האקדמיה לא נועדה לאשר תזה – אלא לאפשר מחקר
פעם המדע היה סקרנות טהורה. שאלות, ניסוי, טעות, גילוי. לא כדי להוכיח צדק, אלא כדי להבין. אבל היום נדמה שהאקדמיה עסוקה יותר באישורים מאשר בגילויים. היא מחליטה איזו שאלה מותר לשאול, ואיזו עדיף לא לשאול בכלל.
ואז באים אנשים כמו אבי לואב – שלא מבקשים רשות, אלא פשוט חוקרים. הם מזכירים לעולם שהמדע הוא לא מוסד, אלא חופש. ושבלי חופש, גם כל הנתונים שבעולם לא שווים דבר.
כי כשמדע חוזר לשאול שאלות על שביטים, הוא בעצם חוזר לשאול על עצמו — על הסקרנות, על האומץ, ועל הפחד הישן לדעת את האמת.
מהו בעצם 3I/ATLAS
3i/ATLAS הוא שביט בין־כוכבי – המבקר השלישי שהאנושות זיהתה אי־פעם מגיע ממעמקי היקום אל מערכת השמש שלנו. הוא התגלה על־ידי מצפה ATLAS ונושא את הספרה 3I משום שהוא Interstellar Object number 3 – השלישי שהגיע אלינו ממערכת אחרת.
שלא כמו שביטים שנולדו בשולי מערכת השמש, 3I/ATLAS נכנס ממקום שאין לנו מפה עבורו. הוא נע במהירות של כמעט 60 קילומטר בשנייה ובמסלול נקי במיוחד. תצפיות מצאו שהעננה סביבו עשירה במיוחד ב־CO₂, ובחלק מהמדידות נמצאו עקבות של ניקל וברזל – הכול יחד מצייר גוף טבעי אך יוצא דופן.
המפגש עם מאדים – שני מבטים על אותו שביט
ב־3 באוקטובר 2025 חלף 3I/ATLAS במרחק של כ־29 מיליון ק״מ ממאדים. סוכנויות החלל כיוונו אליו טלסקופים וחלליות. לפי נאס״א ו־ESA זו תופעה טבעית מרהיבה: שביט בין־כוכבי שמתחמם ופולט גזים ואבק. עבור אבי לואב ותלמידיו, ההתנהגות המסלולית הנקייה מזמינה שאלה: האם אנחנו מפספסים כאן משהו?
גם הרשת גועשת
מיד לאחר המעבר ליד מאדים, הרשת התמלאה בסרטונים, השערות וממים. חלק טענו שזה שביט רגיל שמנופח בידי המדיה; אחרים ראו בו רמז לכך שמישהו צופה בנו בחזרה. נאס״א פרסמה הודעות מרגיעות: אין איום ואין טכנולוגיה זרה.
אבל כשהציבור מרגיש שאין יד מכוונת, והמידע מגיע טיפה־טיפה — הקונספירציות צצות מהר יותר מהכוכבים בלילה בהיר. החוסר בשקיפות יוצר חלל, והחלל הזה מתמלא בסיפורים. וכרגיל, הרשת לא רק דיווחה על הסיפור – היא הפכה לחלק ממנו.
המשמעות שמעבר לשביט
אולי 3I/ATLAS הוא “רק” שביט — גוש קרח ואבק שנדד מיליוני שנים עד שנגע בשמש שלנו. אבל אולי הסיפור האמיתי הוא אנחנו: הדמיון, הסקרנות, והרצון לדעת אם אנחנו לבד. כל עוד נמשיך לשאול — אנחנו עדיין חיים באמת.
האקדמיה יכולה למדוד ולפרסם דוחות, אבל היא לא יכולה להחליף את הלהבה הפנימית של מי שמסתכל לשמיים ותוהה “מה אם?”. זה מה שאבי לייב מזכיר לכולנו — שהמדע לא נולד ממספרים, אלא מהתשוקה לדעת. 3I/ATLAS ימשיך בדרכו מעבר לשמש, אבל השאלה שהשאיר תישאר איתנו: האם נבחר לפחד מהלא־נודע — או שנחקור אותו.
מה שמכונה היום “ביקורת אקדמית” הפך בפועל למבצע סיכול.
לא בדיקה של תזות, לא ניתוח מתודולוגי, אלא סימון, לעג וסתימת פיות.
במקום לאפשר מחקר — האקדמיה מגינה על עצמה.
וזה הדבר הכי פחות מדעי שאפשר לעשות.
צריך להזכיר עובדה בסיסית שהולכת לאיבוד בכוונה:
גם מה שהאקדמיה מלמדת איננו אמת מוחלטת — אלא תזות.
תזות שנבנו מתוך מודלים, הנחות, ובעיקר מתוך רצון לקו זמן מסודר ונוח.
וכשתזה נלמדת כעובדה, ומי שמעז לערער עליה מיד מוקצה —
זה כבר לא מחקר. זו אידאולוגיה.
דווקא כאן נכנסות לתמונה דמויות כמו אטלס, מתיאו, וגם זכריה סיצ’ין.
לא כאוחזי “אמת אלטרנטיבית”, אלא כמי שמסרבים לקבל סיפור סגור
כאשר הממצאים, הכתבים והשטח מספרים סיפור מורכב בהרבה.
אטלס איננו אל מהאגדות.
הוא זיכרון.
זיכרון של עומס, של ידע, של עולם שבו המפגש עם השמיים — עם תנועה, עם כוחות ועם סדר —
קדם לדת, קדם למקדש, וקדם לצורך “להאמין”.
זו שכבה טרום-מקדשית וטרום-אמונתית, שבה המציאות עדיין לא תורגמה לאלגוריה מרוככת.
אל השכבה הזו ניגש מתיאו.
לא כבלוגר שממחזר סיפורים, אלא כחוקר שטח שמסתובב בעולם,
מגיע לאתרים עצמם, מודד, מצלם, משווה דפוסים,
ומנסה להבין למה אותם דיוקים, אותן תבניות ואותן בחירות אדריכליות
חוזרות שוב ושוב — בטורקיה, באמריקות, ובאזורים מרוחקים זה מזה.
הוא טועה לפעמים, כן.
אבל טעות היא חלק ממחקר.
מה שלא חלק ממחקר — הוא מחיקה שיטתית של שאלות לא נוחות.
גם זכריה סיצ’ין חייב להישפט בהגינות היסטורית.
לא הייתה לו בינה מלאכותית.
לא היו לו כלים להצליב אלפי טקסטים בשנייה.
הוא עבד לבד, ידנית, מול כתבים מורכבים, במשך עשרות שנים.
הוא טעה בחלק מהתרגומים — ערבב מונחים, ייחס משמעויות אסטרונומיות למילים שמתארות אלוהות,
ולקח לעיתים מיתוס כפשוטו.
אבל הוא לא טעה בדבר המהותי:
הוא סירב לזלזל בכתבים הקדומים ולהגדיר אותם מראש כאגדה חסרת בסיס.
והיום, כשהבינה המלאכותית מאפשרת לחזור לטקסטים עצמם,
להצליב שפות, הקשרים ודפוסים —
מתברר דבר לא נוח:
סיצ’ין לא טעה בהכול.
לא מעט מן הכיוונים שהצביע עליהם חוזרים ומופיעים,
גם אם המסקנות היו קיצוניות או לא מדויקות.
וזו אולי הנקודה הכי רגישה:
הציבור לא נמשך ל”קונספירציות” בגלל פנטזיה,
אלא בגלל שההסברים הללו — על עולם קדום מורכב,
על ידע שקדם לדת,
על מציאות שתוארה לפני שעובדה למערכת אמונות —
מרגישים פשוט יותר הגיוניים.
יותר נאמנים למה שרואים באבן,
ויותר נאמנים למה שכתוב בטקסטים עצמם.
במקום להתמודד עם זה, האקדמיה בוחרת להשתיק.
לסמן.
לבטל.
אבל סילוק קולות אינו הפרכה,
והשתקה איננה הוכחה.
והדבר היחיד שצריך להיאמר כאן בקול ברור הוא זה:
כל הצדדים עוסקים בתזות.
ההבדל הוא שמי שמוכן להודות בכך — עדיין חוקר.
ומי שמתנהג כאילו הסיפור כבר סגור — הפסיק.
הבחירה האמיתית איננה בין מדע לפנטזיה,
אלא בין חקירה חיה לבין סיפור סגור.
בבתי־הספר מלמדים את התזה כאמת מוחלטת — וזו בדיוק הבעיה.
תזה נועדה לטעויות. אמת מוחלטת לא.
