האפקאלו - המדריכים מן השמים, פרק 3 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

האפקאלו — המדריכים של מסופוטמיה

חלק 1- הקדמה

בכל תרבות עתיקה על פני כדור הארץ – במסופוטמיה, מצרים, אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ואף אצל עמי הצפון – מופיעות דמויות זהות: אלה שלימדו את בני האדם את מה שלא יכלו לדעת.

הם לא נקראו "אלים" ולא נתפסו ככוחות על־טבעיים. הם היו הדרג שמתחת: המורים, המהנדסים, הבנאים, הטכנאים – אלה שבאו במגע ישיר עם בני האדם. הם פעלו בתוך היררכיה ברורה, קיבלו פקודות מדרג גבוה יותר, וביצעו את העבודה בשטח.

בכל מקום בעולם תוארו אותם מדריכים כמעט באותה שפה: דמויות שלא היו אנושיות לחלוטין, ולפעמים בעלות צורה היברידית – חלקן בנות-מים, חלקן בנות-שמיים – שנחתו, יצאו, עלו, ירדו ולימדו. הם הקימו ערים, שרטטו תעלות, נתנו לוחות ידע, ולימדו אסטרונומיה וחקלאות.

בתרבות השומרית–אכדית מופיעה קבוצה מוגדרת של דמויות הקרויה Apkallu (אפקלו).

הם מתוארים כמי שפעלו פיזית בעולם —הם הגיעו, לימדו, עבדו, הגדירו, והמשיכו הלאה.

איך הטקסטים מתארים אותם בפועל

בכתיבה השומרית והאכדית אין תיאורי אופי, אין מיתולוגיזציה רגשית, ואין סיפורי גבורה.

התיאור הוא פונקציונלי:

• “אלה שהורידו חכמה”

• “אלה שהעמידו סדר”

• “אלה שטיהרו והגדירו”

• “אלה שעמדו בשער”

כלומר — תפקיד, לא אישיות.

האפקאלו מתוארים כמי שפועלים במסגרת היררכיה רחבה יותר, כפועלים בשטח, לא כמקור הסמכות העליון.

מי היו שבעת האפקאלו ?

המסורת מתייחסת לרוב לשבעה אפקאלו קדמונים, שכל אחד מהם מזוהה עם תחום אחר, כי אין בטקסטים טענה שכל אחד “ידע הכול”.

להפך — עולה חלוקה תפקודית ברורה.

שם (במסורת המאוחרת)	תחום אחריות מתואר
Uanna / Oannes	מים, טיהור, יסודות סדר
Uanneduga	מבנים, יציבות
Enmeduga	חוק, כללים
Enmegalamma	ארגון מרחבי
Enmebuluga	חקלאות
Anenlilda	תיעוד, גבולות
Utuabzu	הקשר בין מים–אדמה

הטקסטים עצמם אינם “מסבירים”  הם פשוט מציינים מה הם עשו.

המראה היברידי – לא סמל אלא תיאור

האפקאלו מתוארים בשלוש תצורות עיקריות:

• אדם עטוי דג (או עור דג)

• אדם מכונף

• אדם בעל כיסוי גוף קשיח ולא אורגני למראה.

ההיברידיות מופיעה דווקא יחד עם ציוד עבודה — דלי, כף, תיק, כיסוי כתפיים.

זה חשוב:

בתרבויות קדומות, אלים מתוארים לרוב עירומים מסמלים או עטויי הדר.

האפקאלו — תמיד בעבודה

הדלי והכף — מה שבאמת עומד מאחוריהם

שני הכלים החוזרים שוב ושוב:

• הדלי — כלי נשיאה, אחסון או סינון

• הכף / האצטרובל (cone) — כלי פיזור, סימון או מריחה

הם אינם משתנים מתבליט לתבליט.

אותו גודל, אותו יחס יד–כלי, אותה פעולה.

אם אלו היו סמלים — היינו מצפים לווריאציות.

אבל אין. 

אז מה היה ה“טקס” באמת?

המונח האכדי māmītu או šiptu תורגם מאוחר כ”כישוף” או “טקס”.

אבל הטקסטים עצמם מראים אחרת לגמרי. הטקס ממש לא דתי אלא בדיקת פינות הבית, חיטוי וטיהור, כדי להצהיר ולאשר שהבית בטוח ומוכן לפעולה. הנוסחים הם קצרים, יבשים, הצהרתיים. ללא בקשה, ללא תחינה וללא קריאה לאל. זו הצהרת מצב. ברכה שאיננה תפילה, זו נקודת מפתח !

במילים מודרניות: “המערכת הוגדרה לפעולה תקינה.” 

 

חלק שני - השאלות הגדולות

 מי היו המדריכים? איך נראו? מה לבשו? איזו היברידיות סימנה אותם? מה היו הכלים שלהם? ואיך הצליחו להשאיר מאחוריהם זיכרון אחיד בכל העולם?

התיאורים הפיזיים וההיברידיות המופיעה אצל כל העמים: דמויות חצי־דג, חצי־ציפור, חצי־לטאה, גולגולות מאורכות, עור מבריק או קשקשי, וגובה לא-אנושי. בטבלת השוואה נשווה בין תרבויות העולם, המתארות איך נראו המדריכים, מה לבשו, מה הייתה מומחיותם ומה לימדו את בני האדם.

טבלת השוואה בין העמים – המדריכים בעולם

אזור	שם המדריכים	מראה	ציוד	מומחיות	ידע שהועבר לאדם
מסופוטמיה	Apkallu / איגיגי	דג–אדם, כנפיים לא ביולוגיות, גולגולות מוארכות	דלי, כף טיהור, כיסוי כתפיים קשיח	מים, תעלות, כתיבה, אסטרונומיה	חקלאות, לוחות שנה, בנייה
שומר–עובייד	דמויות לטאיות	ראש לטאה, עיניים אלכסוניות	ללא ציוד מובהק	מים, לידה	חקלאות בסיסית, מבני חרס
מצרים	תחות, אוזיריס	אדם–ציפור / אדם–דג	מטות, סמלי כוח	כתיבה, זמן, חברה	הירוגליפים, משפט, סדר חברתי
דרום אמריקה	ויראקוטשה, קצלקואטל	נחש מכונף, דמות גבוהה ובהירה	גלימות, סמלי שלטון	בנייה, אסטרונומיה	מתמטיקה, ערי ענק
צפון אמריקה	אנשי-ביזון, אנשי-עורב	היברידיות אדם–חיה	מסכות, גלימות	חוקים, חברה	מסורות חברתיות וטקסים
אפריקה	אנשי–תנין, אנשי–נחש	עור מבריק, מראה אמפיבי	כלי מים	דיג, חקלאות נהרות	שיטות מים קדומות
אוסטרליה	Mimi	דמויות דקות וגבוהות	ללא ציוד	בנייה, ציור	אמנות, חוקים קהילתיים
סין	פו שי ונואווה	אדם–נחש	לוחות, כלים	כתיבה, חקלאות	מערכת כתיבה, סדר חברתי

 [תמונה: פסלוני עובייד – דמויות לטאה בעלות עיניים אלכסוניות]

[תמונה: ויראקוצ’ה – דמות גבוהה ובהירה עומדת על הרים]

[תמונה: תחות – דמות אדם־ציפור ממצרים]

 הכלים הפיזיים המופיעים בתבליטים: הדלי (שנראה ככלי סינון או טיהור מים), הכף (כלי פיזור), קופסאות הכלים, כיסוי הכתפיים הקשיח המתחבר בצוואר, והציוד הטקסי־טכני של כל קבוצה. זהו הלב הטכנולוגי של הסדרה: כיצד המדריכים עבדו בשטח, איך תכננו תעלות, ערים ומבנים ענקיים, ומה היו ההתמחויות שלהם לפי כל אזור בעולם. 

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף (cone) המשמשת לטיהור] 

[תמונה:  עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר בצוואר]

התיק שמופיע אצל כל עם בעולם

אני רואה כאן לא “סמל”, אלא כלי עבודה אמיתי — תיק שהחזיקו בו המדריכים בכל תרבויות העולם. הצורה זהה מדי מכדי להיות מקרית.

מבנה ההיררכיה

הלוחות מציגים מבנה ארגוני שלם, המזכיר מערכת מודרנית:

• המפקד העליון – דרג שמימי גבוה שאינו מופיע בשטח.
• צוות הפיקוד – מנהלי על: סדר, חוק, מים, ידע, חקלאות.
• מנהלי תחומים – דמויות שנקראו "אלים", וכל אחד מהם אחראי על תחום מקצועי ברור.
• המדריכים – מהנדסים, טכנאים, בונים, מורים; מופיעים פיזית מול בני האדם.
• האיגיגי - משרתי האלים שעשו את העבודה הקשה
• בני האדם –החליפו את האיגיגי, הדרג הביצועי שנלמד והוכשר עד שהפך לעצמאי.

הדפוס הזה חוזר בכל העולם: מפקדים, מנהלי תחומים, מומחים, ומבצעים. הוא מסביר כיצד סיפורים דומים הופיעו בתרבויות שלא היה ביניהן קשר כלל. 

כאשר מסתכלים כך על הלוחות, מתקבלת תמונה של מערכת ארגונית שלמה – לא "פנתאון מיסטי", אלא מבנה עבודה.

המפקד העליון קובע כיוון ומדיניות; תחתיו צוות פיקוד מצומצם שאחראי על תחומים כמו זמן, חוק, מים, ידע, חקלאות ומלחמה;

מתחתיהם פועלים מנהלי תחומים – חלקם מכונים "אלים" ו"אלות", אבל בפועל הם מנהלי מקצוע.

גם האלות אינן רק "דמויות נשיות" אלא אחראיות על מערכות מקצועיות שלמות:

מיילדות ולידה, אריגה וטקסטיל, מוזיקה וטקס, ריפוי וצמחי מרפא, אהבה ובריתות בין עמים. 

גם אלות היו

המדריכים עצמם – אלה שמופיעים בתבליטים ובפסלונים – הם הדרג שבשטח: מהנדסים, מודדי קרקע, בוני תעלות ומורים, שבאו במגע ישיר עם בני האדם.

בני האדם הם הדרג האחרון – לומדים, מתנסים, ולבסוף ממשיכים את העבודה לבדם אחרי שהמדריכים נעלמים.

חלק שלישי – התשובות

כדי להבין מי היו המדריכים, צריך לחזור אל מאות לוחות חימר, ציורים, תבליטים ופסלונים המתועדים על פני אלפי קילומטרים – אך כולם מציגים אותו דפוס בדיוק. העובדה שאין קשר בין התרבויות, ובכל זאת הן מספרות אותו סיפור, הופכת את הנושא לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המדריכים לא היו בני אדם. הם לא תוארו כאלים מופשטים. הם היו ישויות פיזיות בעלות תפקיד, מראה, לבוש, ציוד ומומחיות. כאן נפרק את התיאורים שלהם בצורה המפורטת ביותר.

 המראה הפיזי – דפוס שלא משתנה

בכל התרבויות, חלק מהמדריכים תוארו כגוף היברידי: צורה אנושית כללית, אך עם תוספות שאינן אנושיות,

אנשי עובייד נראים לפי הפסלים שפיסלו עם

• ראש בעל צורה מוארכת או זוויתית
• עיניים אלכסוניות או גדולות במיוחד
• עור מתואר כ"נוצץ", "קשקשי", "מבריק" – רמז למרקם לא אנושי
• גובה חריג/או נמוך ביחס לבני אדם המתוארים לידם
• כיסוי גוף חלקי, לא טבעי למראה. 
• עם מן פתחי אוויר בכתפיים שמותאמים לעבודה עם מים

תמונה: דמויות אישה מניקה בעלת גוף אנושי וראש מוארך – מסופוטמיה ועובייד

במקומות שבהם נמצאו גולגולות מאורכות, כמו בפרו, אפריקה, הסהר הפורה וים השחור, לא נמצאה עדות לשינוי מלאכותי בכל המקרים. במילים אחרות – חלק מהגולגולות אינן ניתנות להסבר אנושי פשוט

זהו רמז חזק לכך שאצל חלקם משהו לא היה “אדם רגיל” – ייתכן שמדובר ביצורים בעלי מבנה גוף לא־אנושי מלידה, אבל לא פחות סביר שחלק מהתיאורים משקפים חליפות ותלבושות עבודה, או שפת סימנים חזותית של האמנים – לא בהכרח את הגוף עצמו. או שפשוט תוארו בשפת סמלית במקום המילים שהיו חדות להם: דמות-דג כמומחה למים, דמות-ציפור כמומחה לשמים ותעופה, ודמות-לטאה כמומחה לרפואה, לידה ושינוי מצב.

הלבוש והכיסויים – מדוע זה לא נראה כמו בגדים?

במסופוטמיה, בפסלוני עובייד, ובדרום אמריקה מופיע דפוס זהה: המדריכים לובשים כיסוי קשיח על הכתפיים והחזה, שמתחבר באזור הצוואר.

מה שמפתיע הוא שלא רואים קפלים, לא רואים בד, לא רואים תפרים. הלבוש נראה כמו:

• שריון דק
• מנגנון
• מעטפת חיצונית

  תמונה: תבליט עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר לצוואר – מסופוטמיה

לדעתי – הכיסוי אינו בגד, אלא חלק מתפקוד מקצועי: כלי נשיאה, מערכת אוויר, הגנה מפני חום או מים, או ציוד עבודה.

 הציוד בידיים – לא טקסי, אלא הנדסי

ברוב התבליטים, המדריכים מחזיקים שני פריטים:

1. דלי – בעל ידית קשיחה, נראה כמו כלי נשיאה לסינון או מים
2. כף/אצטרובל – צורה מחוספסת המשמשת ל"פיזור"

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף/האצטרובל – תקריב]

ייתכן שמדובר בערכת טיהור מים או כלים לעיבוד חומרים. העובדה שהציוד זהה בכל התבליטים מצביעה על שימוש קבוע ולא סמל מקרי.

בטקסים מצריים ובאיקונוגרפיה אמריקאית מופיעים כלים דומים, מה שמחזק את הקשר בין העמים.

יכולות פיזיות – עלו, ירדו, צללו, חצו כל מרחב

בתיעודים ממסופוטמיה ומהאינדיאנים מודגש שוב ושוב:

• המדריכים "יצאו מהמים" – כמו אנשי הדג
• המדריכים "ירדו מהשמיים" – כמו דמויות מכונפות
• המדריכים "עברו דרך האדמה" – תיאור שמופיע באזורי מערות
• המדריכים נעלמו וחזרו – ולא חיו עם בני האדם

תמונה: תבליט של "אדם־דג" עולה מן המים

כל הדפוסים מתארים יכולות תנועה שאינן אנושיות. בתרבות המודרנית, אנשים היו מתארים זאת כרחפן, ככדור אור, או ככלי טיסה.

 המומחיות שלהם – תבניות זהות על פני העולם

המדריכים אינם דמויות ריקות. בכל תרבות, הם הביאו ידע אחר – אבל תמיד ידע מקצועי:

• מסופוטמיה: מים, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה
• מצרים: זמן, משפט, חוקים, מתמטיקה
• אמריקה: בנייה גאומטרית, חקלאות הררית
• אפריקה: שיטות מים עתיקות, טקסי לידה, רפואה
• סין: כתיבה, חברה, קוד מוסרי

כל זה מצביע על דבר אחד: המדריכים היו מהנדסים, מתכננים, חוקרים ומורים. לא ישויות על־טבעיות, ולא יצירי דמיון.

 תיאורים היברידיים – חיה ואדם

זהו חלק שאסור לדלג עליו: בעולם העתיק, כמעט כל מדריך תואר עם סימן של חיה. אולי ההיברידיות היא פשוט הדרך של בני האדם לתאר יצור שלא היה "אדם רגיל" והם תיארו אותו לפי מה שהכי הזכיר להם או לפי המקצוע שלו.

תמונה: דמויות מדריכים עם גוף אנושי ומאפייני ציפור/חיה – מסופוטמיה, אמריקה ואפריקה]

 זו אינה “פנטזיה דתית” ולא ניסיון ילדותי לצייר מפלצות, אלא שפת תיאור מקצועית. מי שפגש את המדריכים לא ידע לומר “מהנדס מים”, “אסטרונום” או “מרפא”, ולכן הלביש עליהם את החיה שהכי סימלה את תחום האחריות שלהם: דג עבור מומחי מים ותעלות, ציפור עבור מי שעסקו בשמיים, כוכבים ותעופה, נחש ולטאה עבור רפואה, לידה ושינוי מצב, ובעלי־חיים גדולים של קרקע ופרא עבור מי שהכירו את האדמות, היערות והעדרים. החיה היא לא “ראש אמיתי” של היצור – היא תווית ויזואלית, קיצור דרך שמספר לצופה במה הוא מתמחה. במקום לכתוב טייטל מקצועי מתחת לדמות, הם חיברו אליה חיה. בעיניי זה לא חוסר ידע, אלא בדיוק להפך: ניסיון יצירתי לתאר תפקיד מורכב בשפה שהייתה להם.

 7. מדריכי הקבוצה – לא בודדים

עוד פרט חשוב: המדריכים הופיעו בקבוצות ולא כיחידים. זה דפוס שחוזר על עצמו:

• שבעה Apkallu בשומר
• שבעה “חכמים קדמונים” בסין
• שבעה מורי־אנדי באפריקה
• “האחים המכונפים” אצל האינקה 

כל התרבויות – גם אלו שלא הכירו את הספרה 7 – השתמשו בה. זה נתון שדורש הסבר.

המדריכים היו ישויות פיזיות, בעלות גוף שונה, ציוד מקצועי, כיסוי מיוחד, ויכולת לנוע בין מרחבים שהאדם לא יכול היה לנוע בהם. הם לימדו, בנו, עיצבו את העולם – ואז נעלמו.

 זה לא מיתוס, אלא תיעוד של מפגש ובשלב הזה כבר אפשר לראות שהמדריכים אינם "רעיון" אלא דמות קונקרטית:

גוף, לבוש, ציוד, קבוצה, תפקיד.

ומן הגוף נעבור אל הכלים - הדלי, הכף, התיק והכיסויים הקשיחים 

וננסה להבין דרך העיניים שלנו היום מה יכול להיות תפקידם בשטח.

  הדפוס הגלובלי והציוד שחוצה יבשות

אחת העובדות המפתיעות ביותר היא שהמדריכים לא הופיעו בתרבות אחת או שתיים - אלא בכל תרבות על פני כדור הארץ. לכולם היו אותם אלמנטים: הופעה שחלקה לא אנושית, ציוד מקצועי, ותפקיד של הוראה והקמה. זהו דפוס שאינו ניתן להסבר מיתולוגי פשוט.

השוואה גלובלית מגלה ש-הדלי, הכף והתיק־הקשיח שעל הגב מופיעים אצל כל העמים, גם אלו שמעולם לא נפגשו:

• במסופוטמיה – Apkallu עם דלי וכף
• במצרים – כתבליטים של כוהנים עם כדים דומים
• בדרום אמריקה – יצורים עם תיק קשיח על הגב
• באינדיאנים – "תרמיל המורה" בטקסי מעבר
• באפריקה – תיאורים של "קופסאות מים קדומות"

אבל הראיה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מהממצאים הארכיאולוגיים: נמצאו כלי אבן מסתוריים במזרח התיכון, בטורקיה, ובפרו — הדומים להפליא לדליים המופיעים בתבליטים.

הם אינם עשויים מתכת (שלא שרדה), אלא מאבן מגולפת, ולעיתים בצורת:

• דלי עם קשת אחיזה
• תיק עדיין לא ברור־מטרה
• כלי קשת מגולף הדומה ל“מנגנון גב”

איך שזה נראה בעיני  – ה"מנשאים" האלו אינם קישוט ואינם טקסיים. צורת האחיזה, הסימטריה והגודל מצביעים על ציוד עבודה, אולי מערכת נשיאה של חומרים, מים, או משהו דומה.

ומה שמדהים הוא שגם בדרום אמריקה, במיוחד באבן של תרבות טיוואנאקו, מופיעים תיקים זהים: דמויות שנראות כ“אנשי שמיים” מחזיקות תיק גב מלבני קשיח.

האם הוא נושא כלי מדידה ?

כשמשווים בין התרבויות, מתקבלת תמונה ברורה: אותו תיק, אותו דלי, אותה כף — בכל מקום.

אין שום סיבה מיתולוגית להמציא שלושה פריטי ציוד זהים בכל יבשת בעולם – ולכן יש לשקול שהמדריכים השתמשו בציוד אמיתי, בין אם טכנולוגי ובין אם תפקודי.

 זה אומר שהסיפור אינו סמלי בלבד. זה זיכרון של יצורים אמיתיים, שנראו, פעלו, ועבדו עם ציוד קבוע.

בכל פעם שיש דפוס שחוזר על עצמו בכל היבשות – זהו אות שמדובר בחוויה משותפת של האנושות, ולא במיתוס.

חלק רביעי – המסקנות

בני התרבויות הקדומות לא סיפרו סיפורי אגדות. הם תיארו בדיוק את מה שראו בעיניים: יצורים בעלי צורה לא־אנושית, בעלי ציוד, יכולות, ומומחיות — שבאו, לימדו, ופעלו בעולם.

כמו שאדם היום מתאר "כדור אור" מבלי לדעת מהו, כך גם הם תיארו "אדם–דג", "אדם–נחש", "כנפיים", "אש לבנה", "רוחות שמים". הם לא ניסו להגות פילוסופיה – הם תיארו מציאות.

המדריכים היו אמיתיים דיים כדי שכל העולם יתאר אותם באותה צורה – וזה עמוד השדרה של הסדרה כולה. 

הסרטון הבא נותן מושג על המדריכים, אך מציג את הדימוי המיתולוגי המוכר של האפקאלו במסורת, אך הכתבה כאן בוחנת אותם מזווית אחרת: לא כאלים מיתולוגיים, אלא כדרג מקצועי שפעל בשטח.

סיכום פרק: המדריכים

כאשר בוחנים את המקורות הקדומים – לוחות חימר, תבליטים, פסלונים ומסורות שבטיות מכל העולם – מתגלה דפוס חוזר שאי אפשר לפטור כאגדה מקומית או מיתוס דתי. שוב ושוב מופיעות דמויות שאינן בני אדם רגילים, שאינן מתוארות ככוחות מופשטים או כרוחות, אלא כישויות פועלות: מגיעות, עוזבות, מלמדות, בונות, מנהלות, ומעבירות ידע יישומי.

הדמויות הללו אינן “האלים העליונים”. הן מתוארות כדרג שמתחת: המדריכים. אלה שפעלו ישירות מול בני האדם, בשטח, במסגרת היררכיה ברורה. הם קיבלו סמכות מלמעלה, אך היו מי שביצעו את העבודה בפועל: תכנון מים, ניקוז, חקלאות, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה, רפואה, לידה, תזונה, סדר חברתי ושלום. לא רעיונות – אלא מקצועות.

באופן מפתיע, המדריכים כמעט אף פעם אינם מופיעים כדמות אחת בודדת. הם מופיעים כקבוצה, וברוב התרבויות המספר חוזר: שבעה. לא כשבעה סמלים מיסטיים, אלא כתצורה תפעולית הגיונית – צוות של מומחים, שכל אחד מהם אחראי על תחום יסוד בקיומה של חברה. מים, מזון, גוף, זמן, ידע, ארגון ויציבות. זוהי לא פנטזיה, אלא מבנה עבודה.

התיאורים החזותיים של המדריכים אינם אחידים, אך גם כאן מופיע דפוס ברור: היברידיות. אדם־דג, אדם־ציפור, אדם־נחש, דמויות זוחליות, עור מבריק, גולגולות מוארכות, מבנה עיניים שונה. השאלה האם מדובר בלבוש תפקודי, בציוד מגן, או בגוף עצמו – נשארת פתוחה במקורות. לא כולם נראים מחופשים או טקסיים; הם נראים ייעודיים.

אפשרות סבירה שעולה מהכתובים ומהאיקונוגרפיה היא שהמדריכים עצמם לא היו “מין טבעי”, אלא ישויות שנוצרו או הותאמו גנטית לתפקידים מסוימים. עבודה במים, תנועה בין מרחבים, שהייה בסביבות קשות. הם היו מומחים; חד־שמישיים. לעומתם, בני האדם נראים כיצירה אחרת לגמרי – לא מותאמים לתחום אחד, אלא גמישים, לומדים, רב־שימושיים. “כולבויניקים” במובן העמוק: היכן שצריך יד, מחשבה או פתרון – האדם משתלב.

כך נוצר פער מהותי בין המדריכים לאדם. המדריכים נועדו ללמד, לא להישאר. ברגע שהידע הועבר, וברגע שהמערכת יכלה לפעול עצמאית – תפקידם הסתיים.

ואז מגיע המבול... 

בכתובים הקדומים, המבול אינו מתואר בעיקר כעונש מוסרי, אלא כתגובה למצב שיצא משליטה: השחתה, ערבוב, הפרת סדר. תיאורים של כלאיים, ערבוב בין מינים, טשטוש גבולות בין תפקידים וגופים. בהקשר הזה, המבול נראה פחות כנקמה ויותר כפתרון מערכת – איפוס. מחיקה של תצורות שלא נועדו להימשך.

לאחר המבול, המדריכים נעלמים מן העולם הפועל. אין עוד תיאורים של ישויות שעובדות פיזית עם בני האדם. אין עוד ידע שמופיע בבת אחת. אין עוד ערים שקמות כמעט בן־לילה. נשאר האדם – לבדו, עם זיכרון עמום של מי שלימדו אותו.

הזיכרון הזה לא נמחק. הוא עבר כהיסטוריה שהתאבנה למיתוס. הדמויות הפכו ל”אלים”, הידע הפך לקדושה, והפעולה – לסיפור. אבל הדפוס נשמר.

הפרק הזה אינו טוען להוכחות מוחלטות, ואינו מבקש להחליף מחקר אקדמי. הוא מבקש דבר אחד בלבד:

להתייחס למקורות הקדומים בכבוד הראוי להם – לא כאגדות ילדותיות ולא כטקסטים מיסטיים בלבד, אלא כניסיון אנושי כן, מדויק ככל האפשר, לתאר מציאות שחסרו לה מילים.

כמו שאנחנו כיום מתארים “כדור אור” כשאין לנו מושג מהו – כך גם הם תיארו “מרכבה”, “אש לבנה”, “רוח שמיים”, “אדם־דג”. זהו רפלקס אנושי טבעי. שפת תיאור, לא שפת הסבר.

אם המדריכים אכן התקיימו – הם לא היו מיתולוגיה במקורם, אלא תפקיד.

ואם הם נעלמו – לא מפני שלא היו, אלא מפני שלא נועדו להיות חלק מהשלב הבא. 

זה בדיוק השלב בו התחילה הסגידה לאלים

כל עוד המדריכים היו נוכחים, לא סגדו ולא התפללו.

המקורות הקדומים עצמם מרמזים על כך בעקיפין: מתוארים מפגשים, הוראות, כעסים, ויכוחים, עונשים טכניים – אבל כמעט לא פולחן במובן הדתי המאוחר.

המדריכים לא דרשו אמונה, אלא ציות מקצועי.

לא תפילה – אלא ביצוע.

לא מוסר מופשט – אלא חוקים, נהלים וסדר.

הסגידה מתחילה רק אחרי ההיעלמות.

כאשר הם חדלו להופיע פיזית, הידע שניתן כבר לא התפתח.

כך מתרחש המעבר:

 מה שאיננו מובן – הפך לקדוש.

הכוהן החליף את המדריך שנעשה האל שסוגדים לו,

הידע הפך לקדושה,

הטכנולוגיה הפכה לנס,

החוק הפך לציווי האלוהי,

הציוד לסמל,

הזיכרון לדת.

בדיוק כאן גם נולדה הדת הממוסדת והכוהנים  הפכו למתווכים בן בני האדם לאל. 

לסיום אומר שלפי איך שאני רואה אותם, האפקאלו אינם מיתוס שנוצר מדמיון, אלא זיכרון של אנשי תפקיד, שתיאורם שרד טוב יותר מהבנתם , העולם הקדום עדין לא עבד עם אמונה — הוא עבד עם תוצאות.

 

ומכאן מתחילה השאלה הבאה:

איך הם הגיעו, כיצד נעו, ובאילו כלים השתמשו כדי לפעול בעולם?

                                תעופה קדומה חלק א' כלי תעופה, פרק 4

Apkallu meaning, Seven sages Mesopotamia, Oannes fish man, Assyrian relief bucket cone, ritual purification tool, Mesopotamian sages engineers, Sumerian wisdom beings, Akkadian incantations siptu, māmītu meaning, ancient water management canals, early urban planning

מן השמים באו –פרק 1 סיפור האנונקי והבריאה

 

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

 מן השמים באו: סיפור האנונקי והבריאה הראשונה

לפני שמתחילים לדבר על אנונקי, על לוחות חימר ועל “מיתולוגיות קדומות” – כדאי להאט רגע ולשאול בקול רם: מי אמר שאנחנו הראשונים?

נראה שכבר היו כאן עולמות שלמים – מתקדמים, מדויקים, מאורגנים להפליא – ונעלמו כאילו מעולם לא היו. רק אבנים חרוכות, שכבות זכוכית במדבר, וציורי תעופה בני אלפי שנים רומזים על ציוויליזציות ששלטו בידע ובטכנולוגיה שאיבדנו מזמן.

המדע מתחיל לרמוז על כך בעצמו: מפות DNA שמגלות ערבובי אוכלוסיות מסתוריים, קפיצות אבולוציוניות מהירות מדי, וחוקרים שמודים בלחישה ש– “משהו לא מסתדר בזמנים.” אולי לא “נבראנו” ברגע אחד – אלא עֻבּדנו, בֻּנינו, נמהלנו?

ומה אם סיפורי הבריאה, הנפילים והמבול הם בעצם גרסה פיוטית של ניסוי גנטי עתיק, או תיעוד של תרבות שידעה לגעת בקוד החיים הרבה לפנינו? הקדמונים קראו לזה “דם האלים” – אנחנו קוראים לזה היום דנ״א.

“מן השמים באו” אינה עוד סיפור מיתולוגי – זו חקירה פתוחה על מי היינו, מאין באנו, ולמה הכול חוזר במחזוריות מושלמת. אם יש דבר אחד שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב, הוא זה: הבריאה עדיין נמשכת, והניסוי עוד לא נגמר.

חלק ראשון

✍️ אז מה לי ולסיפור הזה?

סקרן אותי מאיפה התחיל הכול – ובטח שלא מבחינה דתית, אלא אנושית: איך נולד הרעיון של הבריאה, של האלים, של האדם? מי כתב את הסיפורים הראשונים, ומה הם ראו באמת כשהביטו לשמים?

במהלך השנים נחשפתי לכתבים השומריים, ללוחות החימר העתיקים ולתאוריות היצירתיות של זכריה סיצ׳ין (שגרמו לי לחשוב, איך לא חשבתי על זה קודם), נדהמתי כמה שהם דומים לסיפורי התורה והבנתי שייתכן והמיתולוגיות הקדומות (ברובן) לא באמת אגדות – אלא זיכרון ממשי של עידן קדום מאוד, שבו ישויות מתקדמות מאוד – האנונקי – “ירדו מן השמים” ויצרו את תחילת האנושות, ולבני האדם לא היו את המילים המתאימות לספר אותם.

המסע הזה הפך בעבורי לתחקיר רחב: לא רק להבין מה כתוב בלוחות, אלא לשחזר את התמונה השלמה – איך נולד האדם, איך קמו הערים הראשונות, ואיך הזיכרון הזה נשמר עד ספר בראשית ואילך. אני כותבת את הסדרה הזאת כדי להחזיר את הסיפור למרכז – לא כמיתוס רחוק, אלא כמציאות שיכולה להסביר את שורשי כולנו.

“הכול התחיל כשהאלים ירדו מן השמים.

הם ירדו באור, במרכבות אש,

ובמקום שבו נגעו באדמה – נולדה הציוויליזציה הראשונה.”

(עיבוד מלוחות השומרים ומתוך “עלילות אנקי”)

Zecharia Sitchin

מי היה הוא?
זכריה סיצ’ין (1920–2010) היה סופר וחוקר ישראלי־אמריקאי, יליד אזרבייג’ן, שהיגר לישראל ואחר כך לארצות הברית.

הוא כתב סדרת ספרים בשם The Earth Chronicles, שבה טען כי האנושות נוצרה בידי ישויות חוצניות בשם Anunnaki ממערכת שמשית אחרת, וכי התרבות השומרית מהווה תיעוד אמיתי של ביקורם.

מה טענותיו המרכזיות?
סיצ’ין טען שקיים כוכב נוסף במערכת השמש בשם Nibiru, שמקיף את השמש פעם בכ־3,600 שנים, ושמהווה את ביתם של האנונקי. לטענתו, האנונקי יצאו לכדור הארץ בעת העתיקה כדי לחלץ זהב ולתקן את האטמוספירה של כוכבם, ובהמשך “יצרו” את האדם כדי שיעבוד בשבילם. סיצ’ין השתמש בתרגומים שלו של כתבי יתדות שומריים ואכדיים כדי לבסס את גישתו.

ביקורת והערכה
בעוד סיצ’ין זכה לפופולריות רבה והפך לדמות מפתח בתחום “האסטרונאוטים הקדומים”, קיבלה עבודתו ביקורת קשה ממדענים, אסירולוגים והיסטוריונים, שהגדירו את טענותיו כ“פסאודו־מדעיות” והצביעו על טעויות תרגום, מחסור בשיטות מחקר מקובלות והעדר ראיות אימפיריות. מצד שני, רבים מהקוראים שלו מצאו השראה ורעיון מחודש להבנה של כל המקרא והציוויליזציות הקדומות דרך זווית שונה.

אז נכון, זכריה טעה בתרגום של העיקר כי אין כוכב נבירו אין עבדים ואין זהב !הוא לא תרגם ממצאים ארכאולוגיים בצורה מדויקת

אבל :
יש בטקסטים השומריים קטעים אמיתיים לגמרי שמתארים: את ״אלה שבאו מן השמיים״, יצורים שבאו ללמד חקלאות, מתכת, כתיבה, הורדת מלכות מהשמיים, טכנולוגיות לא מובנות, יצירה/הנדסה של בני אדם, זאת אומרת שהגרעין קיים אך הפרשנות של סיטצ’ין — חופשית מדי והתרגום שגוי בחלקו, אבל היי! סיצ’ין היה אחד הגורמים שהפיצו את רעיון האנונקי והקשר שלהם לבריאת האדם ולתרבויות המסופוטמיות, ורק על זה הגיע לו פרסים ובשפע, כי זה גאוני.

מה אם כל מה שכינינו “מיתולוגיה” הוא בעצם זיכרון עתיק? תיעוד אמיתי של מה שאבותינו ראו בעיניהם אך לא יכלו להסביר במילים (כי לא היו להם מספיק מאלה?). מה אם הבריאה, המבול ואלוהים – אינם רעיונות מופשטים, אלא אירועים ממשיים שהתרחשו בין הפרת לחידקל – המקום שבו נולדה התרבות האנושית?

שם, בארץ שנקראה שומר, התחיל הכול. שם ירדו האלים מן השמים לפי הכתבים, ושם נולדה האנושות.

מקורות הסיפורים

Enuma Elish – עלילות הבריאה הבבליות (מקור הבריאה והאלים).

Atrahasis Epic – סיפור בריאת האדם והמבול.

Eridu Genesis – הלוח השומרי העתיק ביותר עם סיפור האדם הראשון, הערים, והמבול.

Enki and Ninmah / Enki and the World Order – תיאורי אנקי, נינמה, והכלאות האדם.

Tower of Babel (Babel Inscriptions) – תיאורים מאוחרים של מגדל בבל ובלבול השפות.

בריאת השמיים והארץ

בראשית הזמן, כשעדיין לא נפרדו שמיים וארץ, רבצו המים הראשונים בערבוביה. במעמקים נחה תיאמת, אם המים, ומעליה נע היה אנו, נשגב ובלתי נראה.

עם חלוף הימים, אנו הבדיל בין מים למים, והוליד את אנליל, שליט האוויר והיבשה, ואת אנקי, אדון המים המתוקים, המעיינות והחכמה.

אז נולדה הארץ מן התוהו, והשמיים נפרשו מעליה ככיפה רועדת באור.

אנליל הרים את השמיים והניח יסודות לארץ, ואנקי חצב בתוכה נהרות וזרע בה את החיים.

שלושתם חילקו ביניהם את הסדר החדש: אנו – שמיים; אנליל – אדמה ורוח; אנקי – המים שמתחת והחכמה שבתוך הכול.

וכך נולדה שומר, אדמת הנהרות, שבין הפרת לחידקל, שבה יקום האדם וייפול שוב ושוב.

ואז מן השמיים ירדו האלים הגדולים – האנונקי, “הבאים מן השמיים אל הארץ”.

הם ירדו באור גדול, בקולות וברקים, ומרכבותיהם הותירו חריכה באדמה. במקום שבו נגעו השמיים באדמה נולדה העיר ארידו. לפי הלוחות, ארידו הייתה העיר הראשונה.

כיום מקובל למקם את ארידו בדרום מסופוטמיה; עם זאת, תיעודים מודרניים מצביעים גם על מבנים תת-ימיים עצומים באגם ואן שבטורקיה – מדרגות וקירות אבן – שמזכירים תיאור של עיר אלים עתיקה.

ארידו הייתה המוקד של החיבור בין שמיים לארץ; שם בנה אנקי את משכנו, והציב את “שער שמיים” שדרכו יכלו האלים לעלות ולרדת.

האלים חיו ופעלו באדמה בוצית עטופה ערפל, עד שהחליטו לברוא סדר חדש. אנליל הרים את השמיים מעל הארץ, אנקי הניח את היסודות מתחת, והאלים עיצבו את הארץ: חצבו תעלות מים, קבעו גבולות בין ים לנהר והכינו אדמה שתוכל לשאת חיים. אך העבודה הייתה קשה, והאיגיגי – האלים הצעירים – מרדו. אנקי כינס מועצה והציע: “ניצור יצור חדש – בצלמנו, בדמותנו, שיישא את העבודה במקומנו.”

עוד בימים הראשונים, כאשר האלים ירדו לארץ והעמידו בה סדר, בחר אנקי מקום שבו נבעו המים החיים.

שם הקים את גן האלים – “אדין” (Edin = המישור הפורה), שבו נבעו ארבעה נהרות – הפרת, החידקל, הפישון והגיחון.

בגן היו עצים נישאים, פרחים נדירים וחיות מכל הסוגים; בתוכו נשמר סוד החיים, והחכמה הוטמנה בעצים שסבבו את המעיין. נינמה, אם האלים, שמרה על הגן.

כשאנקי ונינמה ירדו לגן – “מעבדת החימר” – לקחו אדמה מן הנהר, ערבבו במים ובדם של אל שנהרג וקראו לזה “לולו” – היצור המעורב.

בלוחות נכתב: “אנקי לש את החימר על לבה של נינמה, נינמה הניחה עליו את חותם האלים, והאדם נולד.”
לאחר ניסויים שנכשלו, לקח אנקי דם של אל חכם ונוצר אדם המסוגל לדעת, לדבר ולזכור. נינמה קראה לו “אדם (אדמו) אדמה”.

האדם הראשון חי בגן כדי ללמוד את דרכי האלים; אך נאמר לו לא לגעת בעץ החיים: “ביום שתיגע בו – תדע מה שידעו האלים.”

לאחר שברא אנקי את האדם, יצר גם את נינתי – “גבירת החיים”, המקבילה לשם חוה – “אם כל חי”. נינמה יצרה אותה מן ti – “חיים/צלע”.

בגן צמחו שני עצים – עץ החיים ועץ הדעת; ביניהם שכן הנחש, סמלו של אנקי, שליח ידע וריפוי. כשהאישה נגעה בעץ – נולד השכל החופשי.

האלים נבהלו; אנליל כעס: “האדם למד את סוד האלים.” האדם גורש מן הגן – וזה היה רגע לידתה של הבינה האנושית.

השומרים לא ראו בכך חטא אלא את תחילת הדרך של האדם כיוצר עצמאי. לאחר שיצא מן הגן, האדם עבד בשדות, חפר תעלות וזרע. אנליל אמר: “האדם יישא את עול הארץ.”

עם הזמן ראו האלים כי האדם דומה להם…

חלק מן האלים נשאו בנות אדם; נולדו צאצאים מעורבים – ענקים וחכמים – שהביאו ידע, מוסיקה, רפואה ומדידה. אנליל גזר: “לא ירדו עוד האלים בין בני האדם.” אבל הצאצאים נשארו, ומהם קמו מלכים וחכמים.

🏛️ הערים הראשונות נבנו בין הנהרות: ארידו – משכן אנקי; ניפור – מושב אנליל; אור ואורוכ – ערי האדם. שורופק – אחת הערים הראשונות: מרכז תרבות, חוק וכתיבה; מקום הולדתו של זיאוסודרה (נוח השומרי) – העיר האחרונה לפני המבול.

🪔 אפשר לומר שבשורופק נולדה הציוויליזציה – ושם גם כמעט נכחדה.

חוקרים בני זמננו מציעים כי ייתכן ששרידי העיר ארידו נמצאים מתחת למימי אגם ואן שבטורקיה.

מבנים עצומים, מדרגות ותיבה חצובה; יש הטוענים לקשר לתיאורי העיר בלוחות החימר. אם כך, “שער השמיים” של אנקי איננו בין הנהרות בלבד – אלא אולי בלב האגם.

בכל עיר הוקמו זיגורטים – מגדלים מדורגים שנבנו לפי תנועת הכוכבים. כל מקדש הוקם כהעתק של “בית האל” שבשמיים; אז נולדו גם המלכות והכתיבה על לוחות חימר.

“אז ירדה המלוכה מן השמיים, והאדם החל לכתוב את מעשיו.”

הכוהנים ניהלו את הארץ בשם האלים ולימדו את האדם לכתוב, למדוד, לחשב ולבנות. בלוחות החימר תועדו הסדרים הראשונים: מועצות, מפקדים, חוקים, רשימות מלאי וחשבונות – שורשי המינהל והמדע האנושי. זה היה עידן זהב – הרמוניה בין שמיים לאדם.

ממלכת אררט קמה בהרי השמש בצפון, מעבר לנהרות – ארץ גבוהה, קרה ומושלגת. שם קבעו האלים את מקום מנוחתם, ובהרים ההם היו “שערי האש”.

בלוחות מתואר כיצד האלים חזרו לשם מדי תקופה, והשאירו אחריהם “מרכבות מתכת ומגדלי אור”. אנקי ואנליל חזרו מדי כמה מאות שנים לבדוק את הארץ והאדם.

אך השלום לא נמשך לנצח. האדם התרבה, הארץ התמלאה רעש, והאלים חששו מן השחיתות והכוח. אנליל החליט להביא מבול גדול. רק אנקי, אדון הרחמים, סירב. הוא הזהיר את בנו האנושי – זיאוסודרה – ואמר: “הרוס את ביתך, בנה לך תיבה; קח זרע מכל חי, ואל תפתח את דלתך עד יחלוף המבול.”

המים עלו, השמיים נפתחו, והרוח סחפה את הכול. שבעה ימים ושבעה לילות סער העולם. כשהשמש הופיעה, זיאוסודרה שלח יונה ששבה ובפיה בוץ יבש. המים נסוגו, והאדם יצא שוב אל האדמה על ההר.

הוא הקריב קורבן, והאלים – שתחילה כעסו על שניצל – נשבעו שלא ישובו להביא מבול על הארץ. כך נחתמה הברית, והאדם הפך לשומר הארץ.

סיפור המבול הופיע גם בעלילות גילגמש (גרסאות בבליות/אשוריות), שנכתבו מאות שנים לאחר מכן באורוכ. גילגמש – מלך שהיה “שני שלישים אל ושליש אדם” – חיפש את סוד הנצח, פגש את אותנפישתים (זיאוסודרה השומרי בגרסה בבלית) ושמע ממנו: “אנקי הזהירני, בניתי תיבה, וכך נשמרו החיים.” אך גם: “חיי נצח שמורים לאלים בלבד.” בסוף – נחש בלע את צמח הפלא, וגילגמש הבין: חיי האדם קצובים; הידע והיצירה – נצחיים.

לאחר המבול, בנו בני האדם את בבל. אמרו: “נעשה לנו שם ונבנה מגדל שראשו בשמיים.” אנליל ראה ואמר: “הנה עם אחד ולשון אחת להם, ואין גבול למעשיהם.” אז בלבל את לשונם ופיזרם על פני הארץ. המגדל נותר חרב – וזכרו נחקק כאזהרה.

וזה היה סיום העידן. לאחר מגדל בבל, נעלמו האלים בהדרגה. נאמר כי מרכבותיהם נראו בפעם האחרונה מעל הרי זגרוס, והאדם נותר לבדו. אך קיבל במתנה את הידע, את הסדר ואת הזיכרון. וכך נכתב בלוח האחרון:

“כאשר ייפתח שוב השער שבין שמיים וארץ, ישובו האלים ויראו את מעשה האדם.”

האנונקי הותירו אחריהם ידע על חקלאות, השקיה, מתכות וכתיבה. הם ייסדו את המדע, את החוק ואת הבירוקרטיה, ואת עצם הרעיון של למידה. הם הפכו את האדם ליצירה תבונית המסוגלת לזכור ולהתפתח.

וכשעזבו – הערים נותרו, והזיכרון הפך לסיפור שהשתמר בתרבויות רבות: מצרים, יוון, הודו – ולבסוף גם בתנ״ך. אותם אלים קיבלו שמות חדשים, אך הסיפור נשאר זהה: הכול התחיל מן השמים, והכול נמשך דרך האדם.

✨ סיכום

זהו פרקם של האנונקי – בוראי העולם, מייסדי הערים, נותני הידע. הם פתחו את השער בין שמיים לארץ, והפקידו בידינו את המתנה הגדולה ביותר: התודעה...

המשך יבוא – סיפור אררט: ראשית האדם

אך המסע שלנו לא מסתיים במסופוטמיה.
כדי להבין את ראשית האדם ואת מקורות הסיפורים על האלים,
עלינו לשוב צפונה – אל ההרים הגבוהים שמעל מקורות הנהרות.

שם, בין הקרחונים והמעיינות הראשונים, נולדה הציוויליזציה האמיתית – התרבות האררטית.
היא זו שהקימה את הידע, את האמונה, ואת הסיפור שממנו צמחו כולם.

בחלק הבא נצא אל ארץ אררט:
המקום שבו נולדה הציוויליזציה הראשונה,
שם נכתב הסיפור הקדום של האדם, המים והקוד שנשמר מאז ועד היום.

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

📜 מילות מפתח לבלוג

אנונקי, זכריה סיצ׳ין, שומר, מסופוטמיה, ארידו, אנקי, אנליל, ניבירו, אדין, זיגורט, לוחות חימר, ראשית הכתב, גילגמש, זיאוסודרה, המבול, מגדל בבל, בריאת האדם, ציוויליזציות עתיקות, The Earth Chronicles, Anunnaki, Sumer, Enki, Eridu, Mesopotamia