בכל דור יוצאת שוב אותה טענה במילים חדשות: “היהודים של היום הם לא היהודים של פעם”.
פעם אמרו שהיהודים “לא נראים כמו בתנ״ך”. אחר כך טענו שהם “אירופאים לבנים”. אחר כך המציאו שהם “כוזרים”.
והיום, ברשתות, זה כבר הופך לקרקס: “היהודים היו שחורים כי הם באו מאפריקה”.
הטענות משתנות, אבל המנגנון זהה: כשלא יודעים היסטוריה — ממציאים אחת.
הפרק הזה לא נועד להחניף לאף צד, לא “להגן על דימוי”, ולא להתווכח עם בורות.
הוא נועד לתת תמונה היסטורית חדה, מבוססת מחקר, גנטיקה, ממצאים ומסורות עתיקות — שלא משתמעת לשתי פנים.
🜁 פרק 1 — מאיפה הגיעו העבריים הראשונים?
לפני שיש “יהודי”, יש “עברי”.
לפני שיש “עם”, יש משפחות ושבטים.
ולפני ספר בראשית — יש אלפי שנים של תנועה, מיזוגים ומפגשים בין תרבויות.
הבסיס האמיתי של הסיפור העברי מתחיל בשני מרחבים שהתחברו:
1. מסופוטמיה — בית אבות תרבותי
אברהם מתואר כעברי שבא “מאור כשדים”. זו לא שורה פיוטית, זה ציון מיקום תרבותי ברור.
העם היהודי נושא בתוכו שכבות עמוקות של מסופוטמיה: שפה, מיתוסים קדומים, מבנים משפחתיים, קודים חברתיים, שמות ודרכי מחשבה.
2. אפריקה — שורש אנושי, לא “שורש יהודי”
המין האנושי כולו יצא מאפריקה. לא “יהודים”, לא “אירופים”, לא “ערבים” — בני אדם.
מכאן נובע שכל בני האדם נושאים שורש אפריקאי קדום, אבל זה לא אומר שהעם היהודי כעם “צריך להיות שחור”.
צבע עור הוא תוצאה של התאמה אקלימית וגנטית לאורך אלפי שנים, לא הגדרה של זהות לאומית.
הטענה ש”היהודים צריכים להיות שחורים כי האנושות יצאה מאפריקה” פשוט מתעלמת מאבולוציה, ממעברי אקלים, ומאלפי שנות היסטוריה בלבנט.
🜁 פרק 2 — למה דווקא כנען?
המרחב שבין מצרים, לבנון, ירדן וארץ ישראל של היום היה אחד מצירי הנדידה והמסחר המרכזיים של העולם העתיק.
זה היה ה־highway של התקופה: בין אפריקה לאסיה, בין מסופוטמיה לים התיכון.
לא במקרה כל האימפריות הגדולות רצו שליטה על כנען:
מצרים, מסופוטמיה, החיתים, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא — כולן עברו כאן.
כשאלפי שנים של עמים, צבאות וסוחרים עוברים באותו מרחב, נוצר עם רב־שכבתי — לא “טהור”, לא מונוליתי, אלא עם שיש לו ליבה אחת ומסביבה שכבות.
זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל.
מכאן ההיגיון הפשוט:
הגנטיקה של יהודים מכילה מרכיבים מהמזרח התיכון, מצפון אפריקה, מדרום אירופה, ולעתים עקבות קטנים מהקווקז או אזורים אחרים —
לא כי העם “מומצא”, אלא כי האזור כולו היה צומת עולמית. כל עם עתיק במרחב הזה נבנה משכבות, לא מפס ייצור נקי.
🜄 פרק 3 — מה הגנטיקה אומרת על העם היהודי?
כאן מגיע חלק שהרבה מעדיפים לא לפתוח, כי הוא לא מתאים לשום תעמולה:
הגנטיקה של כלל הקהילות היהודיות בעולם מצביעה על ליבה גנטית משותפת שמקורה בלבנט הקדום.
זה נכון לגבי:
אשכנזים, ספרדים, מזרחים, תימנים, בבליים, כורדים, גאורגים, קוצ’ין, תוניסאים, מרוקאים, פרסים, ואף יהודי אתיופיה — ברמות שונות.
שושלת האבות (Y-DNA) של רוב הגברים היהודים בעולם שייכת בעיקר לקבוצות J1, J2 ו־E-M35 — כולן שושלות שמיות־לבנטיות עתיקות.
שושלת האימהות (mtDNA) מגוונת יותר, כי במהלך הגלויות נשים לא יהודיות הצטרפו לקהילות, אך גם כאן נוצר דפוס ברור שמצביע על מרחב מוצא משותף.
המסקנה: אפשר להתווכח על מנהגים, על תרבות, על לבוש, על צבע עור ואוכל.
אבל השורש הגנטי מצביע על עם אחד, עם לבנטי עתיק, ולא על “אוסף עמים מומצא”.
🜃 פרק 4 — יהודי אתיופיה ויהודי כוש
יהודי אתיופיה נמצאים בלב הסערה ברשתות:
יש מי שמנסים להפוך אותם להוכחה ש”כל היהודים היו שחורים”, ויש מי שמנסים למחוק את יהדותם. שתי הגישות שגויות.
הקהילה האתיופית היא שילוב מורכב של:
אוכלוסייה מקומית אפריקאית עתיקה, שכבה שמית־לבנטית חלקית, אימוץ זהות יהודית בתקופה קדומה מאוד, ובידוד גנטי־תרבותי של מאות שנים.
הם יהודים לכל דבר, בעלי מסורת עתיקה וייחודית.
אבל הם לא “העם היהודי המקורי”, ולא “ההוכחה שהעם כולו היה שחור”.
הם ענף חשוב בעץ, לא השורש היחיד.
🜄 פרק 5 — ערב־רב, כוזרים, ומיתוסים מודרניים
כוזרים:
הטענה: “האשכנזים הם צאצאי הכוזרים שהתייהדו, ולכן הם לא יהודים ‘אמיתיים’”.
המציאות: המחקר הגנטי מראה תרומה כוזרית, אם בכלל, בשוליים המוחלטים. ברוב המקרים זה פשוט לא מתגלה ברמת אוכלוסייה.
רוב האשכנזים נושאים את אותן שושלות לבנטיות עתיקות כמו שאר היהודים.
ערב־רב:
בתודעה המיתולוגית־מדרשית, “ערב רב” הפך לשם קוד לכל מה שמנסים לתלות ב”זרים”.
במציאות ההיסטורית, ערב רב משקף תהליך טבעי:
שבטים, עבדים, זרים, מצרים, כנענים ושכבות אנושיות נוספות שנבלעו בתוך העם לאורך הדרך.
כך נוצרים עמים בעולם האמיתי — מתערובת של אוכלוסיות, תחת זהות ותרבות משותפת.
העם היהודי אינו “מומצא”, אינו “הכלאה מקרית”, ואינו “המצאה מודרנית”.
הוא עם עתיק בעל רצף תרבותי, טקסטואלי וגנטי יוצא דופן.
🜁 פרק 6 — מתי נוצר היהודי הראשון?
זו שאלה שנשמעת פשוטה, אבל היא מלכודת. אין רגע אחד שבו “פתאום הופיע יהודי”. יש תהליך.
העברי נולד כשהאוכלוסיות המסופוטמיות־שמיות התחילו לנוע ולשבת בכנען, תוך שמירה על שפה, שמות ומסורת ייחודית.
העם נולד סביב רעיון הברית, החוק והזיכרון המשותף:
אל אחד, סיפור יציאה מעבדות, זהות מוסרית וחוקית מובחנת.
זה קורה סביב יציאת מצרים והתבססות הזהות הישראלית בארץ.
היהודי נוצר במשמעותו המלאה דווקא בגלות:
כשהממלכה המדינית נופלת, והעם ממשיך להתקיים כעם דרך תורה, הלכה, מסורת, שפה, לוח שנה, ומבנה קהילתי.
יהודי הוא מי שנושא את הזהות הזאת ברצף, ולא רק צאצא של גן מסוים.
🜂 פרק 7 — האם היהודי הוא פשוט מצאצאי שבט יהודה?
המילה “יהודי” אכן יוצאת משם השבט “יהודה”, ומן הממלכה “יהודה”.
אבל המסקנה ש“יהודים הם רק צאצאי שבט יהודה” — שגויה.
לאורך תקופת המקרא קרו כמה דברים חשובים:
ממלכת ישראל (עשרת השבטים) נפלה ראשונה, והיו גלי בריחה והגירה אל ממלכת יהודה.
שבט בנימין נבלע בפועל ביהודה, וחלק ניכר משבט לוי פעל בערי יהודה והמקדש.
אחרי חורבן בית ראשון, שבי ציון שחזרו מבבל איחדו בתוכם פליטים, שארית הפליטה, וליבה של אוכלוסיית יהודה.
כלומר, השם “יהודי” נשמר מהשבט ומהממלכה,
אבל העם שנוצר תחת השם הזה הוא מה שנשאר מכלל עם ישראל, לא רק משפחה אחת ביולוגית.
היהודי של היום הוא יורש של עם ישראל כולו, שעבר דרך הממלכה שנקראה יהודה, ולא “יהודי = יהודה בלבד”.
🜁 פרק 8 — צאצאים יהודים בקרב פלשתינים: עובדה היסטורית
כאן מגיע אחד הנושאים הרגישים ביותר, אבל גם אחד הברורים:
חלק מה''פלשתינים'' של היום הם צאצאים של יהודים מקומיים מהעת העתיקה.
אחרי חורבן הבית השני בידי רומא, לא כל היהודים גורשו.
זה מיתוס נוח, אבל לא מדויק. האליטה גורשה ואילו רבים מהאיכרים, המשפחות הפשוטות ותושבי הכפרים נשארו על אדמתם.
לאורך מאות שנים, ובעיקר בתקופה הערבית־מוסלמית המוקדמת, חלק מן האוכלוסייה היהודית המקומית:
התאסלם (עקב חוקים דרקוניים שלא השאירו ברירה), שינה זהות דתית, נטמע בתוך האוכלוסייה הכללית — והפך חלק מהאוכלוסייה שאנחנו מכירים היום כפלשתינית.
מחקרים גנטיים מצביעים על דמיון גדול בין חלק מהפלשתינים ליהודים ולשאר אוכלוסיות הלבנט.
ישנם כפרים ומשפחות עם מסורות פנימיות על מוצא יהודי קדום, מנהגים חלקיים שנשמרו (כמו הדלקת נרות בשישי אצל חלק מהמשפחות בעבר, מזוזות מתחת לשולחן, מנהגי קבורה), ושמות מקומות ושושלות שמצביעים על רצף.
מה המשמעות?
זה לא אומר שהפלשתינים “הם יהודים”כיום.
זה לא מוחק את הזהות הפלשתינית כפי שהתפתחה בעת החדשה.
זה כן אומר שחלק מהשורשים הדמוגרפיים של האוכלוסייה כאן משותפים: חלק מבני הארץ שהיו יהודים — התפצלו לזהויות שונות.
ההיסטוריה של הארץ הזאת מורכבת.
עמים לא נעלמים ביום אחד; הם משנים דת, זהות, נאמנות פוליטית, אבל גופנית וגנטית — השורש נשאר.
לכן אפשר לומר באופן חד:
חלק מן הפלשתינים הם צאצאים של יהודים מקומיים שהתאסלמו, בעוד שהיהודים של היום הם צאצאי מי ששמרו על הזהות היהודית ברצף.
🜄 פרק 9 — אז מי הוא יהודי באמת?
יהודי אינו:
צבע עור.
שבט יחיד.
גזע “טהור”.
כינוי דתי בלבד.
כוזר, אירופי או אפריקאי “מזויף”.
יהודי הוא:
חלק מעם לבנטי עתיק.
צאצא של שכבות מסופוטמיות־כנעניות שהתגבשו לעם אחד.
נושא של ברית, חוק וזיכרון היסטורי משותף.
חלק מרצף תרבותי־טקסטואלי שנשמר אלפי שנים — כמעט בלי תקדים בעולם.
בן לעם ששמר על זהותו בגלויות, וידע גם לחזור אל ארצו.
בשורה אחת:
היהודי של היום הוא המשך ישיר של העם שהתעצב בכנען, עבר דרך שבט יהודה, שרד את הגלויות, וחזר — לא מיתוס, לא תיאוריה, לא פייק היסטורי, אלא עם חי.
Who Are the Jewish People — From the Earliest Origins to Today
Foundational Chapter — Avriya Edition
🜂 Introduction — Why Do We Need a Chapter Like This?
Every generation recycles a new version of the same claim:
“Today’s Jews are not the same as the ancient Israelites.”
Once it was “Jews don’t look biblical.”
Then it was “Jews are just Europeans.”
Then came “the Khazar theory.”
And today — online — we get:
“Jews were originally Black because humans came out of Africa.”
The slogans change, but the mechanism is the same:
when people don’t know history — they invent it.
This chapter is not about defending an identity, nor about arguing with trolls.
It is about giving a clear, research-based, unambiguous picture of who the Jewish people are, using history, genetics, archaeology, and ancient traditions.
🜁 Chapter 1 — Where Did the First Hebrews Come From?
Before there was a “Jew,” there was a “Hebrew.”
Before there was a nation, there were families and tribes.
And before the Book of Genesis, there were thousands of years of movement, mixing, and encounters between cultures.
The true beginning of the Hebrew story emerges from two interconnected spheres:
1. Mesopotamia — a cultural parent civilization
Abraham is described as “a Hebrew from Ur of the Chaldeans.”
This is not poetic fluff — it is a precise cultural placement.
The Jewish people carry deep Mesopotamian layers: language, early myths, family patterns, social codes, names and ways of thinking.
2. Africa — the root of humankind, not “the origin of the Jews”
All humans ultimately came out of Africa — not Jews in particular, not Europeans, not Arabs. Humans.
That means all humans share an ancient African origin, but this does not mean that “the Jewish people have to be Black.”
Skin color is the result of climatic and genetic adaptation over thousands of years — not a definition of national or ethnic identity.
The idea that “Jews must be Black because humanity came out of Africa” simply ignores evolution, climate, and millennia of history in the Levant.
🜁 Chapter 2 — Why Canaan?
The land between Egypt, Lebanon, Jordan and today’s Israel was one of the key migration and trade corridors of the ancient world — the highway between Africa and Asia, between Mesopotamia and the Mediterranean.
It is no accident that every major empire wanted control over this strip of land:
Egypt, Mesopotamia, the Hittites, Assyria, Babylon, Persia, Greece and Rome — all passed through Canaan.
When many different peoples, armies and traders pass through the same narrow space for thousands of years, a multi-layered nation emerges — not “pure,” not monolithic, but with a single core and many layers around it.
That is exactly what happened with the people of Israel.
This explains why Jewish genetics include elements from the Middle East, North Africa, Southern Europe, and at times small traces from the Caucasus and elsewhere —
not because the people are “made up,” but because the region itself was a crossroads.
Every ancient nation here was layered, not produced in a sterile laboratory.
🜄 Chapter 3 — What Does Genetics Say About the Jewish People?
Here comes the part that many people prefer not to look at, because it doesn’t serve propaganda:
All Jewish communities worldwide share a common genetic core with origins in the ancient Levant.
This is true for:
Ashkenazi, Sephardi, Mizrahi, Yemenite, Babylonian, Kurdish, Georgian, Cochin, Tunisian, Moroccan, Persian Jews — and to varying degrees, Ethiopian Jews as well.
The paternal line (Y-DNA) of most Jewish men belongs mainly to haplogroups J1, J2 and E-M35 — all ancient Semitic–Levantine lines.
The maternal line (mtDNA) is more diverse, because during exile many non-Jewish women joined Jewish communities and converted, but even there a clear pattern emerges pointing back to the same region.
The conclusion is simple:
you can argue about food, clothing, music, customs and culture —
but the deep genetic root points to one ancient Middle Eastern people, not an accidental collection of unrelated groups.
🜃 Chapter 4 — Ethiopian Jews and Kushite Lines
Ethiopian Jews are in the center of online storms:
some try to use them as “proof” that “all Jews were Black”, and others try to deny their Jewishness altogether. Both extremes are wrong.
The Ethiopian Jewish community is a complex blend of:
ancient local African populations, a partial Semitic–Levantine component, the adoption of Judaism in antiquity, and long-term genetic and cultural isolation.
They are fully Jewish, with an ancient and unique tradition.
But they are not “the original Jews” and not “proof that the entire people was Black.”
They are an important branch on the tree, not the one and only root.
🜄 Chapter 5 — Mixed Multitude, Khazars, and Modern Myths
Khazars:
The claim: “Ashkenazi Jews are descended from Khazars who converted, so they’re not ‘real’ Jews.”
Reality: genetic studies show any Khazar input, if it exists at all, is negligible.
The overwhelming majority of Ashkenazi Jews share the same ancient Levantine lineages as other Jews.
Mixed Multitude (“Erev Rav”):
In later Jewish imagination, “Erev Rav” became a code word for anything foreign that people want to blame.
Historically, it reflects something normal:
slaves, migrants, Egyptians, Canaanites and other humans joining and merging into the Israelite population over time.
That is how real nations are formed — through the merging of populations under a shared identity and culture.
The Jewish people are not “invented,” not “a random mix,” and not “a modern construction.”
They are an ancient people with an extraordinary degree of cultural, textual and genetic continuity.
🜁 Chapter 6 — When Did the First “Jew” Appear?
The question sounds simple but is actually a trap.
There is no single moment when a “Jew” suddenly appears. There is a process.
The Hebrew emerges when Semitic–Mesopotamian populations move into and settle in Canaan, maintaining a distinct language, names and tradition.
The People emerge around a covenant, a law and a shared memory:
one God, a story of liberation, a moral-legal code and a collective narrative.
This happens around the Exodus and the formation of Israelite identity in the land.
The Jew in the full sense is formed especially in exile:
when political sovereignty is lost, but the people continue as a people through Torah, law, custom, language, a calendar and community structure.
A Jew is someone who carries this identity in an unbroken line — not just someone with a particular gene.
🜂 Chapter 7 — Is a Jew Simply a Descendant of the Tribe of Judah?
The word “Jew” (Yehudi) indeed comes from the tribe of Judah and the kingdom of Judah.
But the conclusion that “Jews are only the biological descendants of the Tribe of Judah” is wrong.
Over the biblical period, several key things happened:
The northern kingdom of Israel fell first, and many from the northern tribes fled south into Judah.
The tribe of Benjamin was effectively absorbed into Judah, and much of the tribe of Levi was centered around the Temple and Judean towns.
After the Babylonian exile, the returnees to Zion included remnants of multiple tribes alongside Judah.
So the name “Jew” survived from the tribe and the kingdom,
but the people represented by that name are what remained of all Israel, not just one biological family.
The Jew of today is the heir of the entire people of Israel, who passed through the historical funnel of the Kingdom of Judah — not “Judah only.”
🜁 Chapter 8 — Jewish Descendants Among Today’s Palestinians
This is one of the most sensitive topics — but also one of the clearest:
Some Palestinians today are descendants of ancient Jewish/Israelite populations.
After the Roman destruction of the Second Temple, not all Jews were exiled.
That is a convenient myth, but historically inaccurate.
Many villagers and simple families remained on their land.
Over the centuries, especially in the early Islamic period, some of these local Jewish populations:
converted to Islam, changed religious identity, merged into the general population — and became part of those we now call Palestinians.
Genetic studies show significant overlap between parts of the Palestinian population, Jews and other Levantine groups.
There are villages and families with internal traditions of Jewish ancestry, remnants of customs (such as lighting candles on Friday in previous generations), and place-names and lineages that point to continuity.
What does this mean?
It does not mean that Palestinians “are Jews.”
It does not erase Palestinian identity as it developed in modern history.
It does mean that part of the demographic roots of the population in this land are shared: some who were once Jews took a different path of identity.
The history of this land is complex.
Nations don’t vanish overnight; they change religion, language and politics, but physically and genetically — the roots remain.
So we can state clearly:
Some Palestinians are descended from local Jews who converted centuries ago, while today’s Jews are descended from those who preserved Jewish identity in an unbroken chain.
🜄 Chapter 9 — So Who Is a Jew, Really?
A Jew is not:
a skin color,
a single tribe,
a “pure race,”
only a religious label,
a Khazar, a European fabrication or an African misreading.
A Jew is:
part of an ancient Levantine people,
a descendant of layered Mesopotamian–Canaanite roots that crystallized into one nation,
a bearer of covenant, law and shared memory,
a link in an almost unprecedented chain of cultural and textual continuity,
a member of a people that survived exile and also returned home.
In one line:
The Jew of today is the direct continuation of the people formed in ancient Canaan, who passed through Judah, survived exiles, and returned — not a myth, not a theory, not online propaganda, but a living nation.
קטגוריה: ציוויליזציות וקדמונים · השראה מהעבר ליצירה עכשווית
בין גנום, שורשים ויצירה
לפעמים, בזמן שאני יוצרת – מערבבת צבע, חותכת עץ או צובעת בד – אני מרגישה שאני לא לבד.
יש משהו בתנועה של היד, בחומר, בניחוח של האדמה או הצבע, שמחזיר אותי רחוק בזמן:
אל אותם אנשים ראשונים שהבעירו אש וציירו על קירות האבן, אל הנשים שטוו, חרטו, צבעו,
וקישטו את היומיום שלהן כמו תפילה.
ככל שאני עוסקת באמנות, אני מגלה שהיא לא רק יצירה – היא זיכרון קדום.
כאילו כל תנועה של מכחול או אזמל נושאת בתוכה חלק מהסיפור שלנו, מהשורשים שצמחו עוד במדבר,
בזמן שבו ידיים יצרו לא רק כלים – אלא חיים.
אולי בגלל זה אני מרגישה צורך לחפש את ההתחלה:
מי היו האנשים שיצרו לפני אלפי שנים, מה הניע אותם,
ומה נשאר מהם בתוכנו – בגנים, בנפש, בידיים שלנו.
בכל דור נולד העם מחדש. הגנים מספרים על מסע עתיק – מן הלבנט, דרך מצרים, המדבר והכניסה לארץ –
אבל הנשמה ממשיכה את הסיפור בכל לידה של דור חדש.
מה שהחל בגנים של בני ישראל, בדם הקדום שנצרף במדבר, ממשיך היום בלבבות בני הארץ, הצברים,
הנושאים בתוכם את אותה אש קדומה – רק במילים אחרות, בגוף אחר, בשפה חדשה.
כי מה שהתחיל ב־“וַיְהִי בְנָסְעָם מֵהַר סִינָי” ממשיך היום בכל ילד שנולד כאן, תחת אותה שמש,
עם אותו רצון טבעי לשרוד, ליצור ולהיות חופשי.
AI
דור המדבר ודור הצברים — לידה שנייה של עם
יש דמיון מופלא בין דור המדבר ובין הדור הצברי של ימינו.
אז, בני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים – עייפים, מבולבלים, תלויים במשה –
ובארבעים שנות המדבר התחלפו דורות: דור עבדים גווע, ודור חדש, צעיר ונועז, נולד.
דור שלא הכיר עבדות אלא חופש, נדודים, מלחמות והתגברות.
הם היו הראשונים שעמדו על סף הארץ לא כפליטים, אלא כעם עצמאי,
מוכן להילחם, להקים ולבנות.
כך גם אצלנו. דור ההורים והסבים נשא את עול הגלות, את פחדיה, את זיכרונות השואה,
את הרעד שבמילה "שייכות". הם עלו אל הארץ מאובקים במסע הדורות,
ידיהם חרושות עבודה, עיניהם מלאות חלום.
אבל הדור החדש – הצברים – כבר נולד כאן. הם אינם נושאים את הפחד אלא את הביטחון,
לא את הנדודים אלא את השורש. הם כבר לא מביטים לשמים בתחינה – הם הולכים זקוף, בטבעיות,
כאילו הארץ הזאת נשמה את שמם עוד לפני שנולדו.
✋ מלאכת יד לנשמה: “תמונת זכוכית – קולאז’ של אור, חול ומים”
בדיוק כמו העם שנולד מחדש באור הארץ, גם היצירה הזאת מחברת בין אדמה, מים ואור – ממש כמו פעם.
החול שהפך לזכוכית, הצדפים, הצמר והבדים – כולם חומרים טבעיים,
שמספרים יחד סיפור עתיק שמתעורר מחדש בידיים שלנו.
חומרים:
מסגרת זכוכית עם שני לוחות (אפשר ממסגרת ישנה)
חול דק או גרגרים טבעיים
חלוקי נחל קטנים או חלוקי צמר כבשים בשלושה גוונים טבעיים – אפור בהיר, חום בהיר ולבן שמנת
צדפים וגבעולי סוף דקים
בדים טבעיים: יוטה, טול, טורקיז או ירוק בהיר
דבק סיליקון שקוף
מספריים קטנות
(אופציונלי) סירה קטנה מענף או מקל עץ
אופן העבודה:
נקו היטב את שני לוחות הזכוכית.
על הלוח התחתון צרו קומפוזיציה טבעית: פזרו מעט חול יבש בתחתית, כמו זרימה של נהר או חולית מדבר.
סדרו מעליו צדפים, גבעולי סוף או חלוקי צמר כבשים (לחלוקי צמר: גלגלו ביד וליבדו בעדינות בשלושה גוונים טבעיים).
הוסיפו רצועות יוטה ובדים בגווני טורקיז וירוק ליצירת תחושת עומק ותנועה.
הניחו סירה קטנה מעץ ומאחוריה גבעולי סוף – כמו נוף קדום בשקיפות.
הניחו את לוח הזכוכית השני, הדביקו סביב הקצוות בסיליקון שקוף, והמתינו לייבוש מוחלט.
כשתציבו את היצירה ליד חלון – היא תשתנה עם האור. בבוקר תיראה בהירה וזורמת, ובערב – כמו זיכרון רחוק.
האור יעבור דרכה ויחשוף את כל השכבות.
AI
AI
הצמר שבו משתמשים כאן הוא בדיוק אותו צמר קדום של רועי הצאן במדבר.
פעם טוו ממנו בגדים, והיום הוא הופך לחלוקי אבן רכים בתוך יצירה מזכוכית.
אותה אדמה, אותו צאן – רק הידיים השתנו.
כמעט כל החומרים בעבודה הזאת באים מהטבע –
חול שהפך לזכוכית, צדפים מהים, בדים מצמחים, צמר מהכבשים.
אלה אותם חומרים שהכירו הקדמונים, רק שהיום הם מקבלים חיים חדשים בידיים שלנו.
זה מה שמחבר בין אז להיום – לא הזמן, אלא החומר.
הוא נשאר נאמן לעצמו, ואנחנו פשוט ממשיכים את הסיפור שלו.
החומר שמחבר אותנו
כשאנחנו יוצרים בידיים, אנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של בני אדם שדיברו עם החומר.
אותם חומרים שחיממו את ידיהם של רועי הצאן, הנפחים והאימהות שטוו,
הם בדיוק אותם חומרים שאנחנו מחזיקים היום – רק הכלים השתנו.
האמנות מזכירה לנו מי אנחנו באמת – לא רק יוצרים, אלא ממשיכים של שפה עתיקה.
בכל פעם שאנחנו נוגעים בזכוכית, בחול, בצמר או בעץ,
אנחנו סוגרים מעגל – מהעבר של בני ישראל במדבר אל ההווה שלנו כאן, בארץ הזאת.
זו לא רק מלאכת יד – זו שיחה עם הזמן.
וכל יצירה כזו, קטנה או גדולה, מחברת אותנו לא רק למה שהיה –
אלא למה שאנחנו עדיין יכולים להיות.
אם אהבתם את הרעיון, אתם מוזמנים לשתף או לכתוב בתגובות –
איך אתם הייתם מחברים את החומר לטבע ולזיכרון שלכם.
