- מבנים מגליתים - ''להפריד בין הארץ לשמים'', פרק 5 -''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

 

תהודה, קווי שבר ומבני הענק של העת העתיקה

בקריאה מחודשת בכתובים ובממצאים, בין ארכאולוגיה, גאולוגיה וכאשר בוחנים את מבני הענק של העולם העתיק – פירמידות, זיגורטים, אתרים מגליתים ואובליסקים – השאלה האמיתית איננה רק מי בנה אותם ומתי, אלא 

          למה דווקא כך, ולמה דווקא כאן. 

במשך שנים רבות הארכאולוגיה האקדמית, הסתפקה בהסברים סמליים או דתיים כלליים, אך בעשורים האחרונים הולכת ומתבררת תמונה מורכבת יותר: מיקומם ותכנונם של מבנים רבים אינם מתיישבים עם פולחן רגיל או קבורה, ומעוררים שאלות הנוגעות לקרקע עצמה, לתכונות פיזיקליות של המקום, ולידע אמפירי שאיננו מבינים עוד במלואו.

נקודת המוצא היא קריאה זהירה של הכתובים המתורגמים לצד הממצאים הארכאולוגיים והגאולוגיים כפי שהם מוצגים במחקר המודרני שהחיבור ביניהם אינו יוצר תשובה סגורה, אך הוא כן מציב סימני שאלה חזקים במקומות שבהם ההסברים המקובלים נעשים דחוקים.

אחד הנתונים הבולטים שחוזרים במחקרים גאולוגיים הוא מיקומם של מבנים עתיקים רבים בסמוך לקווי שבר טקטוניים. קווי שבר הם אזורים שבהם הקרקע אינה “שקטה”: הם מועדים לרעידות אדמה, כוללים תנועת לוחות בעבר או בהווה, ולעיתים מאופיינים במערכות סלעים מורכבות ובזרימת מים תת־קרקעיים. מבחינה הנדסית־אנושית רגילה, אלו אינם אזורים נוחים לבנייה ארוכת־טווח, ובוודאי לא למבנים כבדים הדורשים יציבות קיצונית.

ובכל זאת, מיפויים סיסמיים מראים כי אזור גיזה יושב על מערכת שברים תת־קרקעית עם מי תהום פעילים; אזור אנטוליה, שבו נמצאת גובקלי טפה, הוא אזור טקטוני פעיל; עמק הירדן, על השבר הסורי־אפריקאי, כולל ריכוז אתרים מגליתיים; וגם אזור האנדים, עם אתרים כמו טיוואנאקו וקוסקו, בנוי על שברים עמוקים. החוקרים עצמם אינם טוענים מה הייתה הסיבה לבחירה במיקומים אלה, אך מציינים במפורש שהדפוס חוזר ושאינו מקרי.

 מרכיב נוסף שחוזר על עצמו עם קווי השבר הם מים תת-קרקעיים.  מתחת למבנים מונומנטליים, נמצאו זרימות מים, תעלות סלע טבעיות או קרקע רוויה. בגיזה, למשל, מחקרים הידרולוגיים מצביעים על קשר ברור בין מיקום הפירמידות לבין מערכת מי תהום פעילה. גם כאן, אין הסכמה על הייעוד, אך יש הסכמה שהבונים ידעו על קיומם של המים ובחרו להתייחס אליהם בתכנון.

הנתונים הללו קיבלו בעשורים האחרונים רובד נוסף עם כניסתם של מומחי אקוסטיקה ותהודה למחקר הארכאולוגי משום שמבנים מסוימים מגלים התנהגות קולית שאינה אקראית. מחקרים על סטונהנג’ הראו תגובות אקוסטיות חריגות; מקדשים מגליתיים במלטה מגבירים תדרים מסוימים; ובחללים פנימיים של פירמידות נמדדה תהודה בתדרים נמוכים. ניסוחי החוקרים זהירים, אך עקביים: התכנון יוצר תהודה, גם אם אין הסכמה למה שימשה. 

הנקודה השלישית והחשובה היא הזיקה האסטרונומית וההתישרות לגקודות שונות בשמים . 

כאשר בוחנים את כלל המבנים המגליתיים בעולם – מאירופה, דרך המזרח התיכון ועד אמריקה – מתברר שלא ניתן לצמצם אותם לפונקציה אסטרונומית אחת פשוטה. יש מבנים שמכוונים במדויק לאירועים שמימיים מסוימים, יש כאלה שמגלים התאמה כללית למחזורי שמש וירח, ויש כאלה שבהם הזיקה לשמים קיימת, אך אינה המרכזית.

במקומות כמו סטונהנג’, ניו־גריינג’, קארנאק או חלק מאתרי המאיה, הכיוונים לאירועי מפתח כמו היפוך חורף, היפוך קיץ או נקודות קיצון ירחיות הם ברורים, מדידים ואינם מקריים. כאן קשה לטעון שמדובר בצירוף מקרים. אך גם באתרים שבהם אין “יישור מושלם”, מופיעה שוב ושוב רגישות לכיוון, לאור, ולתנועת גרמי השמיים.

ברוב המקרים, נראה שהמבנים אינם נבנים רק כדי “להביט לשמים”, אלא כדי לתווך בין השמים לבין הארץ. הכיוון האסטרונומי משמש כעוגן: הוא מחבר את המבנה למחזורי זמן, לעונות, ולסדר הקוסמי, ובכך מאפשר לו לפעול בתוך מערכת רחבה יותר שכוללת גם מים, קרקע ואדם. במקומות שבהם הקרקע בעייתית – רטובה, נעה או סייסמית – הכיוון לשמים מספק קבוע  נקודת יציבות. משהו שאינו משתנה גם כאשר הארץ משתנה. לכן המבנים יושבים בין שני עולמות: הם נטועים עמוק בקרקע, אך מכוונים כלפי שמים. לא כדי לעלות אליהם, אלא כדי להשתמש בהם כציר. כך למשל גיזה אינה אתר אקראי. שלוש הפירמידות הגדולות אינן מסודרות בקו ישר, והסטייה ביניהן אינה “טעות”. כבר עשרות שנים מצביעים חוקרים עצמאיים ואסטרונומים על דמיון ברור בין מיקומן היחסי של פירמידות לבין שלושת כוכבי חגורת אוריון. לא מדובר בהעתקה מושלמת בקנה מידה מודרני, אלא בהתאמה צורנית: הזוויות, ההיסט היחסי והדירוג בין הגדולות לקטנות דומים בצורה שקשה להתעלם ממנה.

מה שמחזק את הטענה הוא שגיזה אינה רק “פונה” לאוריון. היא יושבת מעל מערכת מים תת־קרקעית, מחוברת לנילוס דרך טופוגרפיה ותעלות קדומות, ומשלבת בין קרקע, מים ושמים בתוך מערכת אחת. כלומר, גם כאן האסטרונומיה אינה עומדת לבדה — היא חלק ממכלול. השמים מספקים נקודת ייחוס יציבה, בעוד שהארץ והמים משתנים.

הסיפור והמהירות

אחד הפרטים החוזרים בכתובים השומריים, ושבאופן מפתיע כמעט ואינו זוכה לדיון רציני, הוא קצב הבנייה. הסיפורים אינם מתארים תהליך ארוך, מתיש, כזה שנמשך דורות רבים ונשען על ניסוי וטעייה. להפך. התחושה העולה מן הטקסטים היא של פעולה מהירה, ממוקדת, כזו שמתרחשת כאשר כל מה שנדרש כבר קיים.

המבנים “קמים”, “מוקמים”, “מושלמים”. הפעלים מדגישים תוצאה ולא עמל. אין תיאורים של קריסות, תיקונים, שינויי תכנון או התאמות תוך כדי. אין סיפור של קהילה שלומדת לבנות דרך כישלונות. יש תחושה ברורה שמי שבנה ידע מראש מה הוא עושה.

זו אינה בנייה איטית שמצטברת שכבה על שכבה לאורך מאות שנים. זו בנייה פרויקטלית. מתכננים, מבצעים, מסיימים. כמו בגובקלי טפה, כמו בפירמידות, כמו בזיגורטים – אין שלבי ביניים מבולבלים. יש התחלה ויש סוף.

גובקלי טפה - המערכת הראשונה: לפני ערים, לפני דת, לפני סיפור 

גובקלי טפה — לא אתר, מערכת.

גובקלי טפה היא עדות למערכת תפעולית קדומה שפעלה לפני ערים, לפני חקלאות, לפני דת מאורגנת ולפני נרטיב מיתולוגי.

היא לא נבנתה כיישוב, לא כקבר ולא כמקדש במובן המאוחר — אלא כמרכז תיאום, ידע ושליטה מרחבית.

העמודים אינם “פסלים”, אלא רכיבים סטנדרטיים: קנה־מידה אחיד, אוריינטציה מדויקת, חזרתיות הנדסית וסמלים פונקציונליים.

החיות אינן פולחן — הן שפת סימון: אזורים, כוחות, סכנות, תפקידים.

גובקלי טפה אינה עומדת לבד. היא חלק מרשת אנטולית רחבה:

קראחאן טפה, סייאנורפה, נוולי צ’ורי ואתרים נוספים — כולם פועלים על אותו עיקרון, באותו זמן, באותה שפה מבנית.

זו אינה התפתחות מקומית — זו פריסה מתוכננת.

זוהי לא “תחילת הציביליזציה”.

זו שכבה עמוקה יותר — שלב שבו הופעלה מערכת.

כאשר מתבוננים בגובקלי טפה מתוך ההקשר הרחב של בנייה מהירה וידע מקדים, האתר מפסיק להיראות כחריגה ומתחיל להיראות כנקודת מוצא. זה אינו מקום שנבנה על בסיס מסורת קודמת, אלא מקום שמציג לראשונה מערכת שלמה, כזו שעדיין אינה עטופה בדת, בסיפור אלוהי או בממסד. הוא עומד כמעט חשוף – ולכן הוא כל כך מטריד.

גובקלי טפה אינו יישוב. אין בו בתים, אין בו אזורי מגורים, אין בו שכבות של אשפה יומיומית, כלי בישול או שרידי חיים רציפים. זהו אתר שאליו באים, פועלים, ועוזבים. העובדה הזו לבדה כבר מוציאה אותו מהקטגוריה של “מרכז פולחני קלאסי”, שכן פולחן דורש נוכחות מתמשכת, חזרתיות יומיומית וקהילה קבועה. כאן אין אח כל זה, ובכל זאת יש תכנון. 

העיגולים המגליתיים אינם תוצאה של הצטברות מקרית. הם נבנו לפי סדר, עם יחסים ברורים בין היקף למרכז. העמודים בצורת T אינם מוצבים באקראי; הם עומדים בזוגות, לעיתים כששני עמודים מרכזיים בולטים יותר מהשאר, כאילו הם מסמנים נקודת מיקוד ולא במה. התחושה הכללית אינה של מקום שמכוון כלפי קהל, אלא של מקום שמכוון כלפי פעולה. (לא מזכיר לכם קצת תחנות חשמל של היום ?)

גובקלי טפה לא ננטש. הוא נסגר. העיגולים כוסו בעפר באופן שיטתי, מסודר, כזה שדורש עבודה, זמן והבנה. אין כאן קריסה, אין חורבן, אין סימני אסון פתאומי. מישהו החליט שהאתר הזה לא אמור להמשיך לפעול – ופעל בהתאם.

 מסופוטמיה - לבנות על מים, לא מעליהם

אם גובקלי טפה מציגה עולם שבו הידע עדיין פועל בשקט, בלי סיפור ובלי דת, הרי שמסופוטמיה היא המקום שבו אותו ידע כבר נדרש להתמודד עם מציאות קשה בהרבה. כאן אין הרים יציבים, אין סלעים קשים, ואין קרקע סלחנית. יש מישור שטוח, בוצי, מוצף, כזה שהמים בו הם גם מקור חיים וגם איום מתמיד.

החידקל והפרת אינם נהרות רגועים. הם מציפים, נסוגים, משנים מסלול, שוברים גבולות. מי שחי ביניהם אינו יכול להרשות לעצמו לבנות כאילו הקרקע יציבה. כל מבנה שאינו מתחשב במים נידון לקריסה. ולכן, כבר מהשלב הראשון, הבנייה במסופוטמיה אינה ניסיון לשלוט בטבע אלא ניסיון לשרוד בתוכו.

הכתובים השומריים מספרים על בנייה לא כעל טקס, אלא כעל משימה.  הדמויות הפועלות המכונות כיום “אלים” – מתוארים כמי שמודדים, מחלקים, מסמנים גבולות ומקימים יסודות. הם אינם יושבים בשמים ומקבלים תפילות; הם נמצאים בשטח, עוסקים בקרקע, במים ובערים. הבנייה היא פעולה הכרחית, לא מעשה סמלי.

מתוך המציאות הזו נולד הזיגורט.

הזיגורט אינו הר מלאכותי שנועד לקרב אדם לשמים. הוא פתרון הנדסי לאזור שאי אפשר לחיות בו בגובה פני הקרקע. הוא מרים פעילות אנושית מעל אזור רווי מים, יוצר שכבות של יציבות בתוך עולם של חוסר יציבות. לבני הבוץ שמהן הוא בנוי אינן סימן לפרימיטיביות, אלא לבחירה מודעת בחומר שיודע לספוג, לווסת ולהתייבש מחדש. אבן קשה הייתה נסדקת ומתפוררת בסביבה כזו; בוץ, לעומת זאת, עובד עם המים.

כשבוחנים זיגורטים כמו זה של אור, נראה שהמבנה כולו הוא מערכת. מתחתיו קרקע רטובה ומי תהום, סביבו תעלות ניקוז, ובתוכו שכבות שמאפשרות למים לזרום מבלי לערער את היציבות. זהו מבנה שיודע שהוא חי בתוך מים, ולכן אינו מתנגד להם אלא מנהל אותם. ההפרדה בין אזור מוצף לאזור יבש אינה רעיון מיתולוגי של “שמים וארץ”, אלא צורך קיומי של קהילה שחיה על סף הצפה מתמדת.

גם כאן עולה עניין הקצב. הזיגורטים אינם תוצאה של בנייה איטית שהתפתחה באקראי. הם מציגים תכנון ברור, חזרתיות צורנית ויישום מהיר יחסית. אין שלבים ניסיוניים שננטשו, אין מבנים חצי־עשויים שהותאמו בדיעבד. יש תחושה שמי שבנה ידע בדיוק מה הוא מקים ולמה.

וכמו בגובקלי טפה, גם כאן מגיע רגע שבו המערכת חדלה לתפקד כפי שנועדה. ייתכן שהדבר קשור לשינויי אקלים, לסטיות בנתיבי הנהרות, או להיעלמות הידע התפעולי. כך או כך, המבנה נשאר. אך כאשר הוא נשאר בלי ההקשר שלו, הוא מתחיל להשתנות במשמעותו.

הזיגורט, שהיה במקור פתרון לחיים מעל מים, הופך בהדרגה למוקד סמלי.  הפעולה מוחלפת בתפילה. הידע מוחלף בטקס. והמבנה, שלא נבנה כדי שיסגדו לו, מתחיל לקבל מעמד של מקדש.

הכתובים עצמם מרמזים על המעבר הזה. הם מדברים על זמן שבו “האלים” פעלו, בנו, לימדו, ואז על זמן שבו בני האדם נשארו לבדם עם הערים והמבנים. זהו בדיוק הרגע שבו הסיפור מתחיל להחליף את ההפעלה. מי שלא יודע עוד איך משהו עובד, מתחיל להסביר אותו דרך משמעות, לא דרך תפקוד.

מסופוטמיה, אם כך, אינה רק ערש התרבות במובן החברתי, אלא גם נקודת מפתח בהבנת המעבר ממערכת עובדת למערכת מקודשת. כאן אפשר לראות בבירור כיצד מבנה שנולד מתוך צורך סביבתי קונקרטי הופך, עם אובדן הידע, לסמל דתי.

ובדיוק מכאן הדרך למצרים קצרה. כי אם במסופוטמיה בנו כדי לשרוד מים, במצרים בנו כדי לעבוד עם מים, שמש ואבן בקנה מידה אחר לגמרי. ושם, יחד עם הפירמידות, יופיע גם האובליסק – לא כתוספת אסתטית, אלא כאלמנט מרכזי במערכת.

מצרים - בין אבן, מים, שמש 

אם מסופוטמיה מלמדת אותנו איך בונים כדי לשרוד מים, מצרים מראה מה קורה כאשר המים כבר מאולפים. הנילוס אינו נהר פראי כמו החידקל והפרת; הוא צפוי יותר, מחזורי, כזה שניתן ללמוד אותו. בתוך היציבות היחסית הזו מופיע שלב חדש: לא רק ניהול מים, אלא עבודה משולבת עם קרקע, אור וזמן.

הפירמידות אינן קמות במקרה. הן אינן מפוזרות, אינן אקראיות, ואינן תוצר של דחף דתי בלבד. הן יושבות בדיוק במקום שבו הרמה המדברית פוגשת את מישור ההצפה של הנילוס, מעל מערכת מים תת־קרקעית פעילה. זהו אזור מעבר – לא יבש לגמרי, לא מוצף – נקודת תפר בין שני עולמות. הבחירה הזו אינה סמלית; היא תפקודית.

כשבוחנים את הפירמידות עצמן, נראה שהחללים הפנימיים אינם נוחים, אינם נגישים, ואינם מתאימים לטקס קבורה. אין בהן כתובות קבורה מתקופת הבנייה, אין ציוד קבורה טיפוסי, ואין עדות חד־משמעית לכך שהמבנה כולו נועד לשמש כקבר מלכתחילה. במקום זאת יש פירים, חללים צרים, תקרות בזוויות חריגות ותחושה ברורה של מערכת שנבנתה לעבוד כיחידה אחת.

האבן עצמה חשובה לא פחות מן הצורה. אבן הגיר שבה נעשה שימוש נרחב באזור גיזה אינה חומר “מת”. היא מגיבה ללחות, מוליכה חום, ומשתנה בהתאם לסביבה. כאשר אבן כזו יושבת מעל מים תת־קרקעיים, בתוך מבנה שמכוון לשמים, מתקבלת אינטראקציה מתמדת בין שלושה מרכיבים: קרקע, מים ואור. הפירמידה אינה רק מבנה – היא גוף שעומד בתוך שדה של כוחות.

כאן נכנסת השמש. במצרים, השמש עדין איננה אל סמלי; היא גורם פעיל. הכיוונים, הזוויות והיחסים בין הפירמידות מצביעים על הבנה עמוקה של תנועת השמש לאורך השנה. זה אינו ידע מיתולוגי בלבד, אלא ידע מדיד. ייתכן שהשמש, כמו המים, הייתה חלק ממערכת תפעולית רחבה יותר – כזו שאינה מובנת לנו עוד במלואה, אך השפעתה נותרה חקוקה באבן.

האובליסקים משתלבים כאן לא כתוספת אסתטית, אלא כמרכיב מהותי. מדובר בעמוד אבן מונוליתי יחיד, גבוה מאוד, מחודד בקצהו, נטוע ביסוד עמוק, ולעיתים עומד לבדו או בזוגות, ללא מערכת אדריכלית משלימה. גם כאן ההסברים המקובלים – סמל שמש, אנדרטה מלכותית – אינם מסבירים מדוע נבחרה דווקא הצורה הזו, בגובה הזה, ובהשקעה הנדסית כזו, אם המטרה הייתה סמלית בלבד.

בנקודה הזו עולה בדעתי ההשוואה, כי האובליסקים מזכירים  את הניסויים שביצע ניקולה טסלה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. טסלה חקר את התנהגותם של תדרים ואנרגיה במרחב, ובפרט את הקשר בין הקרקע, המים והאטמוספירה. בניסויי Colorado Springs הוא הקים מתקן עם עמוד אנכי גבוה המחובר עמוק לקרקע, מתוך תפיסה שכדור הארץ עצמו פועל כמערכת תהודה. בפרויקט Wardenclyffe נבנה מגדל סמוך למי ים, מתוך הבנה שמוליכות הקרקע והמים היא חלק בלתי נפרד מהמערכת.

במצרים, האובליסק עומד בין הארץ לשמים באופן מוחשי. הוא קולט אור, מטיל צל, ומגיב למחזור היום והשנה (סוג של שעון ?). קשה לראות בו סמל בלבד, במיוחד כאשר הוא מופיע שוב ושוב בהקשרים שבהם מים, שמש ואבן נפגשים. ייתכן שהוא שימש כאלמנט משלים למערכת הפירמידלית, כנקודת חיבור או איזון בתוך המרחב.

ומה קורה לאחר שהמערכת  “לעבוד” עם הפירמידה או עם האובליסק. הגודל, דיוק ועוצמה – הופכים לאגדה והמערכת  לפולחן, ותפקוד לאלוהות... כמובן לאל השמש

 מרכז ודרום אמריקה - זמן, הרים ואדמה נעה

כאשר עוברים ממצרים אל מרכז ודרום אמריקה, נדמה לכאורה שהכול משתנה: הנוף, החומרים, התרבויות והשמות. אבל דווקא כאן, במרחק גיאוגרפי עצום וללא קשר תרבותי מוכר, מופיע שוב אותו דפוס בסיסי. המבנים אינם נבנים סתם כדי לייצג כוח, אלא כדי לעבוד עם סביבה קיצונית – אדמה זזה, הרים פעילים, מים תת־קרקעיים וזמן מחזורי.

בטאוטיווקאן, למשל, אין שום ניסיון לחקות את מצרים. פירמידת השמש אינה קבר, אינה חלל סגור ואינה מבנה פנימי מורכב כמו בגיזה. היא יושבת מעל חלל תת־קרקעי, מערה או מערכת חצובה, שממנה יוצא ציר ברור. הפירמידה אינה עומדת לבדה; מולה ניצבת פירמידת הירח, והשתיים יוצרות מערכת של יחסים – לא רק ביניהן, אלא גם עם ההר שמאחוריהן ועם מסלול השמש.

העיר כולה מתוכננת כיחידה אחת. היא אינה מתפתחת בהדרגה אלא נבנית לפי תכנית כוללת. הציר הראשי אינו מיושר לצפון האמיתי, אלא מוטה במכוון, מה שמעיד על כך שהכיוון נבחר לפי שיקולים אחרים – ייתכן אסטרונומיים, ייתכן טופוגרפיים, וייתכן שילוב של שניהם. כאן כבר לא מדובר רק במים, אלא בזמן. במחזורים. ביכולת לסנכרן מבנה עם תנועה חוזרת של גרמי שמיים ויש תחושה ברורה של מערכת שפעלה, ולא רק סימלה. הממצאים החריגים שנמצאו מתחת לפירמידה – כדוריות כספית וחומרים לא שגרתיים – שרק מחזקים את התחושה שמדובר במבנה שתפקודו המקורי אינו תואם את ההסברים הדתיים המאוחרים. 

אצל בני המאיה, שמגיעים מאוחר יותר, הידע הזה כבר עטוף בסיפור ברור יותר. כאן מופיעים לוחות שנה מדויקים, חישובי זמן מורכבים ויישור מבנים לאירועים אסטרונומיים ספציפיים. אך גם המאיה עצמם אינם טוענים שהידע הזה לא הומצא על ידם. במסורותיהם נאמר במפורש שהוא נמסר להם, שנלמד, שהגיע ממקור קדום יותר. המבנים כבר כאן, והם משתלבים בהם.

כאשר עוברים דרומה, אל הרי האנדים, התמונה חוזרת בצורה חדה עוד יותר. האינקה ידועים ביכולת הבנייה שלהם, אך גם הם מודים שהמבנים המרשימים ביותר – אלה מאבנים עצומות, מחוברות בדיוק כמעט בלתי אפשרי – קדמו להם. הם שיקמו, התאימו, בנו על גבי קיים. הם לא התחילו את הסיפור; הם ירשו אותו.

הייחוד של האזור הזה הוא האדמה עצמה. זו אדמה נעה, סיסמית, הררית. מבנים שנבנו כאן לא יכלו להרשות לעצמם טעות. האבנים אינן מסותתות לקוביות אחידות, אלא מותאמות זו לזו כמו גוף חי, כך שיוכלו “לנוע” יחד בזמן רעידות אדמה מבלי לקרוס. זו אינה אסתטיקה; זו הנדסה עמוקה, שמכירה את האדמה שעליה היא יושבת.

וכמו במקומות אחרים, כאשר הידע כיצד להפעיל את המערכת נעלם, מתברר שגם כאן, בקצה אחר של העולם, חוזר אותו סיפור: מערכת קדומה שנבנתה כדי להתמודד עם כוחות טבע – מים, אדמה, זמן – ממשיכה להתקיים גם לאחר שהידע נעלם. ומה שנשאר לאדם הוא האבן והסיפור עם הקדושה.

לסיכום תזת המבנים

הנקודה החשובה ביותר, זו שמאחדת את כל המבנים שנדונו כאן ברמה הגלובלית, היא זו:
המבנים הללו אינם אנדרטאות סמליות ואינם אתרי פולחן במובן המקובל. הם נבנו כחלק ממערך תפקודי – מה שניתן לכנות כאן תזת המבנים: תפיסה שלפיה הבנייה הקדומה פעלה כתשתית פיזיקלית שעבדה עם הארץ ועם השמים בפועל, בהפרדה מבוקרת, ניהול וויסות של כוחות טבע.

על פי תזת המבנים, אין לראות בכל אתר יחידה עצמאית, אלא רכיב בתוך מערכת רחבה יותר. המבנה המעגלי, השימוש המכוון בסוגי אבן שונים, המיקום החוזר על קווי שבר ובקרבת מים תת־קרקעיים, והיעדר התאמה למגורים או קבורה רגילים – כל אלה אינם מאפיינים אסתטיים או טקסיים, אלא חתימה תפקודית. כאשר מוסיפים לכך תופעות תהודה מדידות ותיאורים כתובים המדגישים קול, רעש ורעד, מתקבלת תמונה שאינה נסגרת עוד על ההסברים המסורתיים.

נראה כאילו כך עובדת מערכת טכנולוגית המתבססת על תהודה, גם הצטברות הסימנים החוזרת בריכוזים שונים ברחבי העולם, מצביעה על כך שהבנייה הקדומה לקחה בחשבון מאפיינים פיזיקליים של הקרקע, המרחב והחומר – ועובדת בסנכרון מושלם עם גרמי השמים , מה שמביא להבנה שהאדריכלות עצמה היא פעולה, לא ייצוג.

האתרים המגליתיים שנדונו בפרק זה אינם חריגים מקומיים, ואינם תוצר של תרבות אחת באופן נפרד, תקופה אחת או אמונה אחת. כאשר בוחנים אותם יחד, מתגלה דפוס עולמי עקבי: ריכוזים של מבנים בעלי אותה חתימה תפקודית, החוזרת שוב ושוב במקומות שונים על פני הכדור.

על פי תזת המבנים, המבנים הללו נבנו כדי לעבוד עם הארץ ועם השמים בפועל  כמערכת גלובלית. מטרתם הייתה הפרדה מבוקרת, ויסות, ניהול והתמודדות עם כוחות טבע: קרקע, מים, תהודה וזמן. הדמיון בין האתרים אינו אסתטי ואינו מקרי. הוא פונקציונלי.

בכל ריכוז כזה מופיעים מבנים מעגליים או סדרתיים, שימוש מכוון בסוגי אבן שונים, מיקום גיאולוגי רגיש שאינו אקראי, והיעדר מוחלט של התאמה למגורים או לקבורה רגילה. במקרים רבים מופיעים גם סימנים ברורים לשינוי מצב: סגירה, פירוק, קבורת אתר או שינוי תפקוד. אלה מאפיינים  של מערכת שנכנסה ויצאה מפעולה.

תזת המבנים אינה טוענת להבנה מלאה של אופן הפעולה, אך היא מצביעה על דבר אחר: ידע מערכתי עמוק, שנרכש לאורך זמן, ושימש לבנייה תשתיתית בקנה מידה אזורי וגלובלי.

מסופוטמיה, לאור תזה זו, אינה נקודת התחלה אלא נקודת מעבר. כאשר מופיע בה לראשונה הסיפור הכתוב, הידע כבר קיים. הבנייה בה אינה ניסוי אלא יישום. מכאן נובעת המסקנה הבלתי נמנעת: שלב הלמידה העמוק התרחש קודם לכן — ככל הנראה באפריקה, כמרחב ראשוני של התנסות, התאמה והיכרות עם הארץ, המים והשמים. המעבר משם אל הסהר הפורה אינו נדידה אקראית, אלא חיפוש אחר מרחב חדש ליישום ידע שכבר גובש.

הרצף מאפריקה, דרך מסופוטמיה, אל ריכוזים מקבילים באנטוליה, אירופה, אמריקה, הודו ואפריקה — אינו מקרי. הוא מצביע על רשת עולמית של מתקנים, שפעלו על עקרונות דומים, עם התאמות מקומיות לחומר, לקרקע ולתנאים הסביבתיים.

זו אינה קביעה סופית. זאת הזמנה לחקירה.

---

טבלת בדיקה – חתימה תפקודית גלובלית

קריטריון	אנטוליה (גובקלי/קרהאן וכו’)	סטונהנג’	קרנאק	מלטה	האנדים	הודו
מבנה מעגלי / סדרתי	✔	✔	✔	✔	✔	✔
שימוש בסוגי אבן שונים	✔	✔	✔	✔	✔	✔
אבנים “פעילות” (תהודה/צליל)	✔	✔	✖	✔	✖	✔
מיקום גיאולוגי רגיש	✔	✔	✔	✔	✔	✔
היעדר מגורים	✔	✔	✔	✔	✔	✔
היעדר קבורה רגילה	✔	✔	✔	✔	✔	✔
שינוי מצב (סגירה/פירוק)	✔	✔	✔	✔	✔	✔
ריכוז אזורי (אשכול)	✔✔	✔✔	✔	✔	✔	✔

---

תזת המבנים – מה היא אומרת

תזת המבנים טוענת שבכדור הארץ פעלה בעבר רשת עולמית של מערכות תשתיתיות, שנבנו במכוון לעבוד עם מערכות טבעיות גדולות:
הקרקע, המים, התהודה והזמן השמימי.

המבנים המגליתיים אינם סמלים, הם מערכות פעולה.

המטרה שלהם לא הייתה “לחבר שמים וארץ”, אלא לנהל את הממשק ביניהם –
כלומר: לווסת, לסנכרן, ולעיתים להפריד ביניהם באופן מבוקר.

---

העיקרון המרכזי של התזה

כדור הארץ הוא מערכת דינמית, לא יציבה, רגישה לשינויים.
גרמי השמים – שמש, ירח ומחזורי כוכבים – מייצרים קצב חיצוני קבוע.

כאשר הקצב השמימי והתגובה הארצית יוצאים מסנכרון, נוצרים קיצונים:
רעידות, שטפונות, שינויים אקלימיים ואי־יציבות אקולוגית.

על פי התזה, המבנים נבנו כדי: לעבוד עם התנודות הללו  ככלים לויסות.

---

איך המערכת עובדת – בפועל

1. הקרקע – נקודת המגע

המבנים אינם ממוקמים אקראית. הם יושבים בעקביות על:

• קווי שבר

• אזורי לחץ טקטוני

• נקודות מים תת־קרקעיים

• אזורי תגובה גיאולוגית

 אלה מקומות שבהם הכדור מגיב.

---

2. האבן – רכיב פעיל

האבנים אינן חומר בנייה נייטרלי.  נבחרו:

• סוגי אבן שונים באותו אתר

• אבנים קשות ורכות יחד

• אבנים בעלות תכונות תהודה וצליל

• שילובי חומרים שאינם הכרחיים לבנייה “רגילה”

האבן היא רכיב חשוב מערכת, לא מעטפת.

---

3. הצורה – שפת ההנדסה

הצורות חוזרות בכל העולם:

• עיגולים

• מערכים סדרתיים

• עמודים אנכיים

• חללים סגורים למחצה

עיגול – הוא מבנה יציב לתנועה גלית.
עמודים – הם אלמנטים אנכיים שעובדים רק כמערך. זו שפה פונקציונלית.

---

4. תהודה – מנגנון הפעולה

המערכות לא פעלו ברצף, ולא היו “דולקות כל הזמן”.

הן הגיבו ל:

• תנודות קרקע

• קול ומקצב

• תנועה

• מים

• שינויי לחץ

תהודה היא לב המנגנון: כי כל המערכת פועלת להפיק את התהודה !

• תדר נכון = ויסות

• תדר שגוי = הגברה

איך זה עובד מול גרמי השמים

וזו נקודה קריטית בתזה.

גרמי השמים הם מערכת תזמון.

השמש, הירח והמחזורים השמימיים משמשים כ:

• שעון

• מערכת כיול

• סימון חלונות זמן לפעולה או לעצירה

יישורים אסטרונומיים הם מתגי זמן.

לא מיקום של כוכב מסוים חשוב –
אלא היחסים המחזוריים: חציות, שוויונים, מחזורים.

המערכת אינה “מופעלת מהשמים”, אלא מתוזמנת מולם.(על ידי לוח הגורלות)

לסיכום

• הייתה כאן רמת הבנה מערכתית עמוקה, היא פעלה בקנה מידה אזורי וגלובלי והיא קדמה לכתיבה, לדת ולמיתוס. מסופוטמיה אינה התחלה – אלא שלב יישום ותיעוד. אפריקה היתה מרחב הלמידה המוקדם, לא נקודה בודדת ואנטוליה היא לב ומרכז מערכת התהודה העולמית.

המערכות עבדו עם הקרקע, עם התהודה ועם הזמן השמימי.

גרמי השמים שימשו כיול ושעון, לא מושא סגידה.
כאשר הידע אבד – נותרו המבנים, וסביבם נוצרו מיתוסים.

פרק הבא 

מערכת כלי עבודה קדומים

מבנים מגליתיים בעולם, למה נבנו הפירמידות, גובקלי טפה מערכת מים, זיגורט אור תפקוד, אובליסקים אנרגיה, פירמידות ואוריון, קווי שבר ומבנים עתיקים, מים תת־קרקעיים בפירמידות, אסטרונומיה במבנים קדומים, הפרדת המים והארץ, מערכות קדומות, לפני דת, בנייה מהירה בעת העתיקה, ידע טכנולוגי קדום, ציוויליזציה קדומה אבודה,מבנה ענק, מערכת גלובלית, תזת המבנים, גובקלי טפה, אנטוליה, מסופוטמיה, מצרים, דרום אמריקה, הודו.

האפקאלו - המדריכים מן השמים, פרק 3 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

האפקאלו — המדריכים של מסופוטמיה

חלק 1- הקדמה

בכל תרבות עתיקה על פני כדור הארץ – במסופוטמיה, מצרים, אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ואף אצל עמי הצפון – מופיעות דמויות זהות: אלה שלימדו את בני האדם את מה שלא יכלו לדעת.

הם לא נקראו "אלים" ולא נתפסו ככוחות על־טבעיים. הם היו הדרג שמתחת: המורים, המהנדסים, הבנאים, הטכנאים – אלה שבאו במגע ישיר עם בני האדם. הם פעלו בתוך היררכיה ברורה, קיבלו פקודות מדרג גבוה יותר, וביצעו את העבודה בשטח.

בכל מקום בעולם תוארו אותם מדריכים כמעט באותה שפה: דמויות שלא היו אנושיות לחלוטין, ולפעמים בעלות צורה היברידית – חלקן בנות-מים, חלקן בנות-שמיים – שנחתו, יצאו, עלו, ירדו ולימדו. הם הקימו ערים, שרטטו תעלות, נתנו לוחות ידע, ולימדו אסטרונומיה וחקלאות.

בתרבות השומרית–אכדית מופיעה קבוצה מוגדרת של דמויות הקרויה Apkallu (אפקלו).

הם מתוארים כמי שפעלו פיזית בעולם —הם הגיעו, לימדו, עבדו, הגדירו, והמשיכו הלאה.

איך הטקסטים מתארים אותם בפועל

בכתיבה השומרית והאכדית אין תיאורי אופי, אין מיתולוגיזציה רגשית, ואין סיפורי גבורה.

התיאור הוא פונקציונלי:

• “אלה שהורידו חכמה”

• “אלה שהעמידו סדר”

• “אלה שטיהרו והגדירו”

• “אלה שעמדו בשער”

כלומר — תפקיד, לא אישיות.

האפקאלו מתוארים כמי שפועלים במסגרת היררכיה רחבה יותר, כפועלים בשטח, לא כמקור הסמכות העליון.

מי היו שבעת האפקאלו ?

המסורת מתייחסת לרוב לשבעה אפקאלו קדמונים, שכל אחד מהם מזוהה עם תחום אחר, כי אין בטקסטים טענה שכל אחד “ידע הכול”.

להפך — עולה חלוקה תפקודית ברורה.

שם (במסורת המאוחרת)	תחום אחריות מתואר
Uanna / Oannes	מים, טיהור, יסודות סדר
Uanneduga	מבנים, יציבות
Enmeduga	חוק, כללים
Enmegalamma	ארגון מרחבי
Enmebuluga	חקלאות
Anenlilda	תיעוד, גבולות
Utuabzu	הקשר בין מים–אדמה

הטקסטים עצמם אינם “מסבירים”  הם פשוט מציינים מה הם עשו.

המראה היברידי – לא סמל אלא תיאור

האפקאלו מתוארים בשלוש תצורות עיקריות:

• אדם עטוי דג (או עור דג)

• אדם מכונף

• אדם בעל כיסוי גוף קשיח ולא אורגני למראה.

ההיברידיות מופיעה דווקא יחד עם ציוד עבודה — דלי, כף, תיק, כיסוי כתפיים.

זה חשוב:

בתרבויות קדומות, אלים מתוארים לרוב עירומים מסמלים או עטויי הדר.

האפקאלו — תמיד בעבודה

הדלי והכף — מה שבאמת עומד מאחוריהם

שני הכלים החוזרים שוב ושוב:

• הדלי — כלי נשיאה, אחסון או סינון

• הכף / האצטרובל (cone) — כלי פיזור, סימון או מריחה

הם אינם משתנים מתבליט לתבליט.

אותו גודל, אותו יחס יד–כלי, אותה פעולה.

אם אלו היו סמלים — היינו מצפים לווריאציות.

אבל אין. 

אז מה היה ה“טקס” באמת?

המונח האכדי māmītu או šiptu תורגם מאוחר כ”כישוף” או “טקס”.

אבל הטקסטים עצמם מראים אחרת לגמרי. הטקס ממש לא דתי אלא בדיקת פינות הבית, חיטוי וטיהור, כדי להצהיר ולאשר שהבית בטוח ומוכן לפעולה. הנוסחים הם קצרים, יבשים, הצהרתיים. ללא בקשה, ללא תחינה וללא קריאה לאל. זו הצהרת מצב. ברכה שאיננה תפילה, זו נקודת מפתח !

במילים מודרניות: “המערכת הוגדרה לפעולה תקינה.” 

 

חלק שני - השאלות הגדולות

 מי היו המדריכים? איך נראו? מה לבשו? איזו היברידיות סימנה אותם? מה היו הכלים שלהם? ואיך הצליחו להשאיר מאחוריהם זיכרון אחיד בכל העולם?

התיאורים הפיזיים וההיברידיות המופיעה אצל כל העמים: דמויות חצי־דג, חצי־ציפור, חצי־לטאה, גולגולות מאורכות, עור מבריק או קשקשי, וגובה לא-אנושי. בטבלת השוואה נשווה בין תרבויות העולם, המתארות איך נראו המדריכים, מה לבשו, מה הייתה מומחיותם ומה לימדו את בני האדם.

טבלת השוואה בין העמים – המדריכים בעולם

אזור	שם המדריכים	מראה	ציוד	מומחיות	ידע שהועבר לאדם
מסופוטמיה	Apkallu / איגיגי	דג–אדם, כנפיים לא ביולוגיות, גולגולות מוארכות	דלי, כף טיהור, כיסוי כתפיים קשיח	מים, תעלות, כתיבה, אסטרונומיה	חקלאות, לוחות שנה, בנייה
שומר–עובייד	דמויות לטאיות	ראש לטאה, עיניים אלכסוניות	ללא ציוד מובהק	מים, לידה	חקלאות בסיסית, מבני חרס
מצרים	תחות, אוזיריס	אדם–ציפור / אדם–דג	מטות, סמלי כוח	כתיבה, זמן, חברה	הירוגליפים, משפט, סדר חברתי
דרום אמריקה	ויראקוטשה, קצלקואטל	נחש מכונף, דמות גבוהה ובהירה	גלימות, סמלי שלטון	בנייה, אסטרונומיה	מתמטיקה, ערי ענק
צפון אמריקה	אנשי-ביזון, אנשי-עורב	היברידיות אדם–חיה	מסכות, גלימות	חוקים, חברה	מסורות חברתיות וטקסים
אפריקה	אנשי–תנין, אנשי–נחש	עור מבריק, מראה אמפיבי	כלי מים	דיג, חקלאות נהרות	שיטות מים קדומות
אוסטרליה	Mimi	דמויות דקות וגבוהות	ללא ציוד	בנייה, ציור	אמנות, חוקים קהילתיים
סין	פו שי ונואווה	אדם–נחש	לוחות, כלים	כתיבה, חקלאות	מערכת כתיבה, סדר חברתי

 [תמונה: פסלוני עובייד – דמויות לטאה בעלות עיניים אלכסוניות]

[תמונה: ויראקוצ’ה – דמות גבוהה ובהירה עומדת על הרים]

[תמונה: תחות – דמות אדם־ציפור ממצרים]

 הכלים הפיזיים המופיעים בתבליטים: הדלי (שנראה ככלי סינון או טיהור מים), הכף (כלי פיזור), קופסאות הכלים, כיסוי הכתפיים הקשיח המתחבר בצוואר, והציוד הטקסי־טכני של כל קבוצה. זהו הלב הטכנולוגי של הסדרה: כיצד המדריכים עבדו בשטח, איך תכננו תעלות, ערים ומבנים ענקיים, ומה היו ההתמחויות שלהם לפי כל אזור בעולם. 

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף (cone) המשמשת לטיהור] 

[תמונה:  עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר בצוואר]

התיק שמופיע אצל כל עם בעולם

אני רואה כאן לא “סמל”, אלא כלי עבודה אמיתי — תיק שהחזיקו בו המדריכים בכל תרבויות העולם. הצורה זהה מדי מכדי להיות מקרית.

מבנה ההיררכיה

הלוחות מציגים מבנה ארגוני שלם, המזכיר מערכת מודרנית:

• המפקד העליון – דרג שמימי גבוה שאינו מופיע בשטח.
• צוות הפיקוד – מנהלי על: סדר, חוק, מים, ידע, חקלאות.
• מנהלי תחומים – דמויות שנקראו "אלים", וכל אחד מהם אחראי על תחום מקצועי ברור.
• המדריכים – מהנדסים, טכנאים, בונים, מורים; מופיעים פיזית מול בני האדם.
• האיגיגי - משרתי האלים שעשו את העבודה הקשה
• בני האדם –החליפו את האיגיגי, הדרג הביצועי שנלמד והוכשר עד שהפך לעצמאי.

הדפוס הזה חוזר בכל העולם: מפקדים, מנהלי תחומים, מומחים, ומבצעים. הוא מסביר כיצד סיפורים דומים הופיעו בתרבויות שלא היה ביניהן קשר כלל. 

כאשר מסתכלים כך על הלוחות, מתקבלת תמונה של מערכת ארגונית שלמה – לא "פנתאון מיסטי", אלא מבנה עבודה.

המפקד העליון קובע כיוון ומדיניות; תחתיו צוות פיקוד מצומצם שאחראי על תחומים כמו זמן, חוק, מים, ידע, חקלאות ומלחמה;

מתחתיהם פועלים מנהלי תחומים – חלקם מכונים "אלים" ו"אלות", אבל בפועל הם מנהלי מקצוע.

גם האלות אינן רק "דמויות נשיות" אלא אחראיות על מערכות מקצועיות שלמות:

מיילדות ולידה, אריגה וטקסטיל, מוזיקה וטקס, ריפוי וצמחי מרפא, אהבה ובריתות בין עמים. 

גם אלות היו

המדריכים עצמם – אלה שמופיעים בתבליטים ובפסלונים – הם הדרג שבשטח: מהנדסים, מודדי קרקע, בוני תעלות ומורים, שבאו במגע ישיר עם בני האדם.

בני האדם הם הדרג האחרון – לומדים, מתנסים, ולבסוף ממשיכים את העבודה לבדם אחרי שהמדריכים נעלמים.

חלק שלישי – התשובות

כדי להבין מי היו המדריכים, צריך לחזור אל מאות לוחות חימר, ציורים, תבליטים ופסלונים המתועדים על פני אלפי קילומטרים – אך כולם מציגים אותו דפוס בדיוק. העובדה שאין קשר בין התרבויות, ובכל זאת הן מספרות אותו סיפור, הופכת את הנושא לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המדריכים לא היו בני אדם. הם לא תוארו כאלים מופשטים. הם היו ישויות פיזיות בעלות תפקיד, מראה, לבוש, ציוד ומומחיות. כאן נפרק את התיאורים שלהם בצורה המפורטת ביותר.

 המראה הפיזי – דפוס שלא משתנה

בכל התרבויות, חלק מהמדריכים תוארו כגוף היברידי: צורה אנושית כללית, אך עם תוספות שאינן אנושיות,

אנשי עובייד נראים לפי הפסלים שפיסלו עם

• ראש בעל צורה מוארכת או זוויתית
• עיניים אלכסוניות או גדולות במיוחד
• עור מתואר כ"נוצץ", "קשקשי", "מבריק" – רמז למרקם לא אנושי
• גובה חריג/או נמוך ביחס לבני אדם המתוארים לידם
• כיסוי גוף חלקי, לא טבעי למראה. 
• עם מן פתחי אוויר בכתפיים שמותאמים לעבודה עם מים

תמונה: דמויות אישה מניקה בעלת גוף אנושי וראש מוארך – מסופוטמיה ועובייד

במקומות שבהם נמצאו גולגולות מאורכות, כמו בפרו, אפריקה, הסהר הפורה וים השחור, לא נמצאה עדות לשינוי מלאכותי בכל המקרים. במילים אחרות – חלק מהגולגולות אינן ניתנות להסבר אנושי פשוט

זהו רמז חזק לכך שאצל חלקם משהו לא היה “אדם רגיל” – ייתכן שמדובר ביצורים בעלי מבנה גוף לא־אנושי מלידה, אבל לא פחות סביר שחלק מהתיאורים משקפים חליפות ותלבושות עבודה, או שפת סימנים חזותית של האמנים – לא בהכרח את הגוף עצמו. או שפשוט תוארו בשפת סמלית במקום המילים שהיו חדות להם: דמות-דג כמומחה למים, דמות-ציפור כמומחה לשמים ותעופה, ודמות-לטאה כמומחה לרפואה, לידה ושינוי מצב.

הלבוש והכיסויים – מדוע זה לא נראה כמו בגדים?

במסופוטמיה, בפסלוני עובייד, ובדרום אמריקה מופיע דפוס זהה: המדריכים לובשים כיסוי קשיח על הכתפיים והחזה, שמתחבר באזור הצוואר.

מה שמפתיע הוא שלא רואים קפלים, לא רואים בד, לא רואים תפרים. הלבוש נראה כמו:

• שריון דק
• מנגנון
• מעטפת חיצונית

  תמונה: תבליט עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר לצוואר – מסופוטמיה

לדעתי – הכיסוי אינו בגד, אלא חלק מתפקוד מקצועי: כלי נשיאה, מערכת אוויר, הגנה מפני חום או מים, או ציוד עבודה.

 הציוד בידיים – לא טקסי, אלא הנדסי

ברוב התבליטים, המדריכים מחזיקים שני פריטים:

1. דלי – בעל ידית קשיחה, נראה כמו כלי נשיאה לסינון או מים
2. כף/אצטרובל – צורה מחוספסת המשמשת ל"פיזור"

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף/האצטרובל – תקריב]

ייתכן שמדובר בערכת טיהור מים או כלים לעיבוד חומרים. העובדה שהציוד זהה בכל התבליטים מצביעה על שימוש קבוע ולא סמל מקרי.

בטקסים מצריים ובאיקונוגרפיה אמריקאית מופיעים כלים דומים, מה שמחזק את הקשר בין העמים.

יכולות פיזיות – עלו, ירדו, צללו, חצו כל מרחב

בתיעודים ממסופוטמיה ומהאינדיאנים מודגש שוב ושוב:

• המדריכים "יצאו מהמים" – כמו אנשי הדג
• המדריכים "ירדו מהשמיים" – כמו דמויות מכונפות
• המדריכים "עברו דרך האדמה" – תיאור שמופיע באזורי מערות
• המדריכים נעלמו וחזרו – ולא חיו עם בני האדם

תמונה: תבליט של "אדם־דג" עולה מן המים

כל הדפוסים מתארים יכולות תנועה שאינן אנושיות. בתרבות המודרנית, אנשים היו מתארים זאת כרחפן, ככדור אור, או ככלי טיסה.

 המומחיות שלהם – תבניות זהות על פני העולם

המדריכים אינם דמויות ריקות. בכל תרבות, הם הביאו ידע אחר – אבל תמיד ידע מקצועי:

• מסופוטמיה: מים, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה
• מצרים: זמן, משפט, חוקים, מתמטיקה
• אמריקה: בנייה גאומטרית, חקלאות הררית
• אפריקה: שיטות מים עתיקות, טקסי לידה, רפואה
• סין: כתיבה, חברה, קוד מוסרי

כל זה מצביע על דבר אחד: המדריכים היו מהנדסים, מתכננים, חוקרים ומורים. לא ישויות על־טבעיות, ולא יצירי דמיון.

 תיאורים היברידיים – חיה ואדם

זהו חלק שאסור לדלג עליו: בעולם העתיק, כמעט כל מדריך תואר עם סימן של חיה. אולי ההיברידיות היא פשוט הדרך של בני האדם לתאר יצור שלא היה "אדם רגיל" והם תיארו אותו לפי מה שהכי הזכיר להם או לפי המקצוע שלו.

תמונה: דמויות מדריכים עם גוף אנושי ומאפייני ציפור/חיה – מסופוטמיה, אמריקה ואפריקה]

 זו אינה “פנטזיה דתית” ולא ניסיון ילדותי לצייר מפלצות, אלא שפת תיאור מקצועית. מי שפגש את המדריכים לא ידע לומר “מהנדס מים”, “אסטרונום” או “מרפא”, ולכן הלביש עליהם את החיה שהכי סימלה את תחום האחריות שלהם: דג עבור מומחי מים ותעלות, ציפור עבור מי שעסקו בשמיים, כוכבים ותעופה, נחש ולטאה עבור רפואה, לידה ושינוי מצב, ובעלי־חיים גדולים של קרקע ופרא עבור מי שהכירו את האדמות, היערות והעדרים. החיה היא לא “ראש אמיתי” של היצור – היא תווית ויזואלית, קיצור דרך שמספר לצופה במה הוא מתמחה. במקום לכתוב טייטל מקצועי מתחת לדמות, הם חיברו אליה חיה. בעיניי זה לא חוסר ידע, אלא בדיוק להפך: ניסיון יצירתי לתאר תפקיד מורכב בשפה שהייתה להם.

 7. מדריכי הקבוצה – לא בודדים

עוד פרט חשוב: המדריכים הופיעו בקבוצות ולא כיחידים. זה דפוס שחוזר על עצמו:

• שבעה Apkallu בשומר
• שבעה “חכמים קדמונים” בסין
• שבעה מורי־אנדי באפריקה
• “האחים המכונפים” אצל האינקה 

כל התרבויות – גם אלו שלא הכירו את הספרה 7 – השתמשו בה. זה נתון שדורש הסבר.

המדריכים היו ישויות פיזיות, בעלות גוף שונה, ציוד מקצועי, כיסוי מיוחד, ויכולת לנוע בין מרחבים שהאדם לא יכול היה לנוע בהם. הם לימדו, בנו, עיצבו את העולם – ואז נעלמו.

 זה לא מיתוס, אלא תיעוד של מפגש ובשלב הזה כבר אפשר לראות שהמדריכים אינם "רעיון" אלא דמות קונקרטית:

גוף, לבוש, ציוד, קבוצה, תפקיד.

ומן הגוף נעבור אל הכלים - הדלי, הכף, התיק והכיסויים הקשיחים 

וננסה להבין דרך העיניים שלנו היום מה יכול להיות תפקידם בשטח.

  הדפוס הגלובלי והציוד שחוצה יבשות

אחת העובדות המפתיעות ביותר היא שהמדריכים לא הופיעו בתרבות אחת או שתיים - אלא בכל תרבות על פני כדור הארץ. לכולם היו אותם אלמנטים: הופעה שחלקה לא אנושית, ציוד מקצועי, ותפקיד של הוראה והקמה. זהו דפוס שאינו ניתן להסבר מיתולוגי פשוט.

השוואה גלובלית מגלה ש-הדלי, הכף והתיק־הקשיח שעל הגב מופיעים אצל כל העמים, גם אלו שמעולם לא נפגשו:

• במסופוטמיה – Apkallu עם דלי וכף
• במצרים – כתבליטים של כוהנים עם כדים דומים
• בדרום אמריקה – יצורים עם תיק קשיח על הגב
• באינדיאנים – "תרמיל המורה" בטקסי מעבר
• באפריקה – תיאורים של "קופסאות מים קדומות"

אבל הראיה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מהממצאים הארכיאולוגיים: נמצאו כלי אבן מסתוריים במזרח התיכון, בטורקיה, ובפרו — הדומים להפליא לדליים המופיעים בתבליטים.

הם אינם עשויים מתכת (שלא שרדה), אלא מאבן מגולפת, ולעיתים בצורת:

• דלי עם קשת אחיזה
• תיק עדיין לא ברור־מטרה
• כלי קשת מגולף הדומה ל“מנגנון גב”

איך שזה נראה בעיני  – ה"מנשאים" האלו אינם קישוט ואינם טקסיים. צורת האחיזה, הסימטריה והגודל מצביעים על ציוד עבודה, אולי מערכת נשיאה של חומרים, מים, או משהו דומה.

ומה שמדהים הוא שגם בדרום אמריקה, במיוחד באבן של תרבות טיוואנאקו, מופיעים תיקים זהים: דמויות שנראות כ“אנשי שמיים” מחזיקות תיק גב מלבני קשיח.

האם הוא נושא כלי מדידה ?

כשמשווים בין התרבויות, מתקבלת תמונה ברורה: אותו תיק, אותו דלי, אותה כף — בכל מקום.

אין שום סיבה מיתולוגית להמציא שלושה פריטי ציוד זהים בכל יבשת בעולם – ולכן יש לשקול שהמדריכים השתמשו בציוד אמיתי, בין אם טכנולוגי ובין אם תפקודי.

 זה אומר שהסיפור אינו סמלי בלבד. זה זיכרון של יצורים אמיתיים, שנראו, פעלו, ועבדו עם ציוד קבוע.

בכל פעם שיש דפוס שחוזר על עצמו בכל היבשות – זהו אות שמדובר בחוויה משותפת של האנושות, ולא במיתוס.

חלק רביעי – המסקנות

בני התרבויות הקדומות לא סיפרו סיפורי אגדות. הם תיארו בדיוק את מה שראו בעיניים: יצורים בעלי צורה לא־אנושית, בעלי ציוד, יכולות, ומומחיות — שבאו, לימדו, ופעלו בעולם.

כמו שאדם היום מתאר "כדור אור" מבלי לדעת מהו, כך גם הם תיארו "אדם–דג", "אדם–נחש", "כנפיים", "אש לבנה", "רוחות שמים". הם לא ניסו להגות פילוסופיה – הם תיארו מציאות.

המדריכים היו אמיתיים דיים כדי שכל העולם יתאר אותם באותה צורה – וזה עמוד השדרה של הסדרה כולה. 

הסרטון הבא נותן מושג על המדריכים, אך מציג את הדימוי המיתולוגי המוכר של האפקאלו במסורת, אך הכתבה כאן בוחנת אותם מזווית אחרת: לא כאלים מיתולוגיים, אלא כדרג מקצועי שפעל בשטח.

סיכום פרק: המדריכים

כאשר בוחנים את המקורות הקדומים – לוחות חימר, תבליטים, פסלונים ומסורות שבטיות מכל העולם – מתגלה דפוס חוזר שאי אפשר לפטור כאגדה מקומית או מיתוס דתי. שוב ושוב מופיעות דמויות שאינן בני אדם רגילים, שאינן מתוארות ככוחות מופשטים או כרוחות, אלא כישויות פועלות: מגיעות, עוזבות, מלמדות, בונות, מנהלות, ומעבירות ידע יישומי.

הדמויות הללו אינן “האלים העליונים”. הן מתוארות כדרג שמתחת: המדריכים. אלה שפעלו ישירות מול בני האדם, בשטח, במסגרת היררכיה ברורה. הם קיבלו סמכות מלמעלה, אך היו מי שביצעו את העבודה בפועל: תכנון מים, ניקוז, חקלאות, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה, רפואה, לידה, תזונה, סדר חברתי ושלום. לא רעיונות – אלא מקצועות.

באופן מפתיע, המדריכים כמעט אף פעם אינם מופיעים כדמות אחת בודדת. הם מופיעים כקבוצה, וברוב התרבויות המספר חוזר: שבעה. לא כשבעה סמלים מיסטיים, אלא כתצורה תפעולית הגיונית – צוות של מומחים, שכל אחד מהם אחראי על תחום יסוד בקיומה של חברה. מים, מזון, גוף, זמן, ידע, ארגון ויציבות. זוהי לא פנטזיה, אלא מבנה עבודה.

התיאורים החזותיים של המדריכים אינם אחידים, אך גם כאן מופיע דפוס ברור: היברידיות. אדם־דג, אדם־ציפור, אדם־נחש, דמויות זוחליות, עור מבריק, גולגולות מוארכות, מבנה עיניים שונה. השאלה האם מדובר בלבוש תפקודי, בציוד מגן, או בגוף עצמו – נשארת פתוחה במקורות. לא כולם נראים מחופשים או טקסיים; הם נראים ייעודיים.

אפשרות סבירה שעולה מהכתובים ומהאיקונוגרפיה היא שהמדריכים עצמם לא היו “מין טבעי”, אלא ישויות שנוצרו או הותאמו גנטית לתפקידים מסוימים. עבודה במים, תנועה בין מרחבים, שהייה בסביבות קשות. הם היו מומחים; חד־שמישיים. לעומתם, בני האדם נראים כיצירה אחרת לגמרי – לא מותאמים לתחום אחד, אלא גמישים, לומדים, רב־שימושיים. “כולבויניקים” במובן העמוק: היכן שצריך יד, מחשבה או פתרון – האדם משתלב.

כך נוצר פער מהותי בין המדריכים לאדם. המדריכים נועדו ללמד, לא להישאר. ברגע שהידע הועבר, וברגע שהמערכת יכלה לפעול עצמאית – תפקידם הסתיים.

ואז מגיע המבול... 

בכתובים הקדומים, המבול אינו מתואר בעיקר כעונש מוסרי, אלא כתגובה למצב שיצא משליטה: השחתה, ערבוב, הפרת סדר. תיאורים של כלאיים, ערבוב בין מינים, טשטוש גבולות בין תפקידים וגופים. בהקשר הזה, המבול נראה פחות כנקמה ויותר כפתרון מערכת – איפוס. מחיקה של תצורות שלא נועדו להימשך.

לאחר המבול, המדריכים נעלמים מן העולם הפועל. אין עוד תיאורים של ישויות שעובדות פיזית עם בני האדם. אין עוד ידע שמופיע בבת אחת. אין עוד ערים שקמות כמעט בן־לילה. נשאר האדם – לבדו, עם זיכרון עמום של מי שלימדו אותו.

הזיכרון הזה לא נמחק. הוא עבר כהיסטוריה שהתאבנה למיתוס. הדמויות הפכו ל”אלים”, הידע הפך לקדושה, והפעולה – לסיפור. אבל הדפוס נשמר.

הפרק הזה אינו טוען להוכחות מוחלטות, ואינו מבקש להחליף מחקר אקדמי. הוא מבקש דבר אחד בלבד:

להתייחס למקורות הקדומים בכבוד הראוי להם – לא כאגדות ילדותיות ולא כטקסטים מיסטיים בלבד, אלא כניסיון אנושי כן, מדויק ככל האפשר, לתאר מציאות שחסרו לה מילים.

כמו שאנחנו כיום מתארים “כדור אור” כשאין לנו מושג מהו – כך גם הם תיארו “מרכבה”, “אש לבנה”, “רוח שמיים”, “אדם־דג”. זהו רפלקס אנושי טבעי. שפת תיאור, לא שפת הסבר.

אם המדריכים אכן התקיימו – הם לא היו מיתולוגיה במקורם, אלא תפקיד.

ואם הם נעלמו – לא מפני שלא היו, אלא מפני שלא נועדו להיות חלק מהשלב הבא. 

זה בדיוק השלב בו התחילה הסגידה לאלים

כל עוד המדריכים היו נוכחים, לא סגדו ולא התפללו.

המקורות הקדומים עצמם מרמזים על כך בעקיפין: מתוארים מפגשים, הוראות, כעסים, ויכוחים, עונשים טכניים – אבל כמעט לא פולחן במובן הדתי המאוחר.

המדריכים לא דרשו אמונה, אלא ציות מקצועי.

לא תפילה – אלא ביצוע.

לא מוסר מופשט – אלא חוקים, נהלים וסדר.

הסגידה מתחילה רק אחרי ההיעלמות.

כאשר הם חדלו להופיע פיזית, הידע שניתן כבר לא התפתח.

כך מתרחש המעבר:

 מה שאיננו מובן – הפך לקדוש.

הכוהן החליף את המדריך שנעשה האל שסוגדים לו,

הידע הפך לקדושה,

הטכנולוגיה הפכה לנס,

החוק הפך לציווי האלוהי,

הציוד לסמל,

הזיכרון לדת.

בדיוק כאן גם נולדה הדת הממוסדת והכוהנים  הפכו למתווכים בן בני האדם לאל. 

לסיום אומר שלפי איך שאני רואה אותם, האפקאלו אינם מיתוס שנוצר מדמיון, אלא זיכרון של אנשי תפקיד, שתיאורם שרד טוב יותר מהבנתם , העולם הקדום עדין לא עבד עם אמונה — הוא עבד עם תוצאות.

 

ומכאן מתחילה השאלה הבאה:

איך הם הגיעו, כיצד נעו, ובאילו כלים השתמשו כדי לפעול בעולם?

                                תעופה קדומה חלק א' כלי תעופה, פרק 4

Apkallu meaning, Seven sages Mesopotamia, Oannes fish man, Assyrian relief bucket cone, ritual purification tool, Mesopotamian sages engineers, Sumerian wisdom beings, Akkadian incantations siptu, māmītu meaning, ancient water management canals, early urban planning