‏הצגת רשומות עם תוויות ציוויליזציות עתיקות. הצג את כל הרשומות

הציוויליזציה שנעלמה פרק 2 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

הציוויליזציה שנעלמה –

התרבות המתקדמת שהקימה את האנושות ונמחקה מההיסטוריה

אחרי כל הפרקים של סדרת “מן השמים באו” – אררט, האנונקי, גובקלי טפה, עובייד, אפריקה, מרכבות השמים – חוזר מול העיניים דפוס אחד גדול מדי מכדי להתעלם ממנו: לפני האנושות המוכרת לנו הייתה כאן ציוויליזציה מתקדמת מאוד. היא בנתה, תכננה, ניסתה – ונעלמה מההיסטוריה הרשמית, אבל לא מהשדה.

בפוסט הזה אני מנסה לסדר את כל השברים: מי הייתה התרבות הזאת, עד כמה היא קדומה, מה היא עשתה כאן, מה היא כנראה ממשיכה לעשות גם היום, ואילו הוכחות יש לנו בכלל כדי לדבר עליה ברצינות.

עץ החיים

מה בעצם נטען כאן? – לא מיתוס, אלא תרחיש היסטורי אפשרי

הטענה הפשוטה היא כזאת: העולם האנושי לא התחיל משבטי ציידים־לקטים שהמציאו הכול לבד. (כשמישהו טוען שציידים-לקטים בנו את המגליתים האלה לפני 12,000 שנה, אני מרגישה בושה גדולה ושמישהו מזלזל באינטליגנציה שלנו). לפני הערים הראשונות, לפני השפה הכתובה ולפני הדתות – פעלה כאן ציוויליזציה קדומה, טכנולוגית, שידעה ביולוגיה, אסטרונומיה, הנדסה של אבן ומים ופיזיקה של שדות.

היא יצרה את האדם המשודרג, הקימה תשתיות, מיקמה אתרי מפתח על פני כדור הארץ, הדריכה את האדם המודרני בצרכיו הבסיסיים ולא נשארה כאן לנהל אותנו ביום־יום – אלא הקימה עולם, שדרגה אותו, והמשיכה הלאה. מה שנשאר הוא נוכחות שקטה: “חיישנים”, כדורי אור, זיכרון בקוד הגנטי ובאבן.

כרומוזום 2 – החתימה הביולוגית שהטבע לא עושה בדרך הזאת

הגנטיקה היא המקום שבו קשה מאוד “להמציא סיפורים”. או שיש תהליך טבעי ברור – או שיש אירוע חריג. במקרה של האדם המודרני, יש לנו אירוע כזה: כרומוזום 2 האנושי הוא איחוי של שני כרומוזומים קדומים יותר.

כרומוזום 2 לאחר קיבוע גימזה

אצל קופי אדם אחרים הכרומוזומים האלה נשארו מופרדים. אצלנו – הם התאחדו ליחידה אחת גדולה, יציבה, שמופיעה אצל כל בני האדם. האיחוי הזה מדויק מדי, יציב מדי, ומופיע “בבת אחת” במונחי זמן אבולוציוני.

אפשר, כמובן, לטעון שזה “מקרה”. אבל בתוך התמונה הרחבה, כרומוזום 2 נראה יותר כמו פעולה מכוונת בקוד הגנטי – שדרוג של המערכת – מאשר תאונת טבע רגילה.

רשימת המלכים השומרית – הזמן לפני הזמן

בטקסטים המסופוטמיים העתיקים מופיעה “רשימת המלכים השומרית” – תיעוד מסודר של מלכים ששלטו לפני ואחרי “המבול הגדול”. לפני המבול אנחנו מקבלים מספרים שאינם אנושיים: אלפי ועשרות אלפי שנות “שלטון” לכל מלך, וסך של מאות אלפי שנים.

כטקסט מילולי זה נראה מופרך. אבל אם רואים בזה זיכרון מעורפל של עידן קודם – של ישויות ארוכות־חיים, לא אנושיות במובן הביולוגי שלנו – זה בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא: זיכרון של ציוויליזציה קדומה שנמשכה הרבה יותר מהזמן של תרבויות האדם.

מאיפה היא התחילה? אפריקה כמעבדת החיים הראשונה

לפי ה־DNA, לפי המאובנים ולפי עקבות קדומים של חקלאות, משהו גדול קרה קודם כול באפריקה. שם הופיע האדם המודרני, שם קפץ נפח המוח, ושם נראים הניסיונות הראשונים בביות ובהנדסת סביבה.

אם כרומוזום 2 הוא “חתימת השדרוג” של המין האנושי, אפריקה נראית כמו המקום שבו הפעולה הזאת נעשתה: מעבדה ביולוגית פתוחה, שבה נוצר “האדם המשוכלל”, זה שיצא אחר כך לכבוש את העולם.

ויש רמזים רבים מאפריקה:

שבט הדוגון, עם ידע בלתי־אפשרי על מערכת סיריוס.
מבני אבן מגליתיים במאלי, אתיופיה וזימבבואה שנראים כמו “אבטיפוס” של המגליתים בעולם.
עבודות מים קדומות באגן הנילוס הדרומי – תעלות, ניקוז ביצות ויישוב אזורי שיטפון.
זימבבואה הגדולה

התמונה הפשוטה: הציוויליזציה הקדומה מתחילה באפריקה, מבצעת את השדרוג הביולוגי, בוחנת אותו, ואז עוברת צפונה.

מהמעבדה ללב העולם – אפריקה → הלבנט → אררט → מסופוטמיה

אם עוקבים אחרי הממצא הארכאולוגי, רואים מסלול ברור: אפריקה → מצרים העליונה → הלבנט → הרי אררט ואגם ואן → מסופוטמיה. זה אינו מסלול אקראי של נדידה – זה נראה כמו תכנית התפשטות.

באזור אררט אנחנו רואים את גובקלי טפה וציר של אתרים הרריים, שבהם הופיעו בבת אחת: עמודים מגליתיים, סימנים אסטרונומיים, ואולי גם “מרכזי שליטה”. משם, הידע והאנשים יורדים דרומה – אל מה שיהפוך בהמשך לשומר, אכד ובבל.

גובקלי טפה

“אנשי המים” – מי באמת תכנן מחדש את מסופוטמיה?

בדרום מסופוטמיה סיפרו השומרים על ישויות שעלו מן המים – בראשן אואנס – שלימדו בני אדם: איך לייבש ביצות, איך לחפור תעלות, איך להקים שדות על בוץ טובעני. הם מתוארים כ"חצי דג חצי אדם", אבל בפועל זה תיאור של מהנדסי מים.

ההנדסה שהם הביאו למישור הביצות הדרומי כוללת:

תעלות בחתך אחיד לאורך עשרות קילומטרים.
שליטה במפלסים בין הפרת והחידקל.
הסבת ביצות לאזורי חקלאות יציבים.
מערכת ניקוז מישורית שמתנהגת כמו פרויקט הנדסי מודרני.

בסיפור השומרי האלים רוצים ליצור מי שיעשו במקומם את עבודת העולם הפיזי – “מישהו שיחליף אותם”. שבטים מקומיים לא היו מסוגלים לבצע את עבודות המים האלה, לא בידע המתמטי ולא בכלים. מה שמתואר כ“עבודת האלים” נראה כמו עבודתו של צוות קטן, מצויד בטכנולוגיה של חישוב, מדידה ועיצוב סביבתי – בדיוק מה שהיינו מצפים מציוויליזציה מתקדמת שהתערבה, סיימה את הפרויקט – והמשיכה הלאה.

תרבות עובייד

המגליתים – טביעת האצבע הגלובלית של הציוויליזציה הנעלמת

מבני האבן המגליתיים בעולם – מצפון טורקיה, דרך לבנון ודרום אמריקה ועד אפריקה – מציגים את אותו כתב־יד: אבן קשה שנחתכה כאילו הייתה חמאה, הונחה במשקל עשרות ומאות טונות, התחברה בזוויות מדויקות – וללא סימני כלים.

בגובקלי טפה – עמודי T מסיביים, חריטות מדויקות, ללא כפר מסביב.
בבעלבק – אבני יסוד במשקל מאות טונות, ללא הסבר הנדסי ריאלי להנפה והנחה.
בסקסאיוואמן ופומפוקו – חיבורי אבן שכל אבן “זוכרת” את שכנותיה, ללא מרווח.

אין כאן “צעד ראשון מגושם” ואחריו שיפור. אין שלב ניסיוני, אין חיקויים גרועים. המערכת הופיעה בוגרת, מושלמת – כאילו נבנתה בידי מי שכבר יודעים היטב מה הם עושים.

קוסקו

אסיה – המבנים שנחצבו מלמעלה למטה: הראיה לטכנולוגיה של שדה

באסיה נמצאים כמה מן המבנים הכי חריגים על פני כדור הארץ: מקדשים, מערות וחזיתות שנחצבו מלמעלה למטה בתוך סלע קשה. זה לא “עוד סגנון אדריכלי” – זו טכנולוגיה אחרת לגמרי.

שלוש דוגמאות מרכזיות:

מקדש קיילאסה באלורה (הודו) – כ־400,000 טונות אבן שהוסרו מלמעלה, בלי שלב ביניים, בלי תיעוד כלים, עם סימטריה וגיאומטריה מדויקות כאילו “שוחררו” מתוך הסלע.
פטרה (ירדן) – חזיתות שנראות כמו הדפסת תלת־ממד בסלע: עמודים, קישוטים וחללים פנימיים, ללא שלבי בנייה, כאילו מישהו “גילף” בנפח אחד.
מערות לונגיו (סין) – 24 מערות ענק עם דוגמת חריטה אחידה על כל הקירות, ללא פסולת חציבה, ללא יישוב ליד וללא תיעוד מי, מתי ולמה.

חציבה מלמעלה למטה ברמת הדיוק הזאת אינה “עבודה עם פטיש ואזמל”. היא מחייבת: מודל תלת־ממדי, שליטה בעומק, הסרת שכבות בצורה אחידה – ובעיקר, טכנולוגיה של שינוי מצב החומר (חום מבוקר, תהודה, שדה). זו אותה חתימה שראינו באייניס, בבעלבק, בפומפוקו – רק באסיה.

אייניס, אררט והלב הגיאומגנטי – איפה נגעו “המתערבים” חזק ביותר?

באזור אגם ואן והרי אררט – איפה שכבר ראינו את גן־העדן, המבול והקמת הערים – מתגלים מבנים כמו המבצר באייניס: קירות בזלת מותכת, חללים חצובים, שכבות עבות של חומר שרוף ואנומליות מגנטיות.

זה נראה כמו אתר שבו עבדו עם חום, חשמל וזהב – מקום שבו אבן, מתכת ושדה התאחדו. לא פלא שכאן נולדו המיתוסים על “ארץ האלים”, “שערי האש” וההרים שמעליהם מרחפים אורות בלילה.

אייניס

אגם וואן המקדש של ח'אלדי (אנליל)

ההווה – ORBs, רחפנים אנומליים וכדור בוגה: ההמשך של אותה טכנולוגיה

כאן כבר אין מיתוסים – יש מצלמות. אורבים (Orbs), עצמים כדוריים ורחפנים בלתי־מזוהים מתועדים היום בכל העולם: בשדות, מעל בסיסים, מעל אוקיינוסים, ליד הרי געש. התנועה שלהם לא כפופה לפיזיקה של מטוסים או טילים: אין רעש, אין גלי חום, אין נתיב רציף.

האצה ממצב עמיד למהירות אדירה בתוך שניות.
שינוי מהיר של כיוון, בניגוד לאינרציה.
כניסה ויציאה ממים ללא התנגדות וללא התזה.
שינוי צפיפות: לפעמים נראים כחומר, לפעמים כפלזמה.

כדור הבוגה ממקסיקו – העצם הכדורי עם המעטפת המושלמת והליבה הפנימית – נראה כמו רכיב טכנולוגי של אותה מערכת: מתקן שדה, לא אבן. במילים אחרות: לא רק שהציוויליזציה הקדומה פעלה כאן, הטכנולוגיה שלה ממשיכה להופיע בשטח.

גרהם הנקוק – החוקר ששבר את קיר ההשתקה

אי אפשר לכתוב על הציוויליזציה שנעלמה בלי לתת קרדיט לגרהם הנקוק. יותר משלושים שנה שהוא חופר במקומות שהאקדמיה העדיפה לא לגעת בהם: גובקלי טפה, מבולים עתיקים, מגליתים, מפות קדומות, חורים שחורים בהיסטוריה. על הדרך הוא חוטף השפלות, זלזול וביקורות אלימות – וממשיך. לא לכל מה שהוא אומר אני חייבת להסכים, אבל בגדול: הוא זה שפקח לי את העיניים לכך שמשהו גדול מאוד חסר בסיפור הרשמי.

למי שרוצה טעימה מרוכזת באנגלית:

הוא לא “נביא”, הוא לא תמיד צודק. אבל הוא מהבודדים בעולם המערבי שמוכנים לשלם מחיר אישי וציבורי בשביל להגיד בקול רם: הסיפור של האנושות הרבה יותר ארוך, עמוק ומורכב ממה שמספרים לנו.

מי הייתה הציוויליזציה שנעלמה? – ניסוח חד

כשמסירים את השמות, האלים, הדתות והמיתוסים – ונשארים רק עם מה שבאמת נמצא באדמה, ב־DNA ובשמים – התמונה נראית כך:

תרבות עתיקה מאוד, גלובלית.
ידע בביולוגיה וגנטיקה – כרומוזום 2, שדרוג האדם.
ידע בהנדסת מים – ניקוז ביצות, תעלות, שליטה בנהרות.
ידע באבן ושדה – חציבה מלמעלה למטה, אבן מותכת, מגליתים.
ידע באסטרונומיה – יישור מבנים לכוכבים, מחזורי שמים ומבולים.
יכולת נוכחות נסתרת – פרובים, כדורי אור, ניטור שקט.

אין צורך לקרוא להם “אלים”. אין הכרח לקרוא להם “חייזרים”. ההגדרה הפשוטה ביותר: תרבות חכמה מאיתנו, מוקדמת מאיתנו, שיצרה אותנו כפי שאנחנו – והשאירה אותנו להתגלגל הלאה.

למה הם נעלמו – ולמה הם עדיין כאן

כמעט כל המסורות מספרות אותו דבר במילים שונות: “האלים עבדו קשה, יצרו את האדם שיחליף אותם, ולבסוף נסוגו מן העולם.” בתרגום מודרני: הם הקימו כאן עולם, יצרו מי שיוכל להמשיך את העבודה, ואז נסוגו מהבמה הגלויה.

אני לא רואה בהם מי שמתערבים היום בכל צעד קטן שלנו, אלא כתרבות שהייתה כאן לפנינו, סיימה מחזור ענק, ועברה למרחב אחר – אבל לא ניתקה את הקו: נשארו חיישנים, כדורי אור, תנועות בשמיים, תבניות בשדה.

אולי העולם שלנו אינו “התחלה”. אולי אנחנו רק סבב מאוחר בניסוי עתיק מאוד, שהציוויליזציה הקודמת משגיחה עליו מרחוק: לראות מה עשינו מהקוד שהם שתלו בנו.

סיום – תמונה חלקית, אבל לא מיתוס

הציוויליזציה שנעלמה איננה בשבילי סיפור יפה. היא הדרך היחידה שמצליחה להסביר ברצינות: מבנים שאי אפשר לבנות בידיים, קפיצות בידע שאין להן תהליך, קוד גנטי עם חתימה מוזרה, רשימות מלכים שמושכות את הזמן אל מחוץ למסגרת האנושית, והמשך של טכנולוגיה בשמים גם היום.

אולי יום אחד נגיע לשכבה, למערה, למבנה קבור או למתקן תת־מימי שבו תיפתח “קפסולת זמן” אמיתית של התרבות הזאת. עד אז, אנחנו ממשיכים לעשות מה שאפשר: לחבר בין אבן, מים, גנטיקה, שמים וסיפורי עמים – ולנסות לראות דרכם את הצל של מי שהיו כאן לפנינו.

בפרקים הבאים אנסה להתמקד בשלושה קווים נפרדים:
המדריכים – מי לימד את האנושות את מה שלא הייתה אמורה לדעת,
הבנאים – מי בנה את מבני הענק,
וכדורי האור – מה הם עושים כאן היום ומה זה אומר עלינו.

פרק 3 -מי היו המדריכים

מילות מפתח:
“הציוויליזציה שנעלמה” · “כרומוזום 2 והבריאה השנייה” · “רשימת המלכים השומרית לפני המבול” · “מקדש קיילאסה חציבה מלמעלה למטה” · “מערות לונגיו Longyou Caves סין” · “אייניס Ayanis אגם ואן אררט” · “מבני אבן מגליתיים גובקלי טפה בעלבק סקסאיוואמן פומפוקו” · “אנשי המים Oannes ניקוז ביצות מסופוטמיה” · “כדורי אור ORBs ועצמים אנומליים” · “Buga Sphere כדור הבוגה טכנולוגיית שדה” · “ציוויליזציה קדומה מתערבת”

#מן_השמים_באו #הציוויליזציה_שנעלמה #אררט #אייניס #גובקלי_טפה #כרומוזום2 #מבנים_מגליתיים #אנשי_המים #מסופוטמיה #אפריקה #קיילאסה #פטרה #LongyouCaves #ORBs #BugaSphere #אנונקי #ארכיאולוגיה #עברייה

מן השמים באו, פרק 5, תרבות עובייד - אנשי התמסח

תרבות עובייד – אנשי התמסח: תרבות המים הקדומה שהפרידה בין המים לשמים

מחקר היסטורי–ארכאולוגי על תרבות המים שעל גביה נבנתה מסופוטמיה

אפשר להתחיל דווקא מהסוף: זו תרבות שלא הקימה קניונים, לא פתחה בתי קולנוע על המים, ולא חלמה על מסעדת שף ימית עם תפריט “פיוז’ן ביצות”. הם לא השאירו אחריהם גורדי שחקים, לא חומות אבן מרשימות, ולא כתובות ניצחון בכתב יתדות. במקום כל זה, הם פשוט זרמו – כבר כמעט שמונת אלפים שנה – עם המים.

אבל מאחורי הפשטות הזאת מסתתרת אחת התרבויות המוזרות, העמוקות והחשובות ביותר שידעה האנושות. תרבות שלא רק חיה בתוך מים, אלא הייתה, ככל הנראה, הראשונה שסידרה את המים, ניקזה אותם, ארגנה אותם – והפרידה בפועל בין המים לבין השמים. לפני שׁוּמר, לפני אכד, לפני בבל, לפני “הציוויליזציה המסופוטמית” שאנחנו מכירים – עמדו כאן אנשי מים, שאקרא להם לאורך המאמר הזה: אנשי התמסח.

אזור המחיה: כשדרום מסופוטמיה הייתה עולם של מים

כדי להבין מי היו אנשי התמסח, צריך למחוק מהזיכרון את המפה היבשה של עיראק של היום, ולדמיין במקומה מרחב עצום של ביצות, אגמים רדודים, תעלות מתפתלות ואיים קטנים של אדמת סחף. דרום מסופוטמיה – האזור שבין הפרת והחידקל – היה בתקופת ההולוקן עולם רטוב: מפלסי מים גבוהים, נהרות משני מסלול, הצפות עונתיות ואדמה שמסרבת להפוך ליציבה.

בתוך המרחב הזה שוכנים האתרים שיקבלו מאות שנים אחר כך שמות מודרניים: תל אל־עובייד, ארידו, אור הקדומה ואתרים ביצתיים נוספים. אבל בתקופה שבה צומחת תרבות עובייד, אין כאן “עיראק” ואין “עיר”. יש מערכת אקולוגית מימית, מורכבת ודינמית, שהאדם מסוגל בדרך כלל רק לגעת בשוליה.

שדות קנים, מים ותעלות.

כרונולוגיה: תרבות בת כ־8000 שנה

מבחינת תיארוך ארכאולוגי, נהוג להציב את תרבות עובייד בערך בין 6500 ל־3800 לפנה״ס, עם שלבי משנה (Ubaid 0–4) באתרי ליבה בדרום עיראק. אבל כשהולכים לאחור בשכבות, כבר בתקופות ניאוליתיות מאוחרות יותר מופיעים באותו אזור: כלי חרס דומים, יסודות של בתי קנים ובוץ, ועקבות של יישובי מים קודמים.

המשמעות היא שמה שאנו מכנים “תרבות עובייד” הוא רק החלק הגלוי של תהליך עמוק יותר: מודל חיים מימי שממשיך לאחור לפחות אלפי שנים נוספות. לכן נכון יותר לדבר על רצף תרבותי בן כ־8000 שנה, ולא על אפיזודה קצרה או “תקופה מעבר”.

“הופיעו פתאום” – אבל הופיעו מוכנים

מה שמביך את המחקר הוא שבשכבות של עובייד כמעט ואין את מה שהיינו מצפים לראות: “תרגילי התחלה”. אין כפרים קטנים שהולכים וגדלים, אין מעבר הדרגתי מבקתות אקראיות למקדשים מורכבים, אין קפיצה איטית מטכנולוגיות פרימיטיביות להנדסת מים.

ברגע שהם מופיעים, הם כבר יודעים לבנות בתים מסודרים, להקים מבני קנים עצומים, לפתח חקלאות באזור מוצף, ובעיקר – לשלוט במערכת המים. זה לא אומר אולי שהם צצו יש מאין, אלא שהם הגיעו לשלב הבשל שלהם לפני שנכנסו לפריים הארכאולוגי. שרידי התהליכים המקדימים פשוט לא השתמרו בביצה.

הם לא יצרו את הביצות – הם למדו לנקז אותן

חשוב להדגיש: אנשי התמסח לא “יצרו” את המערכת הביצתית בדרום מסופוטמיה. היא נולדה מתהליכים גאולוגיים והידרולוגיים ארוכי טווח – השתקעות סחף, עליות מפלס הים, שינוי מסלולי נהרות, מפגש בין מים מתוקים ומלוחים. הביצה הייתה שם קודם. מה שהם עשו, כנראה לראשונה בקנה מידה כזה, הוא ניקוז וסידור.

הם הצליחו לייצב איי אדמה בתוך מערכת בלתי יציבה, לפתוח תעלות המאפשרות זרימה מבוקרת, ליצור רצפות יבשות בבתים, להעלות אדמה מעל מפלס ההצפה, ולאפשר לראשונה יישובי קבע באזור שהיה עד אז נחלתם של ציידים־לקטים זמניים בלבד. זה אינו “ייבוש ביצות” במובן המודרני, אלא הנדסת דו־קיום: יצירת מסגרת שבה מים ואדם מסוגלים לחיות יחד בלי שהאחד יבלע את השני.

במונחים מיתולוגיים, אפשר לומר שהם היו הראשונים שהפרידו בפועל בין “המים התחתונים” לבין “הארץ שעליה עומד האדם”. לא במשל, לא בשיר – בהנדסה.

ארידו וההתחלה של הקדושה המימית

אחד האתרים הקריטיים להבנת תרבות עובייד הוא ארידו (Eridu), שנחשבת כיום לאחת הערים הקדומות בעולם – אם לא הקדומה שבהן. מתחת למקדשים השומריים המאוחרים יותר נמצאו שכבות של מבני בוץ ומקדשי קנים מתקופת עובייד, הבנויים על תלים מלאכותיים בתוך סביבת מים.

כאן נולדת לראשונה התפיסה של “מקדש מעל מים”: מקום שבו האלים (או הכוחות העליונים) קשורים למים, אבל האדם נדרש לבמה מיובשת כדי לפגוש אותם. מאות שנים אחר כך, השומרים יזהו את ארידו כעירו של אנכי, אל המים והחכמה – ולא במקרה. הם ירשו זיכרון של תרבות מים קדומה יותר, שהפכה בעיניהם למערכת אלוהית.

בתי הקנים והבוץ – אדריכלות מים מתקדמת

הבתים של אנשי התמסח נבנו מקנים, בוץ ועץ רך. מבחוץ זה נראה “פשוט”, אבל בבסיס זו מערכת הנדסית מותאמת לסביבה: שלד קשתות גמיש שמסוגל לספוג תנודות, קירות קנים המאפשרים אוורור ובידוד, גגות מקומרים הדוחים גשם ומסיטים רוח, ותשתית שמאפשרת פירוק ובנייה מחדש אחרי הצפה, בלי השקעה מסיבית באבן או בעץ קשה שאינו קיים באזור.

הדמיון לבתי הקנים של אנשי הביצות בדרום עיראק היום – המֻד’יף (Mudhif) – אינו מקרה. מדובר באותה שפה אדריכלית: מבנה גדול, קמור, נטול מסמרים, המבוסס על קשירת קנים בקשתות, כסוג של “ספינה הפוכה” המשמשת בית, בית־קהילה ומקדש.

אנשי התמסח – כשזהות שבטית לובשת פנים של זוחל

אחד הממצאים המוזרים והחשובים ביותר מתקופת עובייד הוא קבוצת הפסלים המכונים לעיתים “אנשי הלטאה”: דמויות אנושיות־למחצה, בעלות ראש מאורך, עיניים אלכסוניות גדולות, ואף משוך קדימה. חלקן מחזיקות תינוקות, חלקן במנחים טקסיים.

קשה להתעלם מהזיקה המיידית לזוחלים. אבל במקום להמציא גזע פנטסטי, עדיף לקרוא את הממצא בהקשר שבו הוא נוצר: תרבות מים, שחיה על גבול ביצה. בביצה, התמסח (או תנין הנהרות המקומי) הוא הטורף העליון, השומר והמאיים, זה שמייצג גם סכנה וגם כוח. בדיוק כפי שבמצרים יופיע האל סובק (אל התנינים), כך אנשי עובייד מאמצים כנראה את התמסח כסמל–מגן שבטי.

הם פיסלו את עצמם כאנשי תמסח – כנראה לא משום שלא היו בני אדם, אלא משום שהגדירו את זהותם דרך שומר הביצה. כמו שבני הרים היו מאמצים נשר, ונוודים במדבר – גמל או דישון, כך אנשי המים מאמצים זוחל מימי.

הקשר האפריקאי – תרבות מים שלא מתחילה במסופוטמיה

כשמשווים את תרבות עובייד לתרבויות ניאוליתיות מוקדמות בצפון אפריקה ובסהרה הירוקה, הופיע דפוס מטריד (לטובה): כלי חרס דומים בצבע ובדגם, שימוש כמעט זהה בקנים ובוץ, דימויים אנושיים־זוחליים, וכפרי מים המוקפים תעלות טבעיות.

בתקופה שבה הסהרה עדיין ירוקה ומלאת אגמים, מופיעות שם תרבויות מים המפתחות סירות, דיג, בניית קנים, ומערכת יחסים מורכבת עם אגמי ענק. כאשר האזור מתייבש בהדרגה, חלק מקבוצות המים נודדות מזרחה וצפונה. ההשערה הסבירה היא שחלק מדפוסי החיים הללו הגיעו לדרום מסופוטמיה ולא “הומצאו” שם מאפס.

אין בידינו “תעודת מעבר” רשמית שמחברת ישירות בין אגם בצפון אפריקה לבין כפר בביצות מסופוטמיה, אבל הרצף הצורני, הטכנולוגי והמיתולוגי מצביע על קשר עומק: תרבות מים אפריקאית–מזרח־תיכונית קדומה, שהתפצלה למוקדים שונים, ואחד ממוקדיה הגיע לדרום מסופוטמיה.

בית קנים אפריקאי

מה שנמחק בבוץ: למה אין לנו שלדים ועצמות

אחת הטענות שחוזרות למחקר היא: “אם זו תרבות כל כך משמעותית, איפה בתי הקברות? איפה השלדים? איפה הדנ״א?”. התשובה כנראה נמצאת בדיוק באותה מערכת אקולוגית שבה הם חיו: בוץ רטוב, מים עומדים, תנאים אנאירוביים, תנועה מתמדת של נהרות – כל אלה הם מתכון להיעלמות מואצת של חומר אורגני.

ביצה שומרת מצוין על חרס, מעט על צורות מבנה, ומוחקת כמעט לחלוטין עצמות וגופות. לכן היעדר בתי קברות גדולים אינו סתירה לקיומה של תרבות, אלא תוצאה טבעית של הנוף שבו בחרו לחיות. במקום שלדי אבן, נשארים לנו: כלים, פסלים, טביעות בוץ, תבניות אדריכליות – וסיפורים מיתולוגיים מאוחרים.

תרבויות מים מקבילות – הקוד האדריכלי הגלובלי

כאשר משווים את בתיהם של אנשי התמסח לבתים של המאורים בניו זילנד, לתרבויות מים באגם צ’אד, לבתי קנים של שבטי סהרה הירוקה, ולכפרים הצפים של אגם אינלה במיאנמר – עולה דפוס מובהק: מבנים קמורים, שלד קשתות, שימוש בחומרי צמח ומים, וצורה המזכירה ספינה הפוכה.

זה אינו “השפעה ישירה” בהכרח, אלא פתרון אוניברסלי של תרבויות מים: כשחיים על מים או במגע תמידי איתם, הבית חייב להיות גמיש, נושם, קל לפירוק ולהקמה מחדש, מותאם לרוח ולחום, ונשען על מה שיש – קנים, בוץ, עץ רך. אנשי התמסח הם חלק ממשפחה גלובלית של “תרבויות מים”, ולא חריג מוזר בתוך המדבר.

בתי קנים ביבשות שונות

מהנדסי המים שיצרו את התנאים למסופוטמיה

בסופו של דבר, ההישג הגדול של תרבות עובייד אינו רק בתים, חרסים או פסלים, אלא ההבנה העמוקה של מים כיסוד שיש לחיות איתו ולא נגדו. הם היו הראשונים שיצרו מערכת ניקוז ותעלות שאפשרה חיים קבועים בדרום מסופוטמיה; הראשונים שייצבו קרקע בביצה; הראשונים שהפכו אתר מוצף לפלטפורמה ליישובי קבע, חקלאות ומקדשים.

שומר, אכד ובבל – כל העולם המסופוטמי המאוחר – נשענים על העבודה הזאת. המקדש השומרי בארידו עומד על שכבות עוביידיות. תרבות אחת ממש יושבת על הכתפיים של תרבות אחרת, קדומה ושקטה יותר. אם שומר היא “תרבות העיר”, אז עובייד היא תרבות המים שיצרה את התנאים לעיר בכלל.

המשכיות עד ימינו – אנשי הביצות של דרום עיראק
ההד החי האחרון של אנשי התמסח נמצא היום בדרום עיראק, אצל מה שמכונה “ערביי הביצות” (Maʿdān). הם עדיין בונים Mudhif מקנים, עדיין חיים על תעלות מים, דגים, שדות הצפים על קנים, תאו מים והבנה אינטואיטיבית של זרימה, עומק ומפלסי מים. הם לא “השרידים” של תרבות עובייד, אבל הם המשך תרבותי ישיר של מודל חיים מימי בן אלפי שנים.

בעולם שבו מרבית התרבויות ניסו לכבוש, לייבש, לנקז ולהכניע את הטבע – אנשי התמסח, ואחריהם אנשי הביצות של היום, בחרו לחיות אחרת. הם לא בנו אימפריה, לא השאירו טקסטים פוליטיים, לא חצבו מצבות אבן. הם השאירו מודל חיים: איך מתקיימים לאורך אלפי שנים במקום שאנשים אחרים תופסים כ“בלתי אפשרי”.

סיכום: תרבות מים, לא שוליים של ההיסטוריה

תרבות עובייד – תרבותם של אנשי התמסח – אינה הערת שוליים לפני “התרבות האמיתית”, אלא יסוד עמוק שעליו נבנה כל המרחב המסופוטמי. זוהי תרבות מים הנדסית, טכנולוגית, בעלת שורשים אפשריים באפריקה, שמצאה דרך לחיות בביצה, לנקז מים, להקים מקדשים, ליצור מודל אדריכלי ייחודי, ולשמר את עצמה באותו מרחב אלפי שנים.

המיתוסים המאוחרים על הפרדת המים מהשמים, על אלי מים חכמים, על יצורים העולים מן העומק ומביאים ידע – כולם נראים אחרת כאשר נזכרים בכך שבתחילת הדרך עמדה קבוצה של בני אדם שידעו לקרוא את המים טוב יותר מכל מי שבא אחריהם והקימה מפעל הנדסי ענק, לניקו מים

בעוד תרבויות רבות התמכרו לכוח, אבן, ברזל ואימפריה – אנשי התמסח בחרו בחכמה אחרת: מי שחי בתוך מים, מאמץ את שומרי הביצה, ולא נלחם בהם. מי שמבין את המים, מבין גם את גבולותיו. ודווקא משום כך, הם הצליחו לשרוד זמן רב – הרבה יותר מאשר רוב המלכים שבאו אחריהם. כשנסתיימה העבודה, הם נעלמו, לא כי הם נכחדו, פשוט התפזרו... כנראה !!!

חלק 6 -- אפריקה, שורש האנושות

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

תרבות עובייד, אנשי התמסח, Ubaid Culture, עובייד מסופוטמיה, תרבויות פרה-שומריות, מסופוטמיה הקדומה, עירידו הקדומה, ראשית ההתיישבות במסופוטמיה, פסלי לטאות עובייד, דמויות לטאה Ubaid, תרבויות מים קדומות, ניקוז ביצות במסופוטמיה, בנייה קדומה מדרום עיראק, עירידו תרבות עובייד, קשרי אפריקה–מסופוטמיה, שורשי תרבויות עתיקות, מיתוסים על אנשי מים, חקר מסופוטמיה, קדמוניות מסופוטמיה, ארכאולוגיה של עובייד, אלי המים הקדומים, התפתחות ערים ראשונות, Ubaid figurines, ראשית הציביליזציה, לפני השומרים, עדויות קדומות לישובי מים, תרבות מים עתיק

מן השמים באו חלק 6 -- אפריקה, שורש האנושות

ערש האנושות

אפריקה: תחילת האנושות, ההכחדה הגדולה והנדידה למסופוטמיה

מבוא

לפני שהמסופוטמיה הפכה לבית של אגדות הבריאה השומריות ושל סיפורי האלים, הייתה יבשת אחת שבה, בעיניי, התרחש כמעט הכול – אפריקה. יבשת שהייתה פעם ירוקה, שופעת מים, יערות, אגמים ותרבויות מפותחות, שרק חלק קטן מהן נחקר באמת. הרבה לפני שהשטח שבין הפרת לחידקל קיבל את צורתו התרבותית, אפריקה הייתה הלב הפועם של האנושות, וככל הנראה גם המקום שבו התרחש חלק מרכזי מהדרמות הגדולות של תחילת הסיפור האנושי.

אבל משהו קרה. אירוע או שרשרת אירועים קטסטרופליים שהפכו את אפריקה מציר מרכזי של חיים, מים ותרבות – למדבריות שוממות, לדיונות חול, לצחיחות ולחיים שנכחדו כמעט עד היסוד. ודווקא מתוך החורבן הזה, לפי מה שאני רואה מן הממצאים ומתמונת המחקר הרחבה, נולדה הנדידה הגדולה – זו שבסופו של דבר הולידה את התרבויות שנזהה אחר כך כמצרים, שומר ושאר הציוויליזציות הראשונות.

אפריקה לפני ההכחדה – יבשת שהייתה גן עדן

המדבר הסהרה, שנראה לנו היום אינסופי ומלא חול, היה עד לפני כ־12,000 שנה מקום אחר לחלוטין. מחקרים מודרניים, יחד עם נתונים פלאו־קלימטיים ותצלומי לוויין, מצביעים על אגמים ענקיים, נהרות זורמים ושטחים ירוקים עצומים. אליהם מצטרפת עדות אנושית חזותית: אמנות הסלע שנחשפת שוב ושוב – בני אדם, לעיתים בהירים יותר, דמויות של רועים, סירות, חיות מים וחיות בר שלא קיימות שם כיום. כל אלה מציירים תמונה של סהרה ירוקה.

ככל שהולכים אחורה בזמן, מתגבשת תמונה של אפריקה כיבשת ששימשה בית לעם גדול, מגוון ומתקדם בהרבה ממה שנוח לספר בספרי הלימוד. בעיניי – זה היה הגרעין האנושי המקורי, הרבה לפני החלוקה המאוחרת יותר לשבטים, עמים וגזעים. לא צבע, לא פוליטיקה ולא “פוליטיקלי קורקט” – אלא מציאות ביולוגית ארוכת טווח: סביבה עם קרינה חזקה ותנאים סביבתיים משתנים שמשנים פיגמנטציה וצורות חיים לאורך עשרות אלפי שנים.

סרטון מומלץ: אמנות סלע בסהרה הירוקה – ספינות, עדרים וחיי יומיום במדבר שכבר לא נראה כך היום.

ההכחדה הגדולה – מה שדרס את אפריקה

כאן מגיע הרגע שהפך את היבשת. על פי מה שאספתי לאורך זמן – מחוקרים בעלי אומץ, כאלה שלא מפחדים לגעת בשוליים של המחקר הממוסד – אירועי סוף עידן הקרח הצעיר (Younger Dryas) וצירוף של שינויים אקלימיים חדים פגעו במיוחד בצפון ובמרכז אפריקה.

האגם הצפון־אפריקאי הגדול נעלם, נהרות נסוגו, אזורים ירוקים הפכו צחיחים, ומאות קהילות אנושיות שנשענו על תשתיות מים טבעיות – ננטשו או נמחקו.

להבנתי, התרבות שהייתה שם לא נמחקה רק פיזית – היא גם נעקרה מן השורש מבחינה תרבותית. לכן כמעט אין ממצאים ברורים ועקביים. לא כי הם לא היו – אלא כי רובם נקברו מתחת לשכבות של חול, זמן והשמדה טבעית.

הנדידה הגדולה – כשהשורדים עוזבים את אפריקה

בשלב הבא מגיעה הנדידה צפונה־מזרחה. השורדים – אלה שהצליחו להימלט מאזורי החורבן – נעו בעקבות המים והאדמות הפוריות שנותרו, אל מה שנקרא היום אזור הסהר הפורה.

אפריקה – היבשת שנעלמה מההיסטוריה הרשמית

למרות שאפריקה היא ערש האנושות והמקום שבו התפתחו התרבויות הראשונות, כמעט שלא למדנו עליה דבר בשיעורי ההיסטוריה. לא על הסהרה הירוקה, לא על ערי החוף האטלנטיות שנמחקו, לא על האגמים העצומים, לא על הנוודות המימית, ולא על התרבויות שחיו שם עשרות אלפי שנים לפני מסופוטמיה ומצרים.

רק בעשורים האחרונים מתחילים להבין שאפריקה הקדומה לא הייתה “יבשת שחורה של שבטים”, אלא מרכז אנושי משגשג, עשיר בידע, בנדידה, בסחר וביצירה. והממצאים — מכל התחומים — מצביעים על כך בצורה חדה.

אז האם יש בכלל ראיות לגלי הגירה מאפריקה בתקופה הזאת?

כן — ועוד איך. לא מדובר בהשערה, אלא בהצטברות של עדויות מגנטיקה, ארכיאולוגיה, אקלים, אמנות סלע ומפלסי הים. וכולן מציירות את אותה תמונה: אפריקה הייתה מלאה חיים; היא קרסה בסוף עידן הקרח; והאוכלוסיות ששרדו נדדו צפונה־מזרחה.

1. גנטיקה – “החלפה” של אוכלוסיות

מחקרי דנ״א עתיק מצביעים על כך שבתקופה של כ־12–10 אלף שנים לפני זמננו התרחש שינוי גדול במזרח התיכון: האוכלוסיות שהיו שם קודם נעלמו, ובמקומן הופיעו אחרות. זה סימן קלאסי לגלי הגירה.

2. שינוי אקלים – אפריקה הופכת למדבר

הסהרה הפורחת הפכה בבת אחת למדבר. אגמים התייבשו, נהרות נסוגו, אזורים מיושבים נעשו בלתי אפשריים. כאשר אזור שלם קורס — האוכלוסייה נודדת. זה דפוס חוזר בכל תולדות האדם.

3. ארכיאולוגיה – תרבות עובייד (Ubaid)

תרבות עובייד, הקדמה לשומר, מופיעה במזרח התיכון כמעט “פתאום” לפני כ־10,000–11,000 שנה — בלי התפתחות מקומית הדרגתית. הם יודעים לחפור תעלות, לייבש ביצות, לגדל גידולים מדויקים — כאילו הגיעו עם ידע מוכן.

התזמון הזה תואם בצורה מדויקת את קריסת אפריקה הצפונית. ולכן הגיוני לראות בעוביידים את השרידים של תרבות אפריקאית קדומה שעברה למזרח.

4. אמנות סלע – שתי תרבויות ש
כאן מגיעה נקודה שהדגשתי לעצמי במשך חודשים של מחקר: המסופוטמיה לא התחילה מאפס.
היא קיבלה אליה אוכלוסיות ושבטים ששרדו הכחדה אפריקאית (ואולי גם אטלנטית־אוקיינית), והם אלה שהביאו איתם ידע קדום על מים, בנייה, תיעול וחקלאות.

לפי התיאוריה שלי, כשהשומרים מספרים על “האלים שבאו מן השמים ובנו להם תעלות, סכרי מים, תיעול, ניקוז ועבודות כפייה” – אפשר לקרוא זאת גם כתיאור של אנשים שהחזיקו בידע עצום מן העולם שנמחק, ומתאמצים לייצר מחדש את מה שהיה פעם טבעי עבורם. הם לא בונים גן עדן חדש – הם משחזרים גן עדן ישן.

הסיפורים השומריים – גרסאות מרוככות של משהו רחוק יותר

בנקודה הזאת נכנסת נקודת הזהב שלי:

“הסיפורים של שומר נכתבו על האלים מספרים, אבל הם לא מספרים מה שקרה להם – הם מספרים מה שסיפרו להם.”

זו בעיניי לב ההבנה: הסיפורים המסופוטמיים אינם “תיעוד של בריאה מקומית”, אלא ניסיון לנסח מחדש זיכרון קדום בהרבה – בשפה פשוטה יותר, כמעט ילדותית, שכבר לא זוכרת את כל התמונה.

כמו בילדות, כשהעולם כולו מתקיים סביב נחל אחד שנקרא גן עדן, עטוף בצמחייה עבותה, וכמו שילדה מספרת סיפור מורכב בשפה קטנה – כך גם השומרים.

אדם וחוה – החיפוש אחר המקור

הסיפור של אדם וחוה כפי שהוא מופיע בבראשית לא מופיע במסופוטמיה באופן ישיר, וזה בתחילה אכזב אותי. לא מצאנו “חרב להב מתהפכת” ולא בני־אנוש ראשונים בדיוק כפי שמתואר בטקסט המקראי.

אבל בעולם הגנטיקה כן מופיע רעיון “חוה קדמונית” – האם המיטוכונדרית הראשונה, נקודת מוצא של כל המין האנושי המודרני, על פי בדיקות ה־mtDNA.

במקביל, תעלומת “שני הכרומוזומים שהתאחדו לכרומוזום אחד” – המהלך שמבדיל אדם מודרני מכל קופי האדם – מצביע על אירוע ייחודי, הנדסי או אבולוציוני, שהתרחש מתישהו בהיסטוריה העמוקה שלנו. זה לא “הוכחה” לסיפור בראשית, אבל זה כן מסמן נקודת קפיצה.

גם זה, אגב, לא במסופוטמיה – אלא הרבה לפני, בתוך עומק ההיסטוריה האפריקאית.

אפריקה כהה? לא בהכרח

העליתי לעצמי נקודה חדה: אמנות הסלע שנמצאה בסהרה ובחופי האטלנטי מראה פעמים רבות בני אדם בהירים יחסית. זה מרמז שהאוכלוסייה הקדומה שם לא הייתה “שחורה” במובן שאנחנו רגילים לראות היום, אלא מגוונת מאוד – בדיוק כמו שהיום יש מניפה של גוונים.

רק לאחר שינויי האקלים, כשהמדבריות התרחבו, הקרינה השתנתה ודפוסי המחיה השתנו – הפיגמנטציה התאזנה מחדש. לכן, כשאנשים ברשתות מתעקשים ש“אם באת מאפריקה אתה חייב להיות שחור” – זה בעיניי סימן לבורות, לא להיסטוריה. אפריקה הקדומה הייתה הרבה יותר מגוונת ומורכבת.

סיכום – הציביליזציה הראשונה קמה מאפריקה, לא נפלה מהשמים

בשלב הזה, כל הממצאים, כל החיבורים, וכל המעקב שלי אחרי חוקרים אמיצים שמוכנים לצאת לשטח, למדבר ולים – מביאים אותי לתמונה אחת שאני לא מצליחה להתעלם ממנה:

אפריקה הייתה לב הציוויליזציה המוקדמת.
אירועי הכחדה אקלימיים מחקו אותה כמעט לחלוטין.
שורדים נדדו צפונה ומזרחה – אל הנילוס ואל הסהר הפורה.
שם החלו לשחזר את הידע האבוד – והפכו למי שנקראו מאוחר יותר “אלים”.
השומרים כתבו גרסה מרוככת, כאילו האלים בראו את העולם מאפס. במציאות שאני רואה מתוך התמונה הרחבה – הם שחזרו עולם שנמחק.

לא טמטום, לא נאיביות. זו קריאה אחרת של אותם סיפורים – כזיכרון מודחק של ציוויליזציה קדומה, ולא כאגדה שנולדה יש מאין, והיות ורב תורות הארכיאולוגיה והתפתחות העולם בנויות על תאוריות והשערות, אני מרשה לעצמי לנסות אחת נוספת 😁

1. נהרות גן עדן – התעלומה הגדולה ופתרון שמוביל לאפריקה

בבראשית ב' מתוארים ארבעה נהרות: פישון, גיחון, חידקל, פרת. חידקל ופרת אכן מזוהים היום בעיראק, אבל שני הנהרות הראשונים – פישון וגיחון – לא מתיישבים בקלות עם המרחב המסופוטמי. כאן נכנס החשד שלי, שמגובה גם בקריאות גאוגרפיות וגאולוגיות אחרות.

פישון – נהר שמקיף את ארץ חוילה
בבראשית נכתב: “הוא הסובב את כל ארץ חוילה אשר שם הזהב”.
האזור היחיד שמתאים לתיאור "סובב", במעגל רחב, עשיר במינרלים ובזהב, בעיניי – הוא מערב אפריקה וחופי סנגל/גינאה. שם נמצאים מרבצי זהב עתיקים, באופן שמזכיר מאוד את תיאור “הזהב הטוב” של חוילה.

גיחון – "הוא הסובב את כל ארץ כוש"
"כוש" נקשרה לאורך דורות לאזור סודן–אתיופיה. הנילוס הכחול עובר שם, ומתפתל סביב האזור בצורה שניתן להבין אותה כ"סובב את ארץ כוש" בשפה של פעם. אם פישון וגיחון הם נהרות אפריקאיים – אז לפחות חלק מגן העדן המקורי היה באפריקה.

אז מה עם חידקל ופרת?
לפי ההיגיון שלי, חידקל ופרת נוספו בפרשנות מאוחרת יותר, כאשר מעתיקים וחכמים רצו "לעגן" את הסיפור במרחב שהם חיו בו בפועל – מסופוטמיה. כך הטקסט עבר "העתקה" גם מבחינה גאוגרפית.

התוצאה: טקסט קדום שתיאר סיפור אפריקאי, שנעטף מאוחר יותר בנוף מסופוטמי.

2. ארץ חוילה – כמעט בוודאות אפריקה (לפי הקריאה שלי)

במאה ה־19 היה ניסיון לזהות את "חוילה" בחצי האי ערב. אבל התיאור המקראי – זהב טוב, בדולח, אבן שהם – לא תואם היטב את המציאות הארכיאולוגית של ערב העתיקה.

מה כן תואם? חופי גינאה־קונאקרי, סנגל, חוף השנהב, אזורי כרייה עתיקים במערב אפריקה ונתיבי סחר פרה־היסטוריים. הזהב שם עדיין מהטובים בעולם, וגם סוגי האבן שתוארו מתיישבים יפה עם החומרים שנמצאו באותם אזורים.

כל זה יוצר, בעיניי, תמונה ברורה: גן עדן הקדום לא ישב בעיראק – אלא במרחב אפריקאי עתיק, שכבר אי אפשר לזהות אותו בנוף של היום.

3. כרומוזום 2 – רמז גנטי לאירוע ייחודי

לכל קופי האדם (שימפנזה, גורילה, אורנגאוטן) יש 24 זוגות כרומוזומים. לאדם – 23 זוגות בלבד.

איך זה קרה?
שני כרומוזומים פרה־הומינידיים התמזגו והפכו לכרומוזום אחד – כרומוזום 2.

בבדיקות מדויקות נמצא שבאמצע כרומוזום 2 יש שרידי טלומרים (קצוות כרומוזומליים) במקום שבו הם לא אמורים להופיע, ושרידי צנטרומרים כפולים. זו חתימה ברורה של אירוע מיזוג, לא משהו שהופיע "סתם".

גם בתוך המסגרת האבולוציונית הקלאסית מודים שזה אירוע חד־פעמי, קפיצת מדרגה גנטית. אפשר לראות בו "תאונה טבעית", אפשר לראות בו "תכנון" – אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא מסמן נקודת שינוי.

ההערכה: זה קרה בין 300,000–700,000 שנים לפני זמננו, בערך בתקופת המעבר מפרה־אדם (Homo heidelbergensis) להומו ספיינס קדום.

בעיניי, זהו הרגע שבו אפשר לדבר על "אדם וחוה ביולוגיים" – לאו דווקא כדמויות הסיפור המקראי, אלא כנקודת המוצא הגנטית של המין המודרני.

4. "אדם" ו"חוה" – שתי דמויות גנטיות אמיתיות

המדע המודרני מדבר על שתי נקודות מוצא גנטיות עיקריות:

חוה המיטוכונדרית (mtDNA Eve)
– חיה לפני כ־150,000–200,000 שנה
– באפריקה
– כל בני האדם החיים כיום יורשים את ה־mtDNA שלה
– היא לא הייתה "האישה היחידה בעולם", אלא זו ששושלתה הגנטית שרדה.

אדם על־פי כרומוזום Y (Y-chromosomal Adam)
– חי ככל הנראה לפני 120,000–200,000 שנה
– גם הוא באפריקה
– לא בהכרח בן זוגה ההיסטורי של אותה "חוה", אלא מוצא שושלת הזכרים שנותרה עד ימינו.

המדע נזהר לא לקרוא להם "אדם וחוה", אבל מבחינה ביולוגית אלה שתי נקודות המוצא המזוקקות ביותר של האנושות המודרנית – ושתיהן יושבות באפריקה.

5. אז מתי נוצר ההומו ספיינס?

שלב 1 – לפני כ־700,000 שנה
אירוע מיזוג הכרומוזומים (כרומוזום 2) מתחיל להופיע באוכלוסיות פרה־הומינידיות.

שלב 2 – לפני כ־300,000 שנה
מופיעים מאובנים ראשונים של Homo sapiens archaic במרוקו (Jebel Irhoud) – שוב, אפריקה.

שלב 3 – לפני כ־200,000 שנה
מתייצבת אוכלוסיית ההומו ספיינס המודרני מבחינה ביולוגית.

שלב 4 – לפני 60–70 אלף שנה
"היציאה הגדולה" מאפריקה – נדידה דרך המזרח, ומשם אל אסיה, אירופה והאזור המסופוטמי.

שלב 5 – 12 האלף השנים האחרונות
שינויים אקלימיים קיצוניים בצפון אפריקה, המדבור הגדול של הסהרה, והנדידה של שאריות האוכלוסייה לעבר הנילוס והסהר הפורה – בדיוק בזמן הפריחה של תרבויות עובייד, שומר ומסופוטמיה.

המשמעות: המין האנושי המודרני נולד באפריקה הרבה לפני שהמסופוטמיה הייתה קיימת בכלל.
מה שהשומרים סיפרו כ“בריאת האדם” יכול להיקרא גם כתרגום מאוחר של זיכרון קדום־אפריקאי, שעבר אליהם דרך שבטים שנדדו צפונה ומזרחה אחרי ההכחדה.

סיכום חד

– גן עדן, לפי הקריאה הגאוגרפית שלי, תואם יותר את אפריקה מאשר את מסופוטמיה.
– פישון וגיחון – נהרות אפריקאיים; חידקל ופרת – עיגון מאוחר במסופוטמיה.
– חוילה – ככל הנראה מערב אפריקה העשירה בזהב.
– כרומוזום 2 – רמז לשינוי חד־פעמי שהפך הומיניד קדום להומו ספיינס.
– חוה המיטוכונדרית ואדם של כרומוזום Y – שניהם אפריקאים.
– ההומו ספיינס נוצר באפריקה והגיע למסופוטמיה אחרי הכחדה אקלימית קשה.
– השומרים, בעיניי, תיעדו גרסה מרוככת וסמלית לזיכרון קדום בהרבה.

אטלנטיס – החוליה שנעלמה, אך מסבירה הרבה

כשמחברים את כל חלקי הפאזל — אפריקה הפורחת, הסהרה הירוקה, מצרים הקדומה, שומר, ונדידת השורדים אחרי אירועי ההכחדה – קשה להתעלם ממוקד נוסף שנמצא בדיוק במקום הנכון: הסיפור על אטלנטיס.

לא כאגדה יוונית בלבד של אפלטון, אלא כזיכרון אפשרי של תרבות אמיתית שישבה, לפי חלק מהחוקרים העצמאיים, באזור:

חופי האוקיינוס האטלנטי המערבי־אפריקאי
אזור מערב הסהרה
המקום שבו נמצא היום ה־Richat Structure במאוריטניה
טבעות של קרקע ומים, ושפכי נהרות עצומים לכיוון הים

וכשאני שואלת את עצמי:

“האם אותה ציוויליזציה קדומה שהולידה את מצרים ושומר – ייתכן שהייתה קשורה גם לעולם אטלנטי שנעלם?”

עבורי, הרבה סימנים מצביעים על כך שיש כאן קשר, גם אם הוא עדיין לא מוכח עד הסוף.

אטלנטיס והסהרה הירוקה – אותו עולם שנשכח

לפני כ־12,000 שנה:

הצפון האפריקאי היה ירוק ומלא מים
נהרות אדירים התנקזו לאוקיינוס האטלנטי
אמנות סלע מציגה סירות, חיות ים ובני־אדם – חלקם בהירי עור
הקרקע הייתה רכה, פורייה ומלאת אגמים
והנדסה מוקדמת – תעלות, סכרים, גידור מים – הייתה אפשרית בהחלט

כל זה מתיישב בצורה מפתיעה עם התיאורים שאפלטון מביא על אטלנטיס – גם אם אין כאן "הוכחה", יש כאן הדהוד חזק.

ההיגיון הפשוט אומר:

אם הייתה תרבות־על לפני סוף עידן הקרח –

היא לא הייתה חייבת להיות אי קטן באמצע הים.

היא יכולה הייתה להיות רשת מרכזים – לאורך מערב אפריקה, האיים הקנריים והחוף האטלנטי.

כשאירוע קטלני – מטאור, שינוי אקלים קיצוני או שילוב של שניהם – פגע באזור, חלקים שלמים של העולם הזה נקברו תחת שכבות עבות של חול ובוץ.

הסהרה של היום יכולה להיות, בעיניי, בית קברות אדיר של עולם קדום.

🧭 ומה קורה אחרי שהעולם הקדום נעלם?

האנשים ששרדו – מהאזור האטלנטי, מצפון אפריקה ומהסהרה שהתחילה להתייבש – לא נשארו לשבת על החורבות. הם:

נדדו מזרחה, בעקבות הנהרות והאדמות הפוריות
התפזרו לאורך הנילוס ומקורות המים
הגיעו לאזור דלתת מצרים והלבנט
וחלקם, לדעתי, המשיכו הלאה – עד מסופוטמיה

במילים אחרות:

אטלנטיס (או עולם אטלנטי קדום) → אפריקה הצפונית והסהרה הירוקה → מצרים הקדומה → שומר והמסופוטמיה

עבורי זו לא “עוד תיאוריה מוזרה”, אלא מפה הגיונית אחת שמחברת: את הגנטיקה, את הגיאולוגיה, את אמנות הסלע, את סיפורי הבריאה ואת רשימות המלכים הארוכות להפליא של שומר.

תרבות עובייד – התרבות שנחתה במסופוטמיה מוכנה מראש

תרבות עובייד (Ubaid), שפעלה בדרום מסופוטמיה לפני כ־8,500–6,000 שנה, נחשבת לאחת החידות הגדולות של הארכיאולוגיה. היא הופיעה לפתע באזור עיראק של היום עם: חקלאות מים מתקדמת, יכולת ניקוז ביצות, בנייה אחידה ואמנות חרס מפותחת מאוד — ללא כל שלב התפתחותי מקומי.

כלי חרס טיפוסי לתרבות עובייד — עיטור גיאומטרי סימטרי המזכיר דגמים אפריקאיים קדומים.

הכלים המעוטרים בעיטורי זיגזג, גלים וקווים סימטריים מזכירים להפליא את האמנות האפריקאית של צפון־מערב היבשת עוד מלפני עשרות אלפי שנים. לא רק בסגנון — אלא גם במשמעות: מים, נהרות, חיים, תנועה.

למה זה כל־כך חשוב?

העוביידים ידעו לייבש ביצות, לתעל מים ולבנות תשתיות כאילו הגיעו ממקום שבו עבודות מים היו חלק מהחיים. זה תואם באופן מדויק את אפריקה הצפונית לפני 12,000 שנה — זמן שבו הסהרה הייתה ירוקה, מלאת אגמים, תרבויות חופיות וספנות מוקדמת.

מחקרי דנ״א מהשנים האחרונות מראים שבתקופה שבה הופיעה תרבות עובייד, האוכלוסייה המקומית במזרח התיכון הוחלפה לפתע. זהו סימן קלאסי לגל הגירה של אוכלוסייה חדשה ומיומנת.

אז מה המקור?

לפי סדר הממצאים — הגיוני מאוד שהעוביידים היו חלק מהאוכלוסיות ששרדו את ההכחדה הגדולה של אפריקה ונדדו דרומה־מזרחה לעבר מסופוטמיה. הם הגיעו עם ידע, עם טכנולוגיה, ועם מסורת צורנית שראינו לאורך החוף האטלנטי ומערב אפריקה.

תרבות עובייד היא לא “פרה־שומרית פשוטה” — היא ככל הנראה הדים אחרונים של עולם אפריקאי קדום שנעלם מתחת לחול.

אטלנטיס ???

מאוריטניה – שם נמצא מבנה רישאת (“העין של הסהרה”) , שיש הטוענים שמידותיו ותיאורו דומים במפתיע לתיאור אטלנטיס המיתולוגית. אני לא טוענת כאן לוודאות – רק מזמינה אתכם להסתכל, לחשוב, ולהחליט בעצמכם.

פרק 7 - ההווה בראיית העבר

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

אפריקה אפריקה הקדומה, מוצא האדם, שורש האנושות, תרבויות פרהיסטוריות, אפריקה הניאוליתית, נדידת האדם הקדום, תעלומות האנושות, תרבויות קדומות באפריקה, סהרה הירוקה, סהרה הפרהיסטורית, אגן הנילוס הקדום, האדם הקדמון באפריקה, הומו סאפיינס מוקדם, שורשי הציוויליזציה, מיתוסי בריאה אפריקניים, מפות שמיימיות עתיקות, מסורות קדומות באפריקה, חקר תרבויות נשכחות, אפריקה כמקור הבריאה, מסחר קדום באפריקה, מסופוטמיה ואפריקה, קשרי תרבויות קדומים, עדויות ארכאולוגיות אפריקניות, שבטים קדומים, נדידה קדומה, היסטוריה עמוקה של האנושות.

דפי התחייבות