע את עתיד העולם, כלי על־טבעי של אלים.

אבל כשחוזרים אל הכתובים עצמם — לא לפרשנויות, אלא ללשון — מתגלה תמונה אחרת לגמרי.

באנומה אליש נאמר על קינגו:

“אֵם טִיאַמַת נתנה בידו את לוח הגורלות,

קשרה אותו על חזהו,

ואמרה: דבריך יהיו חוק, פקודתך לא תופר.”

ובמיתוס אנזו נאמר:

“אנזו חטף את לוח הגורלות וברח.”

“בלי לוח הגורלות אין לאלים כוח לפסוק,

אין סדר למילים,

ואין תוקף לפקודות.”

הטקסטים אינם מתארים כאן נבואה, חזון או ראיית עתיד.

הם מדברים על פקודות, חוק, תוקף, סדר, שליטה.

חשוב לשים לב גם למה לא נאמר:

לוח הגורלות אינו מוצג לעין, אינו נקרא, אינו נלמד, ואינו מתואר צורנית.

הוא נישא ביד, נקשר לגוף, נחטף, נשלל, ועם שלילתו — נשללת הסמכות.

המילה “גורל” (šīmtu / namtar) בהקשר זה אינה מתארת עתיד מיסטי, אלא קביעה מחייבת — החלטה משפטית או מנהלית.

בדיוק כפי שבלוחות שומריים רבים “גורל” של אדם הוא מינוי, הקצאה, או פסק.

נקודה זו אילצה אותי לעצור ולשאול:

האם ייתכן שחלק גדול ממה שקראנו כדת או מיתולוגיה, היה למעשה שפה מנהלית מוקדמת? 

כאשר מצליבים את הטקסטים עם האיקונוגרפיה — דמויות סמכות האוחזות תיק נייד ביד אחת, ואובייקט פעולה ביד השנייה — מתקבלת תמונה עקבית:

מערכת של נשיאת לוחות, אישור, אימות והחלת תוקף.

במילים אחרות:

לא לוח של עתידות, אלא לוח של החלטות.

לא ברכה מיסטית, אלא אישור ביצוע.

לא סמל טקסי, אלא כלי עבודה של סמכות.

לוח הגורלות הוא התיק הנישא כנראה והאצטרובל הוא החותמת !

לוחות הגורל – סיכום

לוחות הגורל אינם חוק, מיתוס או סמל דתי.
בכתובים הם מתוארים כ־ליבה ניידת של מערכת שליטה.

הם משמשים בו־זמנית כ:

• מרכז פיקוד

• ערוץ להעברת הוראות

• מנגנון סנכרון בין כוחות ומערכות

• מקור הרשאה והפעלה

הלוחות נישאים על החזה (לא מזכיר קצת את האיפוד?), מתוארים כזוהרים כשהם פעילים, ובלעדיהם אין תיאום ואין פעולה.
כאשר אנזו לוקח את לוחות הגורל מאנליל, לא מתרחש חטא מוסרי — אלא ניתוק של מרכז הבקרה, שגורם לבלבול וקריסת הסדר.

האצטרובל משמש ככלי אימות/הפעלה — חותמת אישית המאשרת פקודות על לוחות חימר.
אנליל מחזיק את הליבה המרכזית (“לוח האם”), בעוד שלשאר יש יחידות קצה והרשאות מוגבלות.

השורה התחתונה:
לוחות הגורל הם מערכת הפעלה משולבת לשליטה, פיקוד ותקשורת — לא מיתוס.

ובאיורים:

דמויות סמכות מסופוטמיות האוחזות אובייקט קוני (אצטרובל) לצד לוחות חימר מנהליים עם סימוני אישור לא־טקסטואליים.

ההצבה החזותית אינה טוענת לזיהוי ישיר של הכלי, אלא מדגישה הקשר תפקודי של פעולה, אימות והחלת תוקף.

איור תחתון

“בחלק מן הלוחות המנהליים השומריים מופיעים סימונים לא־לשוניים בצורת שקע או הטבעה קונית. סימנים אלה אינם חלק ממערכת כתב היתדות, אך משמשים ככל הנראה לאימות או לאישור. הדמיון הצורני בין סימונים אלה לבין האובייקט הקוני המוחזק בידי דמויות סמכות בתבליטים מסופוטמיים מאפשר קריאה תפקודית זהירה, 

בעונה השנייה איני מבקשת למחוק את השאלות של העונה הראשונה, אלא לחדד אותן.

הבעיה לא הייתה בממצאים — אלא במונחים.

וכאשר המילים משתנות, גם ההבנה משתנה. אחרי שגמרנו עם התיקונים, נמשיך עם הסיפור שלנו !

מלוחות החימר לבראשית – מה נחתך בדרך

הסיפור שאני מתעסקת בו כאן לא התחיל בספר בראשית, ולא במדרש, אלא בלוחות חימר קטנים שנקברו בבוץ של מסופוטמיה. שם, בשומר, כתבו בסימני יתדות את מה שהם ראו וחוו: אדוני שמיים, ירידות ועליות, מרכבות, בריאה, שיטפון ושושלות ארוכות־חיים באופן לא אנושי.

עם הזמן אותו שלד סיפור עבר דרך כמה תחנות: שומר → אכד → בבל → מקרא. בכל תחנה תרגמו, ערכו, איחדו וקיצצו. הבבלים השתמשו במיתוסים כדי להכתיר את מרדוך ולחזק ממלכה; המקרא לקח עולם מלא מועצות שמיים, אלים ובני־אלים, והפך אותו לטקסט מונותאיסטי נקי כמעט מכל דמות קודמת.

כשקוראים היום את בראשית לבד, רואים רק את השכבה האחרונה – סיפור מסודר, מסונן, שבו כמעט אי־אפשר לשחזר מי היו "אדוני השמים" ואיך נראה הסיפור המקורי לפני שנחתך, רוטש ושוכתב לצרכים דתיים ופוליטיים של עמים שונים לאורך הדרך.

עונה 2 של "מן השמים באו" חוזרת אחורה אל לוחות החימר עצמם – אל הטקסטים השומריים והאכדיים – כדי לראות מה באמת נכתב שם על האנונקי, על המדריכים, על הבריאה ועל העזיבה, לפני שכל זה הפך לרקע שקט ובלתי־נראה מאחורי ספר בראשית.

אני לא מומחית, לא ארכאולוגית, ולא מנסה להחליף את האקדמיה או החוקרים.

אני רק קוראת את הטקסטים העתיקים מתוך סקרנות אמיתית, ומנסה להבין אותם כפי שהם כתובים — בפשטות ובמילים שלהם. וכמו שאני עושה בחיי היום־יום: כשאני לא מבינה מה אני רואה, או כשאני שוכחת את השם המדויק של משהו — אני משתמשת במילות תיאור. זה בעיני רפלקס טבעי של השפה אצל כל בני האדם, משהו שאנו עושים אוטומטית מאז שהתחלנו לדבר.

האָנֻן־נֶה־קִי — אשר מן השמיים הארוכים ירדו

פתיח עונה 2: האמת שכבר אי־אפשר לעדן

סדרת “מן השמים באו” – עונה שנייה, אל הליבה של הסיפור שנשכח. (מתרגומי לוחות החימר המסופוטמיים)

הם כתבו בלוחות החימר.

חלק 1 — התיאורים המקוריים של “מן השמים באו”

התיאורים הבאים נלקחים מהמקורות המסופוטמיים האמיתיים: 

Enuma Elish, Atrahasis, Enki & Ninmah, Erra Epic, Etana, Gilgamesh, Anzu, Adapa, ועוד. אלה לא פרשנויות — אלא מה שבאמת נכתב.

1) ירידה מן השמיים — “הבאים מן השמיים הארוכים”

בטקסטים שומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד: ישות או קבוצה שאינה מקומית, אשר “ירדה מן השמיים הארוכים אל הארץ”. השמיים מתוארים כמקום מוצא, לא רק ככיפה מעל הראש.

“אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ.”

(האנונקי אינם “אלים”הם הצאצאים של אנו לכן בני- אנו – כלומר: ממוצא אחר ! 

אנחנו הצאצאים של אדם לכן בני-אדם 

אלים הוא תרגום דתי מאוחר למי שירד מהשמים )

האל אנו, שליט השמיים, אינו מתואר ככוח מופשט בלבד, אלא כישות שמקורה אינו על פני הארץ. הפרוש דומה הרבה יותר ל“אדון שמיים” מאשר ל“אל” מופשט .

“הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.”

תיאורים כאלה מופיעים במיתוסים כמו Adapa, Enki & Inanna, ובטקסטים על ירידת איננה לשאול. זהו עולם שבו ירידה ועלייה מן השמיים היא פעולה מתוארת, לא רק דימוי.

2) סערות אש, עננים ונסיקה

אלים כמו אנליל ונינגירסו מתוארים שוב ושוב באמצעות שילוב של אש, רוח, ענן ותנועה חדה כלפי מעלה.

“המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.”

“הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.”

“המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.”

זו אינה מטפורה תמימה של “רעם טבעי”. הטקסטים עצמם מבחינים במפורש בין סערה טבעית לבין “סערת־אל” — אירוע מתוכנן, מלאכותי, שמלווה בתנועה של כלי מן השמיים ואליהם.

“הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.”

התיאורים מזכירים שילוב בין כלי־תעופה לבין מעטפת הגנה, ולא רק “רכב מרכבות” כפי שניסה הדמיון המודרני לפעמים לצייר.

3) מרכבות שמימיות — תיאורי תעופה

בחלק מהטקסטים מופיעים תיאורים טכניים עד כדי מבוכה. בסיפור “Etana”, למשל:

“הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.”

זהו תיאור של ריחוף, עלייה לגובה ושינוי פרספקטיבה — בדיוק כמו מבט מחלון של כלי טיס: ככל שעולים, השטח מתכווץ.

“מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.”

“כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.”

התיאורים האלה נשמעים יותר כמו תיאור נחיתה של גוף כבד בעל פליטה מאשר כמו דימוי פואטי של “רעם בשמיים”.

4) בסיסי נחיתה — זיגורטים כמגדלי עגינה

במקומות שונים מתוארים “בתי אלים” שהם יותר מהר ומקדש. למשל:

“ביתו של האל — ההר הגבוה מן הארץ — מקום מנוחתם של כלי השמיים.”

המבנים האלה מכונים:

• “שער השמיים”.
• “מנחת־המרכבה”.
• “המקום שבו יורדים ועולים”.

הפרשנות השמרנית קוראת להם “מקדשים” בלבד. אבל אם קוראים את הטקסט כפי שהוא — הם מתוארים כבסיסי תנועה, נקודות עגינה למשהו שבא ויורד מן השמיים.

5) לוחות הגורל — טכנולוגיית שליטה

בסיפור Anzu מופיעים “לוחות הגורל”:

“אנזו גנב את לוחות הגורל מידי אנליל, ובהם שלט על הרוח, החרב, הגורלות והמרחבים.”

על הלוחות נאמר שהם:

• “מבריקים”.
• “מצופים אור”.
• בעלי יכולת “לשנות פקודות”.

זה נשמע כמו מכשיר שליטה, מרכז פיקוד, שמי שמחזיק בו שולט בשדה, ברוח, במערכות־כוח.

6) יצירת האדם — ניסוי ולא אגדה תמימה

ב-Atrahasis מתוארת יצירת האדם כך:

“הם ערבבו את הדם של אל נידון עם עפר הארץ, וצורת אדם נעשתה בצלם האלים.”

הדם מתואר כ“שכבת מודעות עליונה”, כוח חיים. והם אינם מצליחים מיד:

“הם ניסו אדם ראשון והוא לא עבד. ניסו שני — הוא לא דיבר. השלישי — היה חסר כוח. הרביעי — עבד.”

זה נשמע כמו סדרת ניסויים — ניסיון ותיקון — יותר מאשר “בריאה חד־פעמית” מושלמת.

7) מרד האיגיגי — ולמה בכלל נברא האדם

האיגיגי הם ישויות משניות, “עובדי השמיים”. הטקסט מתאר אותם כמי שנשברו תחת העמל:

“האיגיגי נשברו תחת העמל. הם הרימו דגל־אש והקיפו את בית אנליל. הם דרשו בריאה חדשה שתעבוד תחתם.”

מכאן מגיע הרעיון: האדם נברא כדי להחליף עבודה שמימית כבדה. זו לא רק שאלה פילוסופית של “למה יש אדם” — אלא סיבה תפקודית, כמעט טכנית.

מה הניחה עונה 1 — ולמה עכשיו הכול משתנה

בעונה הקודמת הונחו אבני בסיס שכבר אי־אפשר להתייחס אליהן כאל “סיפורים” בלבד:

• אררט ואגם ואן – מוקד ירידה מן השמיים.
• גובקלי טפה – אתר שנבנה בידע שאינו מקומי.
• תרבות עובייד – הנדסה מתקדמת בלב הביצות.
• המגליתים – חתימה אחידה של טכנולוגיה גלובלית.
• כרומוזום 2 – סימן ביולוגי שאין לו הסבר פשוט.
• רשימת המלכים השומרית – קנה־מידה של זמן שאינו אנושי.
• כדורי אור ואנומליות מודרניות – המשכיות, לא תופעה חדשה.

החיבורים בין השכבות האלה חזקים מדי כדי להתעלם מהם. בעונה 1 הצגנו. בעונה 2 — אנחנו מפענחים.

האָנֻן־נֶה־קִי — המשמעות המקורית

“אנון־נה־קי” איננו ביטוי פואטי אלא צירוף שומרי ישיר. AN.UN.NA.KI מתורגם אצל חלק מהחוקרים כ“הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו” או “הצאצאים הנעלים של השמיים”. בעיני, זה מתאר לא “אלים” במובן הדתי המאוחר, אלא: אדוני שמיים — שכבות הנהגה וטכנולוגיה שמימית.

לא שדים, לא גיבורי אגדה, אלא קבוצה טכנולוגית, על־אנושית, שהגיעה ממקום גבוה — אסטרונומי או גאוגרפי — והשפיעה באופן ישיר על התפתחות האדם. עונה זו תעקוב אחרי ה־Anunna, אחרי ה־Igigi, אחרי הנפילים, ואחרי כל אותן דמויות שנשארו כרמז דק בתוך טקסטים מאוחרים יותר.

מה מצפה לנו בעונה 2

1. המדריכים — אלה שלימדו את האנושות לבנות עולם

מי היו המדריכים הראשונים שהופיעו כמעט בכל תרבות? מדוע הם מתוארים תמיד כמי שירדו מן השמיים או הגיעו מן הים, והביאו איתם חקלאות, כתיבה, חוק, לוח שנה והנדסה? בעונה זו נבדוק איך נראה “ידע מוקדם מדי” כשהוא מוטבע באתרים ארכאולוגיים ובטקסטים קדומים.

2. הבנאים — והמחקר החדש שמשנה את התמונה

כאן נכנס מחקרו של מתיאו לקרוי, שביצע מסע עולמי להשוואה מדויקת בין סוגי המגליתים – מדרום אמריקה ועד יפן, מטורקיה ועד פולינזיה. החיתוכים, “תפרי האבן”, הזוויות והיציבות – כולם חוזרים על עצמם, כאילו אותה טכנולוגיה עמדה מאחורי הכול. עונה 2 מתייחסת אל זה לא כאל דמיון אקראי, אלא כאל חתימה של מערכת עולמית אחת.

3. התעופה העתיקה — מרכבות שמיים, וימאנות ויחזקאל

תיאורי כלי־טיסה אינם מוגבלים למסופוטמיה. הם מופיעים בטקסטים של הודו, באמריקות, ובחזון יחזקאל. בעונה זו נבחן את המוטיבים החוזרים: כלי המתמרן ללא כנפיים, תנועה אנכית, אור שמקורו בשדה ולא בבעירה – ונראה כיצד הם משתלבים עם תיעודים מודרניים של ORBs ותופעות פלזמה מתקדמות.

4. הגנטיקה — כרומוזום 2 והנדסת האדם

מהו “החיבור הכפול” של כרומוזום 2? מדוע הוא נראה כמו פעולה מתוכננת ולא כסטייה אקראית? וכיצד הוא קשור לעליית האדם המודרני מבחינת קוגניציה, שפה ותודעה? בעונה זו נשאל האם מדובר באבולוציה טבעית — או בשדרוג יזום.

5. העזיבה — ולמה הם לא נעלמו באמת

מה סיים את המחזור הקודם? האם מדובר באסון עולמי, שינוי גלובלי בתנאים, או בהחלטה לצאת מן הזירה הגלויה ולעבור לשכבה אחרת של קיום? נבחן את חפיפת התיאורים – מהמבול ועד חורבן אטלנטיס – ונשאל מה באמת עזב, ומה פשוט שינה־צורה.

6. הטכנולוגיה שחוזרת — ORBs, כדורי שדה ו־Buga Sphere

כאן החיבור בין קדום לעכשווי כבר מורגש לעין: הטקסטים העתיקים מתארים כדורי אור, מרכבות ענן וכלים “בוערים בלי אש” – והמצלמות של היום מתעדות ORBs, כדורי שדה ותופעות כמו Buga Sphere. בעונה זו נבחן את האפשרות שמדובר באותה משפחת טכנולוגיות, שחוזרת במרחב ובזמן.

7. אטלנטיס — החולייה החסרה שבין אפריקה, מצרים ומסופוטמיה

בשלב זה נכנס המחקר של Jimmy Corsetti, הממקם את אטלנטיס ב־Richat Structure שבמאוריטניה – “העין של הסהרה”. המיקום, הקוטר, המבנה המעגלי–רדיאלי, סימני הסחף העצום ושרידי ים עתיק בלב הסהרה – כולם מתחילים להתיישב עם תיאורו של אפלטון. יחד עם הממצאים מן המגליתים וממרכזי התרבות של מצרים ומסופוטמיה, אטלנטיס כבר איננה אגדה מרחפת – אלא גרעין אפשרי של ציוויליזציה קדומה שקישרה בין אפריקה, המזרח הקרוב ואמריקה.

8. לאן זה מוביל — השכבה הבאה של הסיפור

האם העולם מתקרב לרגע שבו תתגלה הוכחה פיזית ישירה לנוכחות הקדומה של האָנֻן־נֶה־קִי? ומה יקרה ברגע שבו “השערה” תהפוך לעדות? עונה 2 מכוונת בדיוק אל נקודת המפגש הזו – בין הארכאולוגיה, הגנטיקה, הטקסטים הקדומים ותיעודי השמיים של היום.

בעונה הראשונה חשפנו את השאלות.

בעונה השנייה — נפתח את התיק האמיתי.

כי הסיפור של האנושות לא התחיל כאן.

ובדרך:  פרק 2 – הציוויליזציה שנעלמה

🔱 סדרת "מן השמים באו" – עונה 1 כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

מן השמים באו, עונה 2, ANUNNAKI, שומר, כתב יתדות, אררט, גובקלי טפה, אטלנטיס, טכנולוגיות קדומות, כדורי אור, ORBs, גנטיקה, כרומוזום 2, נפילים, מגליתים, מסופוטמיה, תרבות עובייד, העין של הסהרה, אפוסים עתיקים, מחקר אלטרנטיבי, ארכאולוגיה, מצרים העתיקה.