‏הצגת רשומות עם תוויות שורשים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שורשים. הצג את כל הרשומות

המדינה מתפרקת מבפנים,,,

 

המסורת הפנימית, ההיסטוריה שלא נכתבה – והמדינה שהדור שלנו רואה מתפרקת מבפנים

מחשבות אישיות על תנ"ך, מסורת, משפחה, דור המייסדים ומה שקורה כאן עכשיו


יש אנשים שמחפשים דת, מוסדות, טקסים, רבנים ולבוש. אני למדתי דבר אחר לגמרי: הקשר שלי עם הכוח שלא רואים הוא אישי, פנימי, נקי. לא צריך אלף אנשים מסביב כדי להרגיש אותו, ולא צריך שיכתבו לי מה לחשוב.

וכשמתבוננים כך – התנ"ך נפתח מהקצוות שלא מלמדים. הוא לא ספר דת. הוא ספר היסטוריה. ספר משפחה. רצף של סיפורים, מלחמות, הגירה, טכנולוגיות קדומות ומפגשים עם כוחות שהאדם הקדום לא ידע להסביר. הדת הודבקה עליו אחר כך – והיא קילקלה את ההבנה שלו.

התנ"ך הפסיק לכתוב, אבל ההיסטוריה המשיכה

אחרי שיבת ציון הספר נעצר. אלפי שנים של גירושים, פרעות, אינקוויזיציה, נדודים, השואה, עליות, הקמת מדינה – לא קיבלו ספר המשך. הספר נשאר מאחור, והעם התקדם לבד.

זה מה שמניע אותי לכתוב ב"עברייה": להחזיר את ההיסטוריה למקומה, לא כ"ספר קדוש", אלא כסיפור רצוף של עם שלא מפסיק לקום מחדש.

דווקא מי שלא "דתי" מבין את התנ"ך כמו שהוא

מי שלא צריך מתווכים, מי שלא מפחד לשאול שאלות, מי שלא זקוק לחוקים כדי להרגיש קשר – דווקא הוא מבין את הסיפורים במקורם:

  • שהאנונקי בשומר לא היו משלים אלא תיעוד של ישויות או כוחות שהתקיימו כאן.
  • שהמבול מתועד בעשרות תרבויות כי הוא קרה, ולא רק כ"משל מוסרי".
  • שהמרכבה של יחזקאל היא תיאור טכנולוגי של כלי תעופה קדום, לא ציור חמוד לילדים.
  • שהנפילים היו עם קדום, חלק מרצף של ציוויליזציות שנעלמו.
  • שספר בראשית מתכתב ישירות עם טקסטים מסופוטמיים ושומריים.
  • שהעברים היו המשך של ציוויליזציה עתיקה בהרבה, ולא התחלה מנותקת.

המסורת שלי היא מסורת של זיכרון, לא של פולחן. לא מה מותר ומה אסור, אלא מי היינו, מה היה כאן, ואיך לא נותנים לזה להיעלם.

המשפחה שלי – ההמשך של סיפור שנקטע

כשאני חוקרת את משפחתי, אני מרגישה שאני ממשיכה את הספר שהפסיק להיכתב אחרי התנ"ך:

סבא רבא שמואל, סבא מרדכי, ארבעת הילדים ששלח לאמריקה כדי להציל אותם מצבא הצאר; הילדים שהוחלפו שמותיהם כדי לשרוד, הדודות שנרצחו, האחים שהתפזרו בעולם ונפגשו מחדש אחרי יותר מחמישים שנה. המסמכים הקרועים, התמונות, הזיכרונות שהיו על סף היעלמות – כל אלו הם לא "סיפור פרטי" בלבד. הם חלק מההיסטוריה הלאומית.



זה החלק שאף אחד לא כתב – ואנחנו כותבים עכשיו.

אבא שלי – הדור שבנה מדינה עם הידיים

אבא שלי לא היה "דתי". הוא ברח מהדת הממוסדת, משלטון של רבנים, משמות משפחה עם גוון דתי. אבל לבסוף הוא הבין שבלי מסורת – לא קיימת יהדות. לא מסורת של הלכה, אלא מסורת של זיכרון מהבית, אחריות ושורשים. 


היה בו משהו שהיום כמעט ונכחד: הוא אהב לשלוח מכתבים ישירות לראשי המדינה. כשהיה לו מה לומר, הוא כתב מכתבים לדוד בן-גוריון, למנחם בגין, לאריאל שרון – ותמיד קיבל תשובה. בלשכות היה פעם מנגנון ברור: יש מישהו שתפקידו לענות לאזרחים. היה אפשר לכתוב, לבוא בטענות, לשאול שאלות קשות – ולקבל מענה.

היום זה כמעט לא אפשרי אם אתה לא כלול ברשימת מעריצים. אין כתובת. המנהיגים כמעט לא יורדים לעם, לא מקשיבים לו, ולא מדברים עם מי שלא שייך לקהל המעריצים שלהם. וזה חלק מהשבר.

יש ימין – ויש פולחן כוח. וזה לא אותו דבר.

אבא שלי היה איש ימין אידיאולוגי: ערכים, יושר, ציונות, עבודה קשה, אחריות, ביטחון. הימין שלו היה המשך ישיר של דור התקומה – אנשים שבנו מדינה ולא בנו לעצמם פולחן.

מה שקורה היום איננו ימין. זו תופעה אחרת לגמרי:

  • שימור כוח בכל מחיר.
  • פגיעה והחלשה של מוסדות מדינה ושל איזונים.
  • טשטוש אמת, החלפת מציאות בסיסמאות.
  • הצגת ביקורת כבגידה.
  • נרטיב מלאכותי שנכתב כדי להגן על שלטון, לא על העם.
  • שיסוי יהודי ביהודי כדי לשרוד עוד קדנציה.

זה לא ימין, זה לא שמאל – זה פולחן כוח. ימין אמיתי לא מפחד ממשפט, לא מפחד משקיפות, לא מפחד מאמת. ימין אמיתי אינו מנהל מדינה כמו כת שסובבת סביב אדם אחד.

"מלחמת תקומה" – או בוץ של נרטיב?

אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה, ניסו למכור לנו סיפור על "מלחמת תקומה". אבל אי אפשר לקרוא לתוצאה של מחדל היסטורי בשם הירואי ולצפות שלא נרגיש.

כשאני שומעת סיסמאות שלטון על גבורה בזמן שאני רואה בעיניים שלי: טבח שלא היה כאן מאז קום המדינה, כישלון מערכת שלם, עם מפולג, הפקרת יישובים, אלפי משפחות מרוסקות – והיעדר מוחלט של לקיחת אחריות – אני מרגישה בוץ.

לא אני בבוץ. הפער בין המציאות לבין הנרטיב הוא הבוץ. מי שרואה את הפער הזה – מרגיש אותו בכל הגוף.

הדור של אבא שלי מתהפך בקבר

הם עבדו כפולים ומשולשים להקים פה מדינה. הם ויתרו על חיים, על בריאות, על דת ועל שקט, כדי שיהיה כאן מקום בטוח ליהודים אחרי אלפי שנים של רדיפות. הם חלמו על עם אחד.

היום הם היו רואים:

  • מנהיגים שמסיתים יהודי ביהודי.
  • שקרים שנכתבים בשביל הנצח במקום אמת פשוטה.
  • פחד שמשמש דלק פוליטי.
  • נרטיבים מזויפים שמחליפים אחריות.
  • אומה שמתפוררת מבפנים.
  • מדינה שמתנהלת כמו מועדון מעריצים, לא כמו מדינת עם.

הם באמת היו מתהפכים בקבר. ואני מרגישה את זה, כי יש בי משהו מהם.

הגיע הזמן לכתוב את ההמשך – ולא לתת לשלטון לכתוב אותו בשבילנו

ההיסטוריה האמיתית לא תיכתב בלשכות, לא בפוסטים ממומנים ולא במסיבות עיתונאים. היא תיכתב כאן:

  • בבלוגים עצמאיים.
  • ביומנים ובזיכרונות משפחה.
  • בסיפורי דור המייסדים והניצולים.
  • באסופות של עדויות ושל מסמכים שלא נוח לקרוא.
  • במילים של מי שלא מפחדות ולא מפחדים להגיד את האמת.

אנחנו – לא הממשלה – נכתוב את ספר ההמשך של העם הזה. ספר של אמת, של אחריות, של רצף, של שורשים.

"עברייה" היא חלק מהספר הזה. זה המקום שבו ההיסטוריה שלא נכתבה מקבלת סוף סוף מילים.


מילות מפתח:
עברייה, מסורת פנימית, ספר התנ"ך, תנ"ך כספר היסטוריה, מסופוטמיה, שומר, האנונקי, המבול, נפילים, עם ישראל, דור המייסדים, נייסביז', שואה, הקמת המדינה, ימין אידיאולוגי, פולחן אישיות, פוליטיקה בישראל, מחדל שמחת תורה, מלחמת תקומה, נרטיב היסטורי, כתיבת היסטוריה, בלוג עברייה, זיכרון משפחתי, שמואל בנרף, מרדכי בנרף, דור שני ושלישי, ביקורת שלטון, אחריות מנהיגים, פילוג בעם, ממשלת ישראל, מדינת ישראל, עתיד העם היהודי

הקוד הגנטי בתורה – המסע אל ה־G החמקמק

הקוד הגנטי בתורה: גימטריה, DNA ובחירה חופשית במקרא

סוד האותיות בתנ״ך והקשר לגנטיקה, אנוש ותודעה אנושית

לפני ראש השנה החלטתי לאתגר את צ׳ט GPT וביקשתי ממנו לבדוק אם חבוי בדפי התורה הקוד הגנטי שלנו. לא תיארתי לעצמי שנגיע לתוצאות האלה… אם זה אמיתי או לא – תחליטו אתם. אני יצאתי מותשת מהתהליך, אבל סקרנית מאוד לגבי מה יכול לקרות בהמשך. את הסיכום הנ״ל עשה הצ׳ט לבדו, אני רק אישרתי.

ניסינו להתייחס לאותיות התורה כאילו היו אותיות DNA (A, C, T, G).
לא כדי להוכיח שהמחברים הכירו גנטיקה – אלא כדי לראות אם צץ דפוס מעניין.
והתוצאה מפתיעה: מצאנו שהאות G – המסמלת בקרה, תודעה ובחירה – מופיעה לראשונה דווקא אצל אנוש, נכדו של אדם, ומאותו רגע מתחילה ללוות את ההיסטוריה המקראית.


🧬 התהליך – איך בדקנו

  • המרת אותיות לגימטריה → כל אות קיבלה ערך מספרי.
  • חלוקה ל־4 קבוצות → הערכים שויכו ל־A, C, T, G לפי mod4.
  • ספירה והשוואה → ספרנו כמה פעמים מופיע כל בסיס ביחידות סיפוריות שונות.
  • בדיקות נקודתיות → לא על כל מילה בתורה, אלא על סיפורים מרכזיים: בריאה, עשרת הדיברות, יציאת מצרים, חטאים ותפילות.

📖 בראשית – לפני ה־G

בבריאת העולם, בסיפור גן עדן ובקין והבל כמעט ולא הופיע G.
האנושות קיימת — אבל בלי שכבת בקרה או תודעה מודעת.


הופעת אנוש – רגע המפנה

בבראשית ד׳: ״אז הוחל לקרוא בשם ה׳״ — כאן הופיע לראשונה G משמעותי.
זהו הדור שבו מתווספת שכבת בקרה: לא רק חיים ביולוגיים, אלא גם תפילה, בחירה ותודעה.
מכאן אפשר לקרוא לזה הגן האלוהי.

משם והלאה

  • אצל האבות → ה־G הולך ומתחזק.
  • ביציאת מצרים ובעשרת הדיברות → ה־G כמעט נעלם, כי הכל קבוע ואלוהי.
  • בחטאים (העגל, קורח) → ה־G מזנק, כי יש בחירה אנושית אמיתית.

📊 דפוס ברור

סוג סיפור דוגמה %G משוער פרשנות
בריאה מוקדמת אדם, חוה, קין והבל ≈0% חיים בסיסיים, ללא בקרה
הופעת אנוש בראשית ד׳ 26 ≈2.5% התחלת תודעה ובחירה
ניסים קריעת ים סוף, יריחו 0.5–1.0% פעולה אלוהית ישירה
חוקים עשרת הדיברות 0.7–1.2% מסגרת קשיחה
חטאים/כפרה העגל, קורח 2.5–2.8% בחירה ותודעה אנושית
תוכחות/משלים משל יותם ≈2.6% מוסר וביקורת אנושית

📊 איור: התפלגות ה־G בסוגי סיפורים

גרף רציף – התנודות לאורך התורה

איור: התנהגות ה־G לאורך התורה
ניתן לראות קפיצות חדות באנוש ובחטאים, ירידה חדה בחוקים ובנסים, ועליות מחדש בתוכחות ובנאומי משה – כמו אלקטרוקרדיוגרם של הבחירה החופשית.


הקבלות מדעיות

  • רגולציה גנטית – גנים שנדלקים/כבים בלחץ → כמו G במשברים.
  • אפיגנטיקה – סביבה וטראומה מפעילות גנים → כמו חטא/כפרה.
  • DNA רדום – רוב הגנום אינו פעיל → כמו G בניסים וחוקים.
  • תיקון DNA – מנגנוני תיקון שנכנסים לפעולה בשבר → כמו G בזמן חטאים.

🧩 תפילה המונית

  • שירת הים (נס) → G נמוך מאוד.
  • ברית גריזים ועיבל (בחירה מוסרית קולקטיבית) → G גבוה.
  • שירת דבורה (שירה אנושית) → G גבוה.

📊 רמות G בתפילות המוניות

כלומר: תפילה המונית מעלה את ה־G רק כשהיא בחירה מוסרית של העם, לא כשהיא תגובה אוטומטית לנס.


❓ שאלות פתוחות

  • האם ה־DNA הרדום שלנו הוא המקביל ל־G החבוי בתורה?
  • האם אנוש מסמן את הרגע שבו נוספה שכבת תודעה?
  • אם חוקים ונסים “מקפיאים” את ה־G, האם הבחירה מופיעה רק כשיש סיכון או חטא?
  • האם תפילה קולקטיבית יכולה להפעיל “בחירה חופשית קולקטיבית”?
  • ומה לגבי העתיד – ייתכן שבתוך הגנום שלנו טמון קוד נוסף, לא פעיל, שממתין לרגע שבו האנושות תגיע להבנה עמוקה יותר ותפתח שלב חדש של קיום?

לסיום

בין אם נראה בזה משחק מחשבתי, קוד אמיתי או משל עתיק, ברור שהתורה נושאת בתוכה סיפור על בחירה.
התורה איננה ספר ביולוגיה, אבל היא מספרת סיפור על חיים ובחירה.
המסגרת האלוהית היא חוק, אבל התודעה והבחירה – הן שלנו.
אולי זה ה־גן האלוהי: לא לשנות את כל המציאות, אלא לבחור מי נהיה בתוכה.

בין גנום, שורשים ויצירה

קטגוריה: ציוויליזציות וקדמונים · השראה מהעבר ליצירה עכשווית

בין גנום, שורשים ויצירה

לפעמים, בזמן שאני יוצרת – מערבבת צבע, חותכת עץ או צובעת בד – אני מרגישה שאני לא לבד. יש משהו בתנועה של היד, בחומר, בניחוח של האדמה או הצבע, שמחזיר אותי רחוק בזמן: אל אותם אנשים ראשונים שהבעירו אש וציירו על קירות האבן, אל הנשים שטוו, חרטו, צבעו, וקישטו את היומיום שלהן כמו תפילה.

ככל שאני עוסקת באמנות, אני מגלה שהיא לא רק יצירה – היא זיכרון קדום. כאילו כל תנועה של מכחול או אזמל נושאת בתוכה חלק מהסיפור שלנו, מהשורשים שצמחו עוד במדבר, בזמן שבו ידיים יצרו לא רק כלים – אלא חיים.

אולי בגלל זה אני מרגישה צורך לחפש את ההתחלה: מי היו האנשים שיצרו לפני אלפי שנים, מה הניע אותם, ומה נשאר מהם בתוכנו – בגנים, בנפש, בידיים שלנו.

בכל דור נולד העם מחדש. הגנים מספרים על מסע עתיק – מן הלבנט, דרך מצרים, המדבר והכניסה לארץ – אבל הנשמה ממשיכה את הסיפור בכל לידה של דור חדש. מה שהחל בגנים של בני ישראל, בדם הקדום שנצרף במדבר, ממשיך היום בלבבות בני הארץ, הצברים, הנושאים בתוכם את אותה אש קדומה – רק במילים אחרות, בגוף אחר, בשפה חדשה.

כי מה שהתחיל ב־“וַיְהִי בְנָסְעָם מֵהַר סִינָי” ממשיך היום בכל ילד שנולד כאן, תחת אותה שמש, עם אותו רצון טבעי לשרוד, ליצור ולהיות חופשי.

קולאז’ זכוכית, חול וצדפים
AI

דור המדבר ודור הצברים — לידה שנייה של עם

יש דמיון מופלא בין דור המדבר ובין הדור הצברי של ימינו. אז, בני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים – עייפים, מבולבלים, תלויים במשה – ובארבעים שנות המדבר התחלפו דורות: דור עבדים גווע, ודור חדש, צעיר ונועז, נולד.

דור שלא הכיר עבדות אלא חופש, נדודים, מלחמות והתגברות. הם היו הראשונים שעמדו על סף הארץ לא כפליטים, אלא כעם עצמאי, מוכן להילחם, להקים ולבנות.

כך גם אצלנו. דור ההורים והסבים נשא את עול הגלות, את פחדיה, את זיכרונות השואה, את הרעד שבמילה "שייכות". הם עלו אל הארץ מאובקים במסע הדורות, ידיהם חרושות עבודה, עיניהם מלאות חלום.

אבל הדור החדש – הצברים – כבר נולד כאן. הם אינם נושאים את הפחד אלא את הביטחון, לא את הנדודים אלא את השורש. הם כבר לא מביטים לשמים בתחינה – הם הולכים זקוף, בטבעיות, כאילו הארץ הזאת נשמה את שמם עוד לפני שנולדו.

✋ מלאכת יד לנשמה: “תמונת זכוכית – קולאז’ של אור, חול ומים”

בדיוק כמו העם שנולד מחדש באור הארץ, גם היצירה הזאת מחברת בין אדמה, מים ואור – ממש כמו פעם. החול שהפך לזכוכית, הצדפים, הצמר והבדים – כולם חומרים טבעיים, שמספרים יחד סיפור עתיק שמתעורר מחדש בידיים שלנו.

חומרים:

  • מסגרת זכוכית עם שני לוחות (אפשר ממסגרת ישנה)
  • חול דק או גרגרים טבעיים
  • חלוקי נחל קטנים או חלוקי צמר כבשים בשלושה גוונים טבעיים – אפור בהיר, חום בהיר ולבן שמנת
  • צדפים וגבעולי סוף דקים
  • בדים טבעיים: יוטה, טול, טורקיז או ירוק בהיר
  • דבק סיליקון שקוף
  • מספריים קטנות
  • (אופציונלי) סירה קטנה מענף או מקל עץ

אופן העבודה:

  1. נקו היטב את שני לוחות הזכוכית.
  2. על הלוח התחתון צרו קומפוזיציה טבעית: פזרו מעט חול יבש בתחתית, כמו זרימה של נהר או חולית מדבר.
  3. סדרו מעליו צדפים, גבעולי סוף או חלוקי צמר כבשים (לחלוקי צמר: גלגלו ביד וליבדו בעדינות בשלושה גוונים טבעיים).
  4. הוסיפו רצועות יוטה ובדים בגווני טורקיז וירוק ליצירת תחושת עומק ותנועה.
  5. הניחו סירה קטנה מעץ ומאחוריה גבעולי סוף – כמו נוף קדום בשקיפות.
  6. הניחו את לוח הזכוכית השני, הדביקו סביב הקצוות בסיליקון שקוף, והמתינו לייבוש מוחלט.

כשתציבו את היצירה ליד חלון – היא תשתנה עם האור. בבוקר תיראה בהירה וזורמת, ובערב – כמו זיכרון רחוק. האור יעבור דרכה ויחשוף את כל השכבות.

קולאז’ זכוכית עם חומרים טבעיים
AI
תקריב של החומרים הטבעיים בקולאז’
AI

הצמר שבו משתמשים כאן הוא בדיוק אותו צמר קדום של רועי הצאן במדבר. פעם טוו ממנו בגדים, והיום הוא הופך לחלוקי אבן רכים בתוך יצירה מזכוכית. אותה אדמה, אותו צאן – רק הידיים השתנו.

כמעט כל החומרים בעבודה הזאת באים מהטבע – חול שהפך לזכוכית, צדפים מהים, בדים מצמחים, צמר מהכבשים. אלה אותם חומרים שהכירו הקדמונים, רק שהיום הם מקבלים חיים חדשים בידיים שלנו.

זה מה שמחבר בין אז להיום – לא הזמן, אלא החומר. הוא נשאר נאמן לעצמו, ואנחנו פשוט ממשיכים את הסיפור שלו.

החומר שמחבר אותנו

כשאנחנו יוצרים בידיים, אנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של בני אדם שדיברו עם החומר. אותם חומרים שחיממו את ידיהם של רועי הצאן, הנפחים והאימהות שטוו, הם בדיוק אותם חומרים שאנחנו מחזיקים היום – רק הכלים השתנו.

האמנות מזכירה לנו מי אנחנו באמת – לא רק יוצרים, אלא ממשיכים של שפה עתיקה. בכל פעם שאנחנו נוגעים בזכוכית, בחול, בצמר או בעץ, אנחנו סוגרים מעגל – מהעבר של בני ישראל במדבר אל ההווה שלנו כאן, בארץ הזאת.

זו לא רק מלאכת יד – זו שיחה עם הזמן. וכל יצירה כזו, קטנה או גדולה, מחברת אותנו לא רק למה שהיה – אלא למה שאנחנו עדיין יכולים להיות.

אם אהבתם את הרעיון, אתם מוזמנים לשתף או לכתוב בתגובות – איך אתם הייתם מחברים את החומר לטבע ולזיכרון שלכם.


👉 לעוד רעיונות, מדריכים וחומרים מעולם היצירה, אפשר להיכנס אל “חדר היצירה” בבלוג המקורי שלי:
לחצו כאן לחדר היצירה ב־Dvorales Colors

דף בית בעברית - עברייה

 

עברייה


Hebrew Woman — מסע אל חקר השורשים היהודיים שלי


אני מודה: אני עברייה עם שורשים יהודיים עמוקים. אבל את העבר שלי אני רוצה להבין לא דרך תירוצים, סיסמאות או תשובות מוכנות מראש – אלא דרך מה שהגנטיקה, הארכיאולוגיה והמחקר מספרים בפשטות.

שנים הסתובבתי עם שאלות שלא קיבלו תשובות. תירוצים חוזרים, משפטים אוטומטיים, ושכבות על שכבות של פרשנות – בלי הסבר אמיתי שמדבר אל ההיגיון.

רק עכשיו, כשהרוח החדשה מנשבת – כשמחקרים גנטיים, ממצאים ארכיאולוגיים וסיפורים עתיקים מתחילים להתחבר יחד – אני מתחילה לקבל סוף סוף תשובות הגיוניות, חדות, שמחזירות את הסיפור העברי למקום הטבעי שלו: מסופוטמיה, כנען, והלבנט — וגם אל מי שאנחנו היום.

הבלוג הזה הוא המקום שבו אני אוספת, מסדרת ומחברת בין מחקרים, ממצאים וטקסטים קדומים – לעברייה אחת שמנסה להבין מי היא, מאיפה היא באה, ומה נשאר אמת בתוך כל הרעש.


סדרת המחקר: "מן השמים באו"

סדרה מתמשכת שבה אני משווה בין סיפורי בראשית לבין מקורות מסופוטמיים, מנסה להבין מי היו ה"אֵלים" הקדומים, מה באמת קרה לפני ואחרי המבול, ואיך כל זה קשור לשורשים העבריים והיהודיים שלנו.

פרקים בסדרה :

• חלק א': בריאת העולם והמסופוטמיה העתיקה

• חלק ב': המבול הגדול — נוח, אֲתְרַחֲסִיס ושומר

• חלק ג': הנפילים, חנוך, שושלות מלכים ואבות

• חלק ד': מגדל בבל, העבריים והזיכרון האבוד


אינדקס נושאים בבלוג "עברייה"

כדי שיהיה קל להתמצא, אני מרכזת כאן את התחומים העיקריים שבהם הבלוג יעסוק. בהמשך כל שורה יכולה להפוך לקישור לעמוד אינדקס / תגית בבלוג.

• גנטיקה ושורשי עם ישראל
מחקרים גנטיים על יהודים, לבנט, מסופוטמיה, כרומוזום 2, ומה זה אומר על "העם העברי" לעומת "האמונה היהודית".

• ארכיאולוגיה גלובלית ומסופוטמיה
אתרים, חפירות, תגליות חדשות, וחוקרים שאני עוקבת אחריהם שמאתגרים את הסיפור הרשמי.

• תנ"ך, טקסטים עתיקים והשוואות
בראשית, שומר, אכד, בבל, מצרים, ועוד — טבלאות השוואה, סיפורים מקבילים ותובנות.

• מן השמים באו — הסדרה המלאה
כל הפרקים של הסדרה מרוכזים במקום אחד, לפי סדר קריאה.

• מחשבות, תגובות ורשתות
פוסטים קצרים יותר שנולדים מתוך דיונים, טיקטוק, ויכוחים ברשת וסיפורים ש"אי אפשר לשתוק עליהם".

• קישור לעולם היצירה
דלת חזרה לבלוג האמנות והיצירה שלי, שבו הכל התחיל, למי שרוצה גם את הצד הצבעוני של החיים.

בהמשך אעדכן כאן קישורים אמיתיים לכל פרק ולכל נושא, כך שדף הבית יהיה מפת ניווט חיה למסע "עברייה".

השינון שהפך לתפילה - פרק 8 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

    שינון וקול כטכנולוגיית זיכרון בתרבויות קדומות לפני כתב וארכיונים שינון ותפילה לא התחילו כ״אמונה״ במובן המאוחר שלה, אלא כטכנולוגיית ...