‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

המדינה מתפרקת מבפנים,,,

 

המסורת הפנימית, ההיסטוריה שלא נכתבה – והמדינה שהדור שלנו רואה מתפרקת מבפנים

מחשבות אישיות על תנ"ך, מסורת, משפחה, דור המייסדים ומה שקורה כאן עכשיו


יש אנשים שמחפשים דת, מוסדות, טקסים, רבנים ולבוש. אני למדתי דבר אחר לגמרי: הקשר שלי עם הכוח שלא רואים הוא אישי, פנימי, נקי. לא צריך אלף אנשים מסביב כדי להרגיש אותו, ולא צריך שיכתבו לי מה לחשוב.

וכשמתבוננים כך – התנ"ך נפתח מהקצוות שלא מלמדים. הוא לא ספר דת. הוא ספר היסטוריה. ספר משפחה. רצף של סיפורים, מלחמות, הגירה, טכנולוגיות קדומות ומפגשים עם כוחות שהאדם הקדום לא ידע להסביר. הדת הודבקה עליו אחר כך – והיא קילקלה את ההבנה שלו.

התנ"ך הפסיק לכתוב, אבל ההיסטוריה המשיכה

אחרי שיבת ציון הספר נעצר. אלפי שנים של גירושים, פרעות, אינקוויזיציה, נדודים, השואה, עליות, הקמת מדינה – לא קיבלו ספר המשך. הספר נשאר מאחור, והעם התקדם לבד.

זה מה שמניע אותי לכתוב ב"עברייה": להחזיר את ההיסטוריה למקומה, לא כ"ספר קדוש", אלא כסיפור רצוף של עם שלא מפסיק לקום מחדש.

דווקא מי שלא "דתי" מבין את התנ"ך כמו שהוא

מי שלא צריך מתווכים, מי שלא מפחד לשאול שאלות, מי שלא זקוק לחוקים כדי להרגיש קשר – דווקא הוא מבין את הסיפורים במקורם:

  • שהאנונקי בשומר לא היו משלים אלא תיעוד של ישויות או כוחות שהתקיימו כאן.
  • שהמבול מתועד בעשרות תרבויות כי הוא קרה, ולא רק כ"משל מוסרי".
  • שהמרכבה של יחזקאל היא תיאור טכנולוגי של כלי תעופה קדום, לא ציור חמוד לילדים.
  • שהנפילים היו עם קדום, חלק מרצף של ציוויליזציות שנעלמו.
  • שספר בראשית מתכתב ישירות עם טקסטים מסופוטמיים ושומריים.
  • שהעברים היו המשך של ציוויליזציה עתיקה בהרבה, ולא התחלה מנותקת.

המסורת שלי היא מסורת של זיכרון, לא של פולחן. לא מה מותר ומה אסור, אלא מי היינו, מה היה כאן, ואיך לא נותנים לזה להיעלם.

המשפחה שלי – ההמשך של סיפור שנקטע

כשאני חוקרת את משפחתי, אני מרגישה שאני ממשיכה את הספר שהפסיק להיכתב אחרי התנ"ך:

סבא רבא שמואל, סבא מרדכי, ארבעת הילדים ששלח לאמריקה כדי להציל אותם מצבא הצאר; הילדים שהוחלפו שמותיהם כדי לשרוד, הדודות שנרצחו, האחים שהתפזרו בעולם ונפגשו מחדש אחרי יותר מחמישים שנה. המסמכים הקרועים, התמונות, הזיכרונות שהיו על סף היעלמות – כל אלו הם לא "סיפור פרטי" בלבד. הם חלק מההיסטוריה הלאומית.



זה החלק שאף אחד לא כתב – ואנחנו כותבים עכשיו.

אבא שלי – הדור שבנה מדינה עם הידיים

אבא שלי לא היה "דתי". הוא ברח מהדת הממוסדת, משלטון של רבנים, משמות משפחה עם גוון דתי. אבל לבסוף הוא הבין שבלי מסורת – לא קיימת יהדות. לא מסורת של הלכה, אלא מסורת של זיכרון מהבית, אחריות ושורשים. 


היה בו משהו שהיום כמעט ונכחד: הוא אהב לשלוח מכתבים ישירות לראשי המדינה. כשהיה לו מה לומר, הוא כתב מכתבים לדוד בן-גוריון, למנחם בגין, לאריאל שרון – ותמיד קיבל תשובה. בלשכות היה פעם מנגנון ברור: יש מישהו שתפקידו לענות לאזרחים. היה אפשר לכתוב, לבוא בטענות, לשאול שאלות קשות – ולקבל מענה.

היום זה כמעט לא אפשרי אם אתה לא כלול ברשימת מעריצים. אין כתובת. המנהיגים כמעט לא יורדים לעם, לא מקשיבים לו, ולא מדברים עם מי שלא שייך לקהל המעריצים שלהם. וזה חלק מהשבר.

יש ימין – ויש פולחן כוח. וזה לא אותו דבר.

אבא שלי היה איש ימין אידיאולוגי: ערכים, יושר, ציונות, עבודה קשה, אחריות, ביטחון. הימין שלו היה המשך ישיר של דור התקומה – אנשים שבנו מדינה ולא בנו לעצמם פולחן.

מה שקורה היום איננו ימין. זו תופעה אחרת לגמרי:

  • שימור כוח בכל מחיר.
  • פגיעה והחלשה של מוסדות מדינה ושל איזונים.
  • טשטוש אמת, החלפת מציאות בסיסמאות.
  • הצגת ביקורת כבגידה.
  • נרטיב מלאכותי שנכתב כדי להגן על שלטון, לא על העם.
  • שיסוי יהודי ביהודי כדי לשרוד עוד קדנציה.

זה לא ימין, זה לא שמאל – זה פולחן כוח. ימין אמיתי לא מפחד ממשפט, לא מפחד משקיפות, לא מפחד מאמת. ימין אמיתי אינו מנהל מדינה כמו כת שסובבת סביב אדם אחד.

"מלחמת תקומה" – או בוץ של נרטיב?

אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה, ניסו למכור לנו סיפור על "מלחמת תקומה". אבל אי אפשר לקרוא לתוצאה של מחדל היסטורי בשם הירואי ולצפות שלא נרגיש.

כשאני שומעת סיסמאות שלטון על גבורה בזמן שאני רואה בעיניים שלי: טבח שלא היה כאן מאז קום המדינה, כישלון מערכת שלם, עם מפולג, הפקרת יישובים, אלפי משפחות מרוסקות – והיעדר מוחלט של לקיחת אחריות – אני מרגישה בוץ.

לא אני בבוץ. הפער בין המציאות לבין הנרטיב הוא הבוץ. מי שרואה את הפער הזה – מרגיש אותו בכל הגוף.

הדור של אבא שלי מתהפך בקבר

הם עבדו כפולים ומשולשים להקים פה מדינה. הם ויתרו על חיים, על בריאות, על דת ועל שקט, כדי שיהיה כאן מקום בטוח ליהודים אחרי אלפי שנים של רדיפות. הם חלמו על עם אחד.

היום הם היו רואים:

  • מנהיגים שמסיתים יהודי ביהודי.
  • שקרים שנכתבים בשביל הנצח במקום אמת פשוטה.
  • פחד שמשמש דלק פוליטי.
  • נרטיבים מזויפים שמחליפים אחריות.
  • אומה שמתפוררת מבפנים.
  • מדינה שמתנהלת כמו מועדון מעריצים, לא כמו מדינת עם.

הם באמת היו מתהפכים בקבר. ואני מרגישה את זה, כי יש בי משהו מהם.

הגיע הזמן לכתוב את ההמשך – ולא לתת לשלטון לכתוב אותו בשבילנו

ההיסטוריה האמיתית לא תיכתב בלשכות, לא בפוסטים ממומנים ולא במסיבות עיתונאים. היא תיכתב כאן:

  • בבלוגים עצמאיים.
  • ביומנים ובזיכרונות משפחה.
  • בסיפורי דור המייסדים והניצולים.
  • באסופות של עדויות ושל מסמכים שלא נוח לקרוא.
  • במילים של מי שלא מפחדות ולא מפחדים להגיד את האמת.

אנחנו – לא הממשלה – נכתוב את ספר ההמשך של העם הזה. ספר של אמת, של אחריות, של רצף, של שורשים.

"עברייה" היא חלק מהספר הזה. זה המקום שבו ההיסטוריה שלא נכתבה מקבלת סוף סוף מילים.


מילות מפתח:
עברייה, מסורת פנימית, ספר התנ"ך, תנ"ך כספר היסטוריה, מסופוטמיה, שומר, האנונקי, המבול, נפילים, עם ישראל, דור המייסדים, נייסביז', שואה, הקמת המדינה, ימין אידיאולוגי, פולחן אישיות, פוליטיקה בישראל, מחדל שמחת תורה, מלחמת תקומה, נרטיב היסטורי, כתיבת היסטוריה, בלוג עברייה, זיכרון משפחתי, שמואל בנרף, מרדכי בנרף, דור שני ושלישי, ביקורת שלטון, אחריות מנהיגים, פילוג בעם, ממשלת ישראל, מדינת ישראל, עתיד העם היהודי

אז מי הם היהודים ? Who are the Jews?

מי הם היהודים באמת — מהמקורות הקדומים ועד היום

פרק יסוד — גרסת עבריה

🜂 מבוא — למה בכלל צריך פרק כזה?

בכל דור יוצאת שוב אותה טענה במילים חדשות: “היהודים של היום הם לא היהודים של פעם”.
פעם אמרו שהיהודים “לא נראים כמו בתנ״ך”. אחר כך טענו שהם “אירופאים לבנים”. אחר כך המציאו שהם “כוזרים”.
והיום, ברשתות, זה כבר הופך לקרקס: “היהודים היו שחורים כי הם באו מאפריקה”.

הטענות משתנות, אבל המנגנון זהה: כשלא יודעים היסטוריה — ממציאים אחת. הפרק הזה לא נועד להחניף לאף צד, לא “להגן על דימוי”, ולא להתווכח עם בורות. הוא נועד לתת תמונה היסטורית חדה, מבוססת מחקר, גנטיקה, ממצאים ומסורות עתיקות — שלא משתמעת לשתי פנים.


🜁 פרק 1 — מאיפה הגיעו העבריים הראשונים?

לפני שיש “יהודי”, יש “עברי”. לפני שיש “עם”, יש משפחות ושבטים. ולפני ספר בראשית — יש אלפי שנים של תנועה, מיזוגים ומפגשים בין תרבויות.

הבסיס האמיתי של הסיפור העברי מתחיל בשני מרחבים שהתחברו:

1. מסופוטמיה — בית אבות תרבותי
אברהם מתואר כעברי שבא “מאור כשדים”. זו לא שורה פיוטית, זה ציון מיקום תרבותי ברור.
העם היהודי נושא בתוכו שכבות עמוקות של מסופוטמיה: שפה, מיתוסים קדומים, מבנים משפחתיים, קודים חברתיים, שמות ודרכי מחשבה.

2. אפריקה — שורש אנושי, לא “שורש יהודי”
המין האנושי כולו יצא מאפריקה. לא “יהודים”, לא “אירופים”, לא “ערבים” — בני אדם. מכאן נובע שכל בני האדם נושאים שורש אפריקאי קדום, אבל זה לא אומר שהעם היהודי כעם “צריך להיות שחור”.

צבע עור הוא תוצאה של התאמה אקלימית וגנטית לאורך אלפי שנים, לא הגדרה של זהות לאומית. הטענה ש”היהודים צריכים להיות שחורים כי האנושות יצאה מאפריקה” פשוט מתעלמת מאבולוציה, ממעברי אקלים, ומאלפי שנות היסטוריה בלבנט.


🜁 פרק 2 — למה דווקא כנען?

המרחב שבין מצרים, לבנון, ירדן וארץ ישראל של היום היה אחד מצירי הנדידה והמסחר המרכזיים של העולם העתיק. זה היה ה־highway של התקופה: בין אפריקה לאסיה, בין מסופוטמיה לים התיכון.

לא במקרה כל האימפריות הגדולות רצו שליטה על כנען: מצרים, מסופוטמיה, החיתים, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא — כולן עברו כאן.

כשאלפי שנים של עמים, צבאות וסוחרים עוברים באותו מרחב, נוצר עם רב־שכבתי — לא “טהור”, לא מונוליתי, אלא עם שיש לו ליבה אחת ומסביבה שכבות. זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל.

מכאן ההיגיון הפשוט: הגנטיקה של יהודים מכילה מרכיבים מהמזרח התיכון, מצפון אפריקה, מדרום אירופה, ולעתים עקבות קטנים מהקווקז או אזורים אחרים — לא כי העם “מומצא”, אלא כי האזור כולו היה צומת עולמית. כל עם עתיק במרחב הזה נבנה משכבות, לא מפס ייצור נקי.


🜄 פרק 3 — מה הגנטיקה אומרת על העם היהודי?

כאן מגיע חלק שהרבה מעדיפים לא לפתוח, כי הוא לא מתאים לשום תעמולה: הגנטיקה של כלל הקהילות היהודיות בעולם מצביעה על ליבה גנטית משותפת שמקורה בלבנט הקדום.

זה נכון לגבי: אשכנזים, ספרדים, מזרחים, תימנים, בבליים, כורדים, גאורגים, קוצ’ין, תוניסאים, מרוקאים, פרסים, ואף יהודי אתיופיה — ברמות שונות.

שושלת האבות (Y-DNA) של רוב הגברים היהודים בעולם שייכת בעיקר לקבוצות J1, J2 ו־E-M35 — כולן שושלות שמיות־לבנטיות עתיקות.
שושלת האימהות (mtDNA) מגוונת יותר, כי במהלך הגלויות נשים לא יהודיות הצטרפו לקהילות, אך גם כאן נוצר דפוס ברור שמצביע על מרחב מוצא משותף.

המסקנה: אפשר להתווכח על מנהגים, על תרבות, על לבוש, על צבע עור ואוכל. אבל השורש הגנטי מצביע על עם אחד, עם לבנטי עתיק, ולא על “אוסף עמים מומצא”.


🜃 פרק 4 — יהודי אתיופיה ויהודי כוש

יהודי אתיופיה נמצאים בלב הסערה ברשתות: יש מי שמנסים להפוך אותם להוכחה ש”כל היהודים היו שחורים”, ויש מי שמנסים למחוק את יהדותם. שתי הגישות שגויות.

הקהילה האתיופית היא שילוב מורכב של: אוכלוסייה מקומית אפריקאית עתיקה, שכבה שמית־לבנטית חלקית, אימוץ זהות יהודית בתקופה קדומה מאוד, ובידוד גנטי־תרבותי של מאות שנים.

הם יהודים לכל דבר, בעלי מסורת עתיקה וייחודית. אבל הם לא “העם היהודי המקורי”, ולא “ההוכחה שהעם כולו היה שחור”. הם ענף חשוב בעץ, לא השורש היחיד.


🜄 פרק 5 — ערב־רב, כוזרים, ומיתוסים מודרניים

כוזרים:
הטענה: “האשכנזים הם צאצאי הכוזרים שהתייהדו, ולכן הם לא יהודים ‘אמיתיים’”. המציאות: המחקר הגנטי מראה תרומה כוזרית, אם בכלל, בשוליים המוחלטים. ברוב המקרים זה פשוט לא מתגלה ברמת אוכלוסייה. רוב האשכנזים נושאים את אותן שושלות לבנטיות עתיקות כמו שאר היהודים.

ערב־רב:
בתודעה המיתולוגית־מדרשית, “ערב רב” הפך לשם קוד לכל מה שמנסים לתלות ב”זרים”. במציאות ההיסטורית, ערב רב משקף תהליך טבעי: שבטים, עבדים, זרים, מצרים, כנענים ושכבות אנושיות נוספות שנבלעו בתוך העם לאורך הדרך. כך נוצרים עמים בעולם האמיתי — מתערובת של אוכלוסיות, תחת זהות ותרבות משותפת.

העם היהודי אינו “מומצא”, אינו “הכלאה מקרית”, ואינו “המצאה מודרנית”. הוא עם עתיק בעל רצף תרבותי, טקסטואלי וגנטי יוצא דופן.


🜁 פרק 6 — מתי נוצר היהודי הראשון?

זו שאלה שנשמעת פשוטה, אבל היא מלכודת. אין רגע אחד שבו “פתאום הופיע יהודי”. יש תהליך.

העברי נולד כשהאוכלוסיות המסופוטמיות־שמיות התחילו לנוע ולשבת בכנען, תוך שמירה על שפה, שמות ומסורת ייחודית.

העם נולד סביב רעיון הברית, החוק והזיכרון המשותף: אל אחד, סיפור יציאה מעבדות, זהות מוסרית וחוקית מובחנת. זה קורה סביב יציאת מצרים והתבססות הזהות הישראלית בארץ.

היהודי נוצר במשמעותו המלאה דווקא בגלות: כשהממלכה המדינית נופלת, והעם ממשיך להתקיים כעם דרך תורה, הלכה, מסורת, שפה, לוח שנה, ומבנה קהילתי. יהודי הוא מי שנושא את הזהות הזאת ברצף, ולא רק צאצא של גן מסוים.


🜂 פרק 7 — האם היהודי הוא פשוט מצאצאי שבט יהודה?

המילה “יהודי” אכן יוצאת משם השבט “יהודה”, ומן הממלכה “יהודה”. אבל המסקנה ש“יהודים הם רק צאצאי שבט יהודה” — שגויה.

לאורך תקופת המקרא קרו כמה דברים חשובים:

  • ממלכת ישראל (עשרת השבטים) נפלה ראשונה, והיו גלי בריחה והגירה אל ממלכת יהודה.
  • שבט בנימין נבלע בפועל ביהודה, וחלק ניכר משבט לוי פעל בערי יהודה והמקדש.
  • אחרי חורבן בית ראשון, שבי ציון שחזרו מבבל איחדו בתוכם פליטים, שארית הפליטה, וליבה של אוכלוסיית יהודה.

כלומר, השם “יהודי” נשמר מהשבט ומהממלכה, אבל העם שנוצר תחת השם הזה הוא מה שנשאר מכלל עם ישראל, לא רק משפחה אחת ביולוגית.

היהודי של היום הוא יורש של עם ישראל כולו, שעבר דרך הממלכה שנקראה יהודה, ולא “יהודי = יהודה בלבד”.


🜁 פרק 8 — צאצאים יהודים בקרב פלשתינים: עובדה היסטורית

כאן מגיע אחד הנושאים הרגישים ביותר, אבל גם אחד הברורים: חלק מה''פלשתינים'' של היום הם צאצאים של יהודים מקומיים מהעת העתיקה.

אחרי חורבן הבית השני בידי רומא, לא כל היהודים גורשו. זה מיתוס נוח, אבל לא מדויק. האליטה גורשה ואילו רבים מהאיכרים, המשפחות הפשוטות ותושבי הכפרים נשארו על אדמתם.

לאורך מאות שנים, ובעיקר בתקופה הערבית־מוסלמית המוקדמת, חלק מן האוכלוסייה היהודית המקומית: התאסלם (עקב חוקים  דרקוניים שלא השאירו ברירה), שינה זהות דתית, נטמע בתוך האוכלוסייה הכללית — והפך חלק מהאוכלוסייה שאנחנו מכירים היום כפלשתינית.

מחקרים גנטיים מצביעים על דמיון גדול בין חלק מהפלשתינים ליהודים ולשאר אוכלוסיות הלבנט. ישנם כפרים ומשפחות עם מסורות פנימיות על מוצא יהודי קדום, מנהגים חלקיים שנשמרו (כמו הדלקת נרות בשישי אצל חלק מהמשפחות בעבר, מזוזות מתחת לשולחן, מנהגי קבורה), ושמות מקומות ושושלות שמצביעים על רצף.

מה המשמעות?

  • זה לא אומר שהפלשתינים “הם יהודים”כיום.
  • זה לא מוחק את הזהות הפלשתינית כפי שהתפתחה בעת החדשה.
  • זה כן אומר שחלק מהשורשים הדמוגרפיים של האוכלוסייה כאן משותפים: חלק מבני הארץ שהיו יהודים — התפצלו לזהויות שונות.

ההיסטוריה של הארץ הזאת מורכבת. עמים לא נעלמים ביום אחד; הם משנים דת, זהות, נאמנות פוליטית, אבל גופנית וגנטית — השורש נשאר. לכן אפשר לומר באופן חד: חלק מן הפלשתינים הם צאצאים של יהודים מקומיים שהתאסלמו, בעוד שהיהודים של היום הם צאצאי מי ששמרו על הזהות היהודית ברצף.


🜄 פרק 9 — אז מי הוא יהודי באמת?

יהודי אינו:

  • צבע עור.
  • שבט יחיד.
  • גזע “טהור”.
  • כינוי דתי בלבד.
  • כוזר, אירופי או אפריקאי “מזויף”.

יהודי הוא:

  • חלק מעם לבנטי עתיק.
  • צאצא של שכבות מסופוטמיות־כנעניות שהתגבשו לעם אחד.
  • נושא של ברית, חוק וזיכרון היסטורי משותף.
  • חלק מרצף תרבותי־טקסטואלי שנשמר אלפי שנים — כמעט בלי תקדים בעולם.
  • בן לעם ששמר על זהותו בגלויות, וידע גם לחזור אל ארצו.

בשורה אחת: היהודי של היום הוא המשך ישיר של העם שהתעצב בכנען, עבר דרך שבט יהודה, שרד את הגלויות, וחזר — לא מיתוס, לא תיאוריה, לא פייק היסטורי, אלא עם חי.

                                                                    

מן השמים באו פרק 7– ההווה בראיית העבר

מן השמים באו – ההווה בראיית העבר

ציוויליזציות, רשתות, כוח אנושי – והדפוסים שחוזרים שוב ושוב

הרשתות והבינה המלאכותית – כלים טובים שהפכו לשדה קרב אנושי 

העולם המודרני קיבל לידיו שני כלים אדירים: רשתות חברתיות ובינה מלאכותית. לכאורה, הם נועדו לקרב בין אנשים ולפתוח גישה לידע. בפועל, בידיים של האנושות כפי שהיא כיום, הם הפכו לכלי מסוכן: פלטפורמה לשנאה, שקרים ותיעוב הדדי.

במקום ליצור תרבות חדשה, הם הפכו למאיץ של פחד, גזענות ועיוורון. זה סימן חד לכך שאנחנו עדיין לא בשלים לכלים ברמת העוצמה הזאת. כמו בסיפורי העמים העתיקים – כשמגיע כוח גדול מדי, והלב האנושי אינו מוכן לו – הוא לא מרומם אותנו, הוא מציף אותנו.

מוסר ההשכל העתיק – ציוויליזציות שלא למדו

כל התרבויות הקדומות מספרות אותו דפוס: בני אדם מקבלים ידע וטכנולוגיה, “כוחות של אלים”. אבל גאווה, שחיתות ואלימות גורמות לקריסה. מבול, חורבן, והתחלה מחדש.

כשמסתכלים על העידן שלנו – מבינים שהאנושות לא באמת שונה. אנחנו חוזרים על אותם דפוסים בעיניים פקוחות.

הגאווה וההתנפחות – המחלה שחוזרת בכל דור

בלב כל קריסה עתיקה ומודרנית עומד אותו שורש: גאווה של בעלי הכוח. פוליטיקאים, מוסדות, בעלי הון וממסדים אוחזים במושכות מתוך פחד מהעתיד ומתוך רצון לשמר שליטה. במקום לאפשר לצעירים להביא רוח חדשה – הם חונקים כל שינוי.

הצעירים – הם הספינה, לא האיום

בניגוד לפחדים של הממסדים, הצעירים לא רוצים “לקחת כיסאות”. הם הרוח שמניעה את התרבות קדימה. הם חוקרים, מדרימים, מטפסים, קוראים, חופרים. כשנותנים להם לפעול – ציוויליזציה מתקדמת. כשמונעים מהם – היא נובלת.

טסלה, גלילאו ועוד – המחיר של אמת מוקדמת מדי

ההיסטוריה מלאה באנשים שראו רחוק מדי:
גלילאו שילם על האמת המדעית.
טסלה שילם על האמת הטכנולוגית.
חוקרים בכל הדורות שילמו על האמת הארכיאולוגית.

הממסד תמיד יפחד ממי שמביא את העתיד מוקדם מדי.

🔱 מה הלאה? – פתיחת עונה 2

סיימנו עונה ראשונה שהניחה יסודות: בריאה – ערים ראשונות – מבנים – מדריכים – מבול – אררט – מסופוטמיה – אפריקה – מרכבות השמים.

עכשיו מתחילה עונה חדשה לגמרי: “הציוויליזציה שנעלמה – המקור של הכול”. מתוך תרגומי לוחות החימר המסופוטמים

בעונה הזו נצלול אל התמונה הרחבה – הכרומוזום 2, רשימות המלכים, אנשי המים, גובקלי טפה, המבנים באסיה, הטכנולוגיה שנשארה, ORBs, כדור הבוגה, וכל מה שמרמז על תרבות עתיקה שחזרה ונעלמה.

זה כבר לא מיתוס. זה תחקיר עומק על משהו אמיתי מאוד שהשאיר עקבות בכל העולם.


🔱 כל פרקי עונה 1

מן השמים באו פרק 3 -- חלק א' ספר בראשית בריאת העולם

 

בריאת העולם, בראשית מול המסופוטמיה
חלק א׳ — ששת ימי הבריאה

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.

כמה הופתעתי כשנפגשתי יום אחד, ממש במקרה, בסיפורים מתוך לוחות חימר שנמצאו בחפירות שומר, הדומים כל כך לסיפורי בראשית (בעיקר) שלנו – אבל בסגנון פיקנטי, עם רמזים שאינם ניתנים להכחשה שיש כאן משהו שונה, גדול וכל כך מסקרן, וממש לא דתי. יש מעבדות והכלאות, נפילים, מרכבות מעופפות ואנשים שיורדים מהשמים. בראשית יוצאת מן האגדה והופכת לספר מתח מדעי של ציוויליזציה קדומה – ולא סתם ספר. ספר שהיה כל כך פופולרי, שנמצאו עותקים שלו גם באכד, אשור, בבל ולכל אורך המסופוטמיה: כל עם והדמויות שלו, השמות שלו והאלים שלו – ואני חשבתי שאנחנו המצאנו הכול…

אז בעצם, לפני שנולד ספר בראשית ונחתם כתורת האמונה באל אחד, כבר סופרו סיפורי בריאה רבים ברחבי מסופוטמיה. בלוחות החימר של השומרים והאכדים, בייחוד ביצירה הידועה “אנומה אליש” (“כאשר במרום”) – סיפור הבריאה הבבלי – מתוארת בריאת העולם כתהליך ארוך, גשמי ומלא מאבק בין ישויות שמימיות. לעומתם, בראשית מציגה בריאה נקייה, מאורגנת, שמתרחשת בציווי ולא במאבק. אך כשמציבים את שני המקורות זה מול זה – מתברר שהם דנים באותם שלבים: מים, חושך, אור, רקיע, יבשה, צמחים, מאורות, חיים. ההבדל הוא במבט: מי יצר את העולם – וכיצד.


יום א׳ — האור הראשון

בראשית א׳:1–5 אנומה אליש / טקסטים שומריים
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם,
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי־אוֹר.
“כאשר במרום לא נקראו שמים ובתחתית לא נקראה אדמה.
המים הקדמוניים אפסו ותיאמת התערבבו כאחד.
רוח אנּו ריחפה מעליהם, והחושך כיסה את המים.
אז עוררו האלים אור לזרוח מתוך האפלה.”

בשני הסיפורים נפתחת הבריאה מתוך מים קדמוניים וחושך. בראשית מציבה אל טרנסצנדנטי שמצווה והאור נוצר – פעולה לשונית. באנומה אליש, לעומת זאת, האור מופיע מתוך החומר, בעקבות תנועת רוח ופעולת ישויות רבות. הדמיון ברור: “תהום”, “מים”, “רוח”, “אור” – כולם מושגים שמקורם באותם מיתוסים מוקדמים. אבל ההבדל המהותי הוא פילוסופי: כאן יש אל שמעל לחומר, שם האלים הם חלק ממנו.


ימים שני עד חמישי — סדר העולם

מן האור הראשון ממשיך הסיפור המקראי אל ארגון העולם לשכבות: מים עליונים ותחתונים, רקיע, יבשה, צמחייה, מאורות. הלוחות המסופוטמיים מציגים סדר כמעט זהה – אך מתארים אותו כאקט הנדסי־קוסמי, מלא עבודה, קריעה ועיצוב. במקום אל ש“מדבר”, יש שם אל בונה.

בראשית – הימים השני עד החמישי אנומה אליש / טקסטים שומריים־אכדיים
יום ב׳ – “יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”.
יום ג׳ – “יקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה; תדשא הארץ דשא”.
יום ד׳ – “יהי מאורות ברקיע השמים... למועדים ולימים ולשנים”.
יום ה׳ – “ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים”.
מרדוך קורע את תיאמת לשניים ומקים ממנה את השמים ואת הארץ.
הוא מציב כיפה שתפריד בין המים העליונים לתחתונים.
היבשה נגלית כשהמים נסוגים, צומח נברא למזון האלים.
נקבעים משכנות המאורות — שמש, ירח, כוכבים — לשמירת הסדר.
החיים במים ובעוף מתהווים מהמים עצמם — הפריה טבעית, לא ניסית.

בשני המקורות יש תהליך זהה: אור → שמים → יבשה → צומח → מאורות → חיים. אבל בראשית משתמשת בלשון חדה, כמעט מתמטית: “ויאמר… ויהי… וירא כי טוב”. הטקסט המסופוטמי לעומתה הוא פואמה הנדסית – העולם נבנה בעמל, לא בדיבור.

מבחינה מחקרית, סדר הבריאה מלמד שהמחבר המקראי הכיר את המסורת המסופוטמית אך בחר לזקק אותה: להחליף את ריבוי האלים באל אחד, ואת המאבק בכוח המילה. במקום אלים שנאבקים עם חומר – אל שמסדר אותו במחשבה.

יום השישי – יצורי הארץ

בראשית א׳:24–25 אנומה אליש / לוחות שומריים
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ;
בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ;
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב”.
“האלים קראו לאדמה להוליד יצורים.
האדמה יילדה את הבהמות, את רמשי השדה ואת חיות הארץ.
הם נבראו כדי לאכלס את הארץ ולהכין אותה לקראת בוא האדם.”
בשלב זה ניכר הדמיון הברור בין שני הסיפורים:
הארץ “מוציאה” חיים מעצמה – אמא אדמה,
אבל בבראשית העולם מגיב לציווי האלוהי,
ובשומר זו תגובה טבעית – האדמה מניבה מעצמה.
כך נשלם סדר הבריאה: שמים, מים, אדמה וחיים.
הכול עומד במקומו, כמו במה מוכנה לפני עליית השחקן הראשי.
העולם שקט, שלם – ומחכה לאדם שייכנס אל התמונה וייתן לסיפור משמעות.

חלק ב׳ — בריאת האדם וגן עדן / אידן

- וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם...
- וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בריאת האדם – מיכלאנג'לו
בריאת האדם – מיכלאנג'לו

העולם מוכן. השמים במקומם, הארץ ירוקה, המים מלאים חיים, אבל עדיין אין מי שיביט סביב ויבין מה הוא רואה. בנקודה הזאת מתחיל אחד הסיפורים המסתוריים והעמוקים ביותר — בריאת האדם.

גם כאן הדמיון בין בראשית לסיפורי שומר ואכד מפתיע. שני המקורות מספרים על ישויות עליונות שמתכנסות כדי ליצור את האדם, אבל הדרך והמטרה שונות לגמרי.

בבראשית – “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...”

 באנומה אליש מורדוך אומר: “אקריש את הדם ואיצור ואצור עצמות,
אעשה אדם קדמון – יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש –
תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו!”.
בשומר – אנקי ירד לעומק המים אל אַבזוּ, מקום משכנו, והביא משם בוץ קדוש – תערובת של עפר, מים ודם של אל קדום שנשפך.
יחד עמו עבדה נִינְמַה (או נִינְחוּרְסַאג) – אם האלים, היודעת לעצב חיים.
“הם לקחו עפר וערבבו בדם האל, ויצרו אדם.
הם עשו ניסיונות, אך חלקם לא הצליחו –
האחד לא היה מדבר, השני לא ראה, השלישי לא אחז בכליו.”
הם לשו את הבוץ בידיים, ויצרו צורה דמוית אל אך חלשה ממנו – וכך נוצר האדם הראשון.
  • בבראשית – האל מחליט ליצור יצור בצלמו, בעל תבונה ורצון.
  • במסופוטמיה – מועצת אלים יוצרת את האדם כדי שיעבוד במקומם ויקל עליהם את העול.
בראשית א׳ 26–27 אתרחסיס / שומר
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם.”
האלים נועצו ואמרו: “ניצור לוּלוּ (האדם) אשר יישא את עבודת האלים.”
נינטו לשה את האדמה וערבבה אותה בדם של אל שנשחט, וכך נולד האדם בדמות היוצרים.

בשני הסיפורים האדם נוצר בצלם יוצריו, אבל הכוונה שונה. במקרא הוא שותף למלאכה האלוהית, נציג של הבורא על פני האדמה והוא הראשון בהחלט. במסופוטמיה הוא תוצאה של ניסיון הנדסי – יצור עובד שנועד למטרה הנעלה: לתחזק את העולם. ולפי הניסוחים אפשר להבין שיש כבר אנשים בעולם, שלא היו מותאמים לצרכיהם.

חוה – “אם כל חי” – נוצרה מהצלע של אדם: “וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה... וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם... זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי...”

נִינְטִי וחַוָּה – גבירת הצלע ואם כל חי

בין כל הסיפורים המסופוטמיים, אחד המרתקים ביותר הוא סיפורו של אנקי ונינחרסאג, שבו נולדת האלה נִינְטִי – “גבירת הצלע” או “גבירת החיים”. על פי הלוחות, אנקי – אל המים והחכמה – חלה לאחר שאכל מצמחי דִּילְמוּן, והאלה נינחרסאג יצרה עבורו שמונה אלות ריפוי, שכל אחת מהן ריפאה איבר אחר בגופו. אחת מהן הייתה נִינְטִי – זו שריפאה את הצלע.

המילה השומרית “טִי” פירושה גם צלע וגם חיים, ולכן שמה של נינטי משמעותו הכפול הוא “גבירת הצלע” ו“גבירת החיים”. באותו אופן, בבראשית נבראה האישה מצלע האדם, ושמה חַוָּה – מלשון חיים – “אם כל חי”. שני הסיפורים שומרים את אותו רעיון קדום: החיים נובעים מתוך הגוף, וההתאחדות בין גבר ואישה משיבה את השלמות שאבדה בבריאה.

מאפיין נִינְטִי (Ninti) חַוָּה (Eve)
מקור לוחות שומריים – “אנקי ונינחרסאג” ספר בראשית, פרקים ב׳–ג׳
משמעות השם נִין = גבירה, טִי = צלע / חיים → “גבירת הצלע”, “גבירת החיים”. מן השורש ח־י־ה → “חיים” → “אם כל חי”.
אופן ההולדה / הבריאה נוצרה כדי לרפא את הצלע של אנקי לאחר שחלה – חלק ממערכת אלוהית. נבראה מצלע האדם כדי להיות לו לעזר ולשותפה – חלק מן האנושות.
תפקידה ריפוי, השבת חיים, שיקום הגוף האלוהי. הולדה, המשכת חיים, שיקום הקשר האנושי־אלוהי.
ממד סמלי סמל לאם הקדומה, לריפוי ולחיים הנצחיים. סמל למודעות, אהבה וחיים אנושיים; תחילת ההכרה.
הבדל עיקרי דמות אלוהית מיתולוגית; ריפוי צלעו של אל. דמות אנושית; נבראה מצלע אדם, סמל לבחירה ולתודעה.

קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים. סיפור “צלע האדם” שמופיע רק בבראשית נובע כמעט מילה במילה מהמושגים השומריים: הצלע כחיים, והאישה כמרפאה. נראה שהמסורת העברית לקחה את הסמל האלוהי והפכה אותו למוסרי.

חלק ג׳ — גן עדן / אֶדִין / דִּילְמוּן

“וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן־הָאֲדָמָה, כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל – וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.”
אדם וחוה בגן עדן – יאן ברויגל
אדם וחוה בגן עדן – יאן ברויגל
לאחר שהאדם נוצר, הוא לא נזרק לעולם פראי. הוא הונח במקום מסוים, מוגדר ומטופח — גן עדן. בבראשית זהו מרחב אלוהי מושלם, ובסיפורים השומריים זהו אזור קדום בשם אֶדִין (E.DIN) – “מישור האלים”. שני הסיפורים מתארים מקום של שפע, מים, עצים וידע, אבל המשמעות שונה לגמרי. ויש גם את דִּילְמוּן…
דִּילְמוּן — “המקום שבו זורחת השמש”. בלוחות החימר מתוארת דִּילְמוּן כארץ קדושה ונצחית:
“דִּילְמוּן היא ארץ טהורה,
ארץ הבהירה, המקום שבו זורחת השמש;
שם לא חיה מחלה, שם לא נשמע קול בכי,
שם לא מתים בני האדם.”
זה כמעט ציטוט ישיר של מה שהתנ״ך יתאר מאוחר יותר כגן עדן:
מקום של טוהר, נצח וחיים ללא מוות.
דִּילְמוּן מופיעה במיוחד באפוס “אנקי ונינחרסאג” – זהו המקום שבו אנקי שוכן עם “גבירת החיים” נינחרסאג, והוא “מפרה” את האדמה ואת היצורים החיים. כלומר, זה מקום של בריאה, התחדשות וחיים נצחיים – בדיוק התפקיד של גן עדן.
מאפיין דִּילְמוּן (שומרית) גן עדן (תורה)
מיקום גאוגרפי “מזרחית לשומר”, “במקום בו זורחת השמש” – אזור המפרץ הפרסי “מִקֶּדֶם”, בין הנהרות פישון, גיחון, חידקל ופרת
טבע המקום אין חולי, אין מוות, מים חיים נובעים מן האדמה מקום עץ החיים, נהרות, שפע, חיי נצח
הדמויות המרכזיות אנקי (אל המים והחכמה) ונינחרסאג (אם האלים) אלוהים, אדם וחוה
החטא / השינוי אנקי אוכל את הצמחים האסורים ונענש ע״י נינחרסאג אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת ומגורשים
הסמליות מקום ההפריה והחיים הנצחיים מקום הבריאה והחיים הנצחיים

אז מה בעצם ההבדל?

בדִּילְמוּן — המקום הוא פיזי אמיתי: אי קדום במפרץ הפרסי (כנראה בחריין או אזור חופי ערב הסעודית של היום).
זה לא “עולם רוחני” אלא מרכז גאוגרפי של האלים, מעין בסיס קדוש שבו נוצרו החיים.

אפשר לומר כך:

דִּילְמוּן הייתה “גן עדן של האלים”,

ו“עדֶן” שבתורה היא “גן עדן של האדם”.

ממצא מרתק: דִּילְמוּן במסמכי מסחר

חוקרים זיהו את דִּילְמוּן בתעודות מסחר שומריות מהמילניום השלישי לפנה״ס – כמרכז מסחר ימי עשיר במים מתוקים.
וזה תואם להפליא את תיאור הנהרות בגן העדן התנ״כי!
ולכן ייתכן שדִּילְמוּן הייתה הגן הקדמון של האלים, והתורה שמרה את זכרו כגן עדן של תחילת האדם.
בראשית ב׳ 8–15 שומר / אתרחסיס
“וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.”

הגן מתואר כמרחב שופע מים ועצי מאכל, ומשם יוצאים ארבעה נהרות להשקות את האדמה. האדם מוצב שם "לעבדה ולשמרה".
“האלים יצרו את האדם והושיבו אותו ב־EDIN — מישור האלים.”

גם כאן מדובר במקום פורה ומלא מים, תעלות וגנים קדושים. האדם מוצב שם כדי לעבוד את אדמת האלים ולשמור על מקדשיהם.

הדמיון כמעט מדויק: מקום קדוש, מים זורמים, גנים ונהרות. אבל ההבדל במהות – בשומר האדם עובד למען האלים, ובבראשית הוא שותף בבריאה, אחראי לעולם שניתן לו. בשני המקרים מדובר במרחב מתוכנן, לא טבע פראי – אלא סוג של “מתחם ניסוי” קדום, אולי אפילו מעין מעבדה אלוהית.

שני הסיפורים נובעים מאותו זיכרון עתיק של מקום קדוש שבו החלה האנושות. השם “עדן” עצמו, שמופיע כבר בלוחות שומריים כ־E.DIN, מחזק את הקשר בין המסורות. ייתכן שמדובר בזיכרון אמיתי של אזור קדום – אולי דלתא עשירה של נהרות במסופוטמיה – שנחרטה בזיכרון האנושי כמקום שבו “הכול התחיל”.

אבל יש הבדל אחד שמסביר את המעבר הגדול בין תרבויות: בעולם השומרי – האדם נוצר לעבוד. בעולם התנ"ך – הוא נוצר לבחור. וזה אולי השינוי המשמעותי ביותר בתולדות המחשבה האנושית.

עץ הדעת, הנחש והנפילה הראשונה של האדם.

“וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה: אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם...”

הנפילה מתוך החטא הקדמון
הנפילה מתוך החטא הקדמון

זהו אחד הסיפורים הידועים ביותר בתנ״ך – וגם אחד העתיקים בעולם. אדם, חוה, נחש ועץ האסור לגעת בו. אבל כשמשווים את הסיפור הזה לסיפורים השומריים והאכדיים, מתברר שהוא לא רק משל מוסרי אלא זיכרון של סיפור קדום הרבה יותר.

בראשית ב׳–ג׳ שומר / אכד – סיפור אדהפה
עץ הדעת ועץ החיים ניצבים במרכז הגן. האל מצווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה את חוה באומרו שלא תמות אלא “תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם”. האדם והאישה אוכלים, מגלים שהם ערומים, ומגורשים מן הגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויחיו לנצח. באגדה השומרית על אדהפה, גיבור אנושי זוכה להזמנה לשמיים. האל אנכי (EA) מזהיר אותו לא לאכול את לחם החיים ולא לשתות ממי החיים, כי בכך יאבד את סיכויו לחזור לארץ. אדהפה מציית – ובכך מפסיד את האלמוות. בסיפור נוסף, הנחש גונב את צמח האלמוות מגיבור אחר – גילגמש. בכל הסיפורים: הידע והנצחיות נחסמים מהאדם.

שוב חוזר אותו רעיון קדום: האדם מתקרב מדי לגבול שבין אנושי לאלוהי. בבראשית זהו גבול מוסרי – לדעת טוב ורע. בשומר זהו גבול פיזי – לחיות לנצח. בשני המקרים התוצאה אחת: האדם נשאר בשר ודם.

כמעט כל תרבות במזרח הקדום סיפרה על גבול שהופר בין האדם לישויות העליונות. ההודים סיפרו על “סומה” – משקה האלים שמעניק נצחיות. המצרים דיברו על “עץ החיים” של רע, והשומרים על הצמח הגנוב מגילגמש. המקרא לקח את אותו סיפור עתיק והפך אותו למסר מוסרי: האדם לא נענש כי רצה חיי נצח – אלא כי רצה לדעת הכול, להיות כמו אלוהים.

זהו הרגע שבו האנושות לומדת שיעור ראשון בתבונה: הגבול בין ידע לאחריות. הסיפור התנ״כי משאיר את האדם מחוץ לגן, אבל עם מתנה שאף יצור אחר לא קיבל – היכולת לשאול “למה”.

חלק ד׳ — קין והבל: הרצח הראשון והאחים מן המזרח הקדום

אחרי הגירוש מגן עדן, הסיפור התנ״כי לא חוזר אל האלים, לא אל השמים ולא אל עץ החיים – אלא אל דבר הרבה יותר ארצי: משפחה, קנאה ואחווה שנשברת. כאן מופיע אחד הסיפורים האנושיים ביותר בתנ״ך: קין והבל.

“וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן...
וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הֶבֶל...
וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.” (בראשית ד׳)

כבר במשפט אחד נקבע ציר שמוכר היטב גם בטקסטים המסופוטמיים: רועה צאן מול עובד אדמה. זה לא רק מקצוע – זו חלוקה בין שני עולמות: נוודות ורועים מול ישיבה קבועה, חקלאות מול מרעה.

בראשית ד׳ – קין והבל מסופוטמיה – דומוזי ואנכמדו (ועוד סיפורי אחים)
אח בכור – קין – עובד אדמה.
אח שני – הבל – רועה צאן.

שניהם מביאים מנחה:
קין – “מִפְּרִי הָאֲדָמָה”;
הבל – “מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן”.

האל “יִשַׁע אֶל מִנְחַת הֶבֶל”, אך לא אל מנחת קין –
ומכאן נולדת קנאה שמסתיימת ברצח הראשון.
בספרות השומרית והאכדית מופיע שוב ושוב המוטיב של שני גברים:
האחד – רועה (למשל דומוזי), השני – עובד אדמה (אנכמדו),
המתחרים על חן אלה, על ברכה או על לגיטימציה אלוהית.

באחד הטקסטים – איננה (אשתר) מתלבטת: את מי תבחר?
הרועה מביא בשר, חלב וצמר; עובד האדמה מביא דגן ויין.

גם שם קיימת העדפה אלוהית לצד אחד – והיא משנה את גורל השניים.
זה לא אותו סיפור, אבל הדפוס דומה: אל favor צד אחד, והשני נותר בחוץ.

אני לא טוענת שזה “אותו סיפור” בשמות אחרים, אבל ברור שמדובר באותו שדה רעיוני: שני אחים, שתי דרכי חיים, בחירה אלוהית בצד אחד – ומשבר אצל הצד האחר. בתנ״ך זה נגמר ברצח – במסופוטמיה זה נגמר לפעמים בהעדפה, לפעמים בגלות, לפעמים במוות סמלי.

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו...
וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו, וַיַּהַרְגֵהוּ.”

כאן הסיפור נהיה אנושי מאוד ולא “אלוהי”: אל שמדבר עם קין, שואל אותו “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?”, נותן לו הזדמנות להודות – והוא משקר. אחר כך מגיע המשפט המפורסם:

“מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה.”

מי שדיברנו עליה קודם כעל “אמא אדמה”, שמוציאה חיים, צמחים ובעלי חיים – עכשיו מחזירה קול אחר: דם נספג, זעקה של עוול. האדמה, שעבורה נוצר האדם לעבוד ולשמור, הופכת לעדה לרצח.

בראשית – המסר מסופוטמיה – הדים דומים
הרצח הראשון איננו “סתם” עוד אירוע, אלא פגיעה בסדר העולם.

האדם שנברא “לעבדה ולשמרה” – משקה את האדמה בדם אחיו.
האל מעניש, אבל גם נותן לקין אות והגנה – זה עונש, לא מחיקה.
בסיפורים מסופוטמיים, כאשר נשפך דם חף מפש
                                בראשית חלק ב' - הנפילים והמבול

🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים


ספר בראשית, בריאת העולם, תוהו ובוהו, ראשית הבריאה, יום ראשון בבריאה, אלים קדומים, מיתוסי בריאה עתיקים, מקורות מסופוטמיים לבריאה, אנומה אליש, פרה-היסטוריה מקראית, לוחות חרס שומריים, בריאה במסופוטמיה, אלי השמיים והארץ, תהום הקדמוני, מים קדומים, אור וחושך במיתולוגיה, סדר הבריאה, השוואת מיתוסים עתיקים, בריאה מול אנונקי, ראשית האנושות, מיתולוגיות בריאה בין עמים, גן עדן מקורות קדומים, חקר ספר בראשית, מסורות שמיות עתיקות.

מן השמים, באו פרק 2 -- ממלכת אררט

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

מן השמים באו — חלק 2

אררט – ארץ האלים והאור הקדום

הר אררט בטורקיה – פתיח ויזואלי לפרק

סוף עידן הקרח וראשית ההתעוררות (13,000–11,000 לפנה״ס)

בסביבות 13,000 לפנה״ס כדור הארץ החל להתחמם במהירות אחרי עידן קרח ממושך. בצפון טורקיה, ארמניה ואזור אררט נמסו קרחונים עבים, והמים השוצפים יצרו אגמים ענקיים – ביניהם אגם ואן – שהרוו את עמקי הפרת והחידקל. בין ההרים הופיעו קבוצות אנושיות קטנות, אנשים עם ידע מפתיע: הם מגדלים חיטת בר, שומרים עדרים קטנים של עזים ובונים מעגלים מאבנים ענקיות. אלו הם אבות גובקלי טפה – תושבי “הגן הפורה” שבין הרי אררט ונהרות מסופוטמיה.

ממצאים ארכאולוגיים תומכים בתמונה זו: שרידי חיטה מתורבתת ראשונה ליד Karacadağ בדרום־מזרח טורקיה, שינוי פתאומי מצמחי בר לשדות מעובדים, וגילופי אבן מדויקים שנעשו עוד לפני גילוי המתכות.

אסון הדריאס הצעיר והתרבות הראשונה (11,000–9,600 לפנה״ס)

לאחר תקופה קצרה של חום, מגיע לפתע הדריאס הצעיר – התקררות פתאומית ואלימה שגורמת לשיטפונות הרסניים ולחורבן יישובים שלמים. כשהאקלים שוב מתחמם (כנראה בעקבות פגיעת שביט או אסטרואיד), מתרחשת אחת ההתעוררויות הגדולות של האנושות: תרבות גובקלי טפה נולדת מתוך ההרס. עמודי האבן העצומים בצורת T, עליהם חריטות של חיות קודש, מעידים על מערכת אמונה מאוחדת ועל תחילת ציוויליזציה מתוכננת – עם ידע הנדסי, מדעי ואסטרונומי שאין לו אח ורע באותה תקופה.

הממצאים במקום – תיארוך פחמן-14 לכ־9600 לפנה״ס, מבנים שנקברו במכוון ושכבות של אפר ושריפה – רומזים על אסון אזורי שחתם תקופה אחת ופתח אחרת.

גובקלי טפה, טורקיה — תצפית כללית

גובקלי טפה — עמודי T וחריטות

תרבות אררט–ואן והולדת מסופוטמיה (9,000–6,000 לפנה״ס)

כשפני השטח נרגעו, קמים יישובים חדשים סביב אגמי ואן ואורמיה ובאזור הפרת העליון. תרבות אררטית מוקדמת זו מציגה כפרים מאבן, מקדשים קטנים וסמלים של שמש, מים והרים. מכאן מתחילה ההגירה דרומה – אל העמקים שעתידים להפוך למסופוטמיה.

הידע שצברו אנשי ההרים – חקלאות, תכנון יישובים, ניקוז מים ותיעוד בעזרת ציורי חרס – עבר מדור לדור. לוחות החרס הפיקטוגרפיים הראשונים, שיצרו בסיס לכתב השומרי, מעידים על תחילתה של מחשבה טכנולוגית ותרבותית חדשה.

מקור: Matthew LaCroix – Ayanis Castle and the Secrets of Urartu
שיתוף למטרות מחקר, לימוד ודיון ציבורי, בהתאם להנחיות היוצר.

המבול הגדול של הים השחור (7,600 לפנה״ס)

שינוי אקלימי עולמי גורם לעליית מפלס הים התיכון, ומימיו פורצים דרך מיצרי הבוספורוס. האגם שהיה עד אז מתוק הופך לים מלוח – הים השחור – ומכסה תחתיו יישובים שלמים. זהו הרגע שבו נולדים סיפורי המבול הגדולים: זיוּסודה, אתרחסיס, גילגמש ולימים גם נוח.

שכבות סחף מתוק שעליהן משקעי צדפות מלוחות בקרקעית הים השחור מעידות על האירוע, וכך גם עשרות אתרי חוף שקבורים מתחת למים. אלה ששרדו את השיטפון עלו שוב צפונה להרים, אולי בחיפוש אחר אותה “ארץ גבוהה” שממנה באו אבותיהם.

אייניס ואגם ואן — מבט כללי
אייניס ואגם ואן

אייניס – אתר מפתח בין אררט, אגם ואן וגובקלי טפה
מצודת אייניס אינה רק אתר “אוררטי יפה” על צוק מעל האגם. המיקום שלה יושב בדיוק על הקו המחבר בין גובקלי טפה, הרי אררט ואגם ואן, ולכן חוקרים עצמאיים רואים בה חוליה גאוגרפית חשובה בהבנת האזור כולו. חלק ממבני האבן באייניס – במיוחד השורות המדויקות של בלוקים מסותתים – מזכירים מאוד את טכניקת הבנייה המגליתית המוכרת מאתרים בפרו ובלבנון, יותר מאשר מבצרים טיפוסיים של ממלכת אוררטו.
בסיורים המחקריים שנערכו שם בשנים האחרונות, בהובלת חוקרים כמו Matthew LaCroix ומתיאו (Matteo) יחד עם צוות מומחים – ארכאולוגים, גיאופיזיקאים ומומחי אבן – נטען כי חלק מהתשתית באייניס נראה קדום ומדויק יותר מהשכבה האוררטית העליונה, ואולי שייך לשלב בנייה עתיק בהרבה. זו עדיין אינה עמדה רשמית של הארכאולוגיה הממוסדת, אבל השאלות שהם מעלים לגבי גיל האתר והטכנולוגיה שבה עוצב הבסיס שלו פותחות פתח למחשבה חדשה על תפקידו במרחב אררט–ואן.
באחד הסיורים האחרונים שלהם הצמידו הרשויות הטורקיות לצוות מלווה רשמי, שהגביל את תנועתם באזורים הרגישים של האתר – במיוחד ליד פתחים חסומים וחללים תת־קרקעיים. עצם הצורך בפיקוח כזה על משלחת מחקר עצמאית, יחד עם הממצאים בשטח, מוסיף עוד שכבה של מסתורין לשאלה מה בדיוק קבור תחת אייניס ומה חלקו בסיפור הרחב של אררט.
צמיחת הערים והזיכרון הקדום (6,000–3,000 לפנה״ס)
הפליטים מן הצפון הביאו עמם את הידע שנרכש בהרים: הם יסדו בדרום את הערים אור, ארך, ניפור ולגש. אלו כבר תרבויות מאורגנות עם חוקים, דת וכתב – אך בלבם נשארה הידיעה: הכול התחיל בהרי אררט ובמבול הגדול. סיפורי הבריאה והאלים, “גן בראשית” ו“האדם הראשון”, היו הדרך לשמר את הזיכרון הזה.

ממלכת אררט – ההרים והאש

בהרי השמש שבצפון קמה ממלכת אררט, אחת התרבויות העתיקות והמתוחכמות בעולם. המסורות השומריות והאכדיות מספרות כי שם קבעו האלים את מקום מנוחתם, ו“שערי האש” נראו בלילות – אורות שבקעו מן ההרים עצמם.

הרי אררט הם למעשה שרידים של מערכת געשית אדירה, עולם של אש מתחת לשלג. הקרקע הרוויה בגזים ומינרלים יצרה תנאים מיוחדים: חום טבעי להתכה, אבן רכה לעיבוד, ומתכות עשירות לחישול. כך יכלו תושבי המקום לבנות באבנים שנראות כאילו הותכו וחוברו זו לזו בחום עליון.

קירות גיאומטריים מדויקים, אבנים במשקל טונות ומבנים עמידים בגובהי שלג – כולם מעידים על הנדסה שאין לה הסבר טכנולוגי ברור. בלוחות מסופוטמיים מאוחרים נקראת אררט “ארץ האלים” ו“שערי האש”, אולי כתיעוד אמיתי של אנשי ההרים שנחשבו למדריכים או בוראים.

אררט איננה אגדה – זהו הלב הפועם של ההיסטוריה האנושית, המקום שבו האש והשלג יצרו יחד את האבן הראשונה, ושבו נולדה ההבנה שהחומר והאור הם אחד.

אייניס (Ayanis) — חומות ומבנים
אייניס

בתמונה למטה, המקדש של חאלדי מתחת לאגם ואן.
ב־2017 צוות ארכאולוגים טורקים מאוניברסיטת Van Yüzüncü Yıl גילה מבנה אבן ענק מתחת למים באגם ואן, סמוך לעיר העתיקה Tushpa. המבנה מורכב מאבני בזלת מסותתות בצורה מושלמת, מסודרות בקירות ישרים לאורך כ־100 מטרים. החוקרים קבעו שמדובר בשרידי מקדש אוררטי — כנראה מקדש לחאלדי, האל הראשי של הממלכה.

המקדש של חאלדי (אנליל) מתחת לאגם ואן — תיעוד תת־מימי
המקדש של חאלדי (אנליל) מתחת לאגם ואן

הרי האש והזהב
בצפון טורקיה, בין הרי אררט לאגם ואן, משתרע אזור געשי רחב ידיים – מקום שבו אש, שלג וזהב משתלבים בנוף אחד. הקרקע רוויה במינרלים, זרמי לבה עתיקים ונהרות שירדו מההרים סחפו עמם אבק זהב שנשקע בעמקים. כאן, על פי מסורות עתיקות, שכנה “ארץ חוילה” המקראית – “שם הזהב הטוב, הבדולח ואבן השוהם”.
תושבי אררט למדו לנצל את כוח ההר: הם אספו זהב טבעי מסחף הלבה, זיקקו אותו בעזרת חום געשי טבעי, ויצרו סגסוגות מתכת מוקדמות. תחת שכבות האפר והאבנים נחשפו מבנים חצובים בבזלת קשה, עם סימני התכה ושריפה – עדות לפעילות חום גבוהה ואולי אף לטכנולוגיה עתיקה של עיבוד מתכות.
האבנים באזור עשירות בברזל וזהב, וכאשר מודדים את ההר באמצעים מגנטיים נרשמות אנרגיות חריגות. נראה שבמקום הזה נולד הקשר שבין זהב, אש וחשמל – שלושת יסודות הקדמה האנושית.
מנהרות “גן-עדן” – ההשערה והעדויות
באתר Durupınar שבדרום הר אררט נערכו סריקות קרקע (GPR) שחשפו חללים תת-קרקעיים מסודרים בצורת ספינה, בעומק של כשישה מטרים. כתבות שונות (למשל ב–Jerusalem Post) רומזות כי ייתכן שמדובר במערכת חצובה גדולה – אולי חלק מתשתית עתיקה שנבנתה במכוון מתחת להר.
במקביל, באתר Ayanis Castle הסמוך לאגם ואן התגלו מבנים חצובים בבזלת, שכבות ארכאולוגיות עבות ותעלות סגורות שייתכן ששימשו לניקוז מים, אחסון או למרתפים סודיים. נמצאו גם קירות מותכים חלקית המעידים על חשיפה לחום קיצוני – אולי התכה טבעית מבוקרת.
בהקשר של הסיפור האררטי – ייתכן שמדובר במה שאנו מכנים “מנהרות גן-עדן”: מערכת תת-קרקעית קדומה ששימשה לאחסון זרעים, חומרים נדירים או ידע ביולוגי ואנרגטי. שילוב של אש, מים וזהב – שבו אולי נוצרו לראשונה היסודות של “עץ החיים” ו“עץ הדעת”.

ממצאים תומכים מאזור אררט ואגם ואן

  • סימני שריפה והתכה באבנים.
  • מתכות נדירות ושרידי חום מבוקר.
  • מבנים תת-קרקעיים ומנהרות חסומות.
  • חומרים מזוגגים המעידים על טמפרטורות קיצוניות.
  • מדידות מגנטיות חריגות וקווי אנרגיה.
  • השערות על “מתקני התכה טבעיים” או מתקנים קדומים לטיהור זהב ונחושת.

גן העדן וההכלאות – בריאת החיים החדשים

כאשר הרי האש דעכו, הפך האזור סביב אררט לגן פורח של חיים. באזור זה אפשר לדמיין את “גן העדן” הקדום: מפגש בין מים מתוקים מההרים, אדמות פוריות ועושר מינרלי. “עץ החיים” ו“עץ הדעת” הם כאן סמלים לתהליך ההכלאה: הראשון – היכולת להעניק חיים; השני – להבין ולשלוט בתוצאות.

  • עדויות לביות והכלאות מתקדמות של צמחים כבר לפני כ־11,000 שנה.
  • תהליכים שדומים לביוטכנולוגיה טבעית – שימור זרעים, ברירה לפי תכונות.
  • דפוסים גנטיים נדירים באוכלוסייה האררטית – DNA שמראה המשכיות כמעט טהורה.
  • מוטציות גנטיות קדומות שאינן קיימות בשום מקום אחר (קשר אפשרי למראה הבהיר של הארמנים).
  • רעיון “האלים היוצרים” כביטוי למי שהבינו את הקוד הגנטי ויישמו אותו.
  • רמזים בלוחות השומריים: אנקי ונינחורסג “ערבבו דם אלים עם עפר הארץ ויצרו אדם” – רעיון גנטי של הכלאה בין יצור קדום לבין קוד חדש.
העדויות הגנטיות מהאזור האררטי מראות על רצף ארוך ויציב של דורות, כאילו חלק גדול מהאוכלוסייה נשאר במקום אחד אלפי שנים – “המשכיות גנטית יוצאת דופן” ביחס לאזורים אחרים.
מבחינה פיזית, רבים מתושבי האזור נושאים תכונות ייחודיות – גווני עור ועיניים, מבנה פנים ותבניות DNA שלא מופיעות בצורה דומה באזורים אחרים של הסהר הפורה.
ייתכן מאוד שאלו צאצאי “האדם הראשון המשוכלל” – בני אוכלוסייה שעברה הכלאה, שימור וברירה במשך דורות רבים, ושמרה בתוכה זיכרון חי של “מעבדת החיים” האררטית.

וידאו: תגלית הגנטיקה הארמנית – שושלת טהורה בת 8,000 שנה.
מקור: Why Armenian DNA Shows an 8000-Year Unbroken Lineage

שערי האש של אררט – בין מיתוס למדע

“באררט נוצר הקוד – לא רק של החיים על האדמה, אלא של האדם עצמו. משם ירדה האנושות החדשה, הנושאת את הזיכרון הגנטי של עידן האלים.”

המבול של נוח והעולם החדש

המבול של נוח, כפי שהוא מתואר בתורה, הוא בעיני סיום מאוחר של שרשרת ארוכה של מבולים – מאגם הים השחור ועד מסופוטמיה. ההר שמזוהה עם נח – הרי אררט – מחזיר אותנו לאותו מוקד קדום שממנו יצאו הסיפורים, ושאליו חזרו השורדים בכל פעם מחדש.

אחרי המבול, האנושות נולדת מחדש: לא רק כקבוצת שורדים, אלא כחברה שמקבלת על עצמה ברית, חוק ומוסר. הזיכרון האררטי־מסופוטמי של אלים, מבולים וערים קדומות הופך בכתיבה המקראית לסיפור על אל אחד, בריאה אחת וברית אחת – אבל מתחת למילים הרוחניות נשאר הרמז לאותו עולם קדום של אש, שלג ומים.

הממצאים — תיבת נוח בהרי אררט אתרי תיבה ושרידים אפשריים — הרי אררט

סיום

מהרי האש והשלג, דרך “גן העדן” ועד המבול של נוח – זהו סיפור התעוררות האנושות כפי שאני מבינה אותו: זיכרון ארוך של עולמות שנחרבו ונבנו מחדש, של אלים שהיו אולי ישויות בוראות, ושל בני אדם שנשאו את הקוד הגנטי והתרבותי שלהם קדימה. הכול התחיל שם – בהרי האור.

 פרק א' ספר בראשית: הבריאה
(החיבור בין הסיפור האררטי־מסופוטמי לסיפורי התנ״ך – צעד אחר צעד.)

צפייה בסרטון: Mount Ararat – The Sacred and Secret Mountain


🔱 סדרת "מן השמים באו" – כל הפרקים


מילות מפתח: “אררט ארץ האלים והאור הקדום” “מקדש חאלדי מתחת לאגם ואן” “אייניס Ayanis ושרידי אוררטו” “גובקלי טפה עמודי T ותיארוך 9600 לפנה״ס” “מבול הים השחור ופריצת הבוספורוס” “Young Dryas הדריאס הצעיר שיטפונות בצפון מסופוטמיה” “Karacadağ ראשית ביות החיטה” “ארץ חוילה זהב טוב בדולח ואבן שוהם” “גן עדן ארבעת הנהרות פרת חידקל גיחון פישון” “מנהרות בזלת מותכות ו‘שערי האש’ באררט” “המשכיות גנטית DNA בארמניה מהנאולית” “אתרחסיס זיוסודרה וסיפורי מבול מסופוטמיים”  

#אררט #אגם_ואן #גובקלי_טפה #אוררטו #אייניס #חאלדי #גן_עדן #ארץ_חוילה #תיבת_נוח #מבול #הים_השחור #YoungDryas #Karacadag #Çatalhöyük #Ubaid #לוחות_שומריים #Anunnaki #ארכיאולוגיה

השינון שהפך לתפילה - פרק 8 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

    שינון וקול כטכנולוגיית זיכרון בתרבויות קדומות לפני כתב וארכיונים שינון ותפילה לא התחילו כ״אמונה״ במובן המאוחר שלה, אלא כטכנולוגיית ...