מה אם אטלנטיס קבורה בעין הסהרה?
לפני כ־12,000 שנה, כדור הארץ יצא מתקופה ארוכה של קיפאון. קרחונים החלו להיסוג, לא בקצב אחיד ושקט, אלא בגלים. מפלסי הים עלו. אגמי קרח עצומים נפרצו. נהרות שינו כיוון. אזורים שלמים, שהיו מיושבים ומוכרים, נעלמו בתוך פרק זמן קצר. זהו עולם שבו אסון אינו מיתוס — אלא חוויה.
באותה תקופה, מערב אפריקה לא היה מדבר. הסהרה של ימינו הייתה מרחב חי: נהרות זרמו, אגמים נפרשו על פני השטחי ענק, עדרים נעו, ואנשים חיו בתוך מערכת מים פעילה. הים האטלנטי לא היה גבול רחוק, אלא חלק מהיומיום. תנועה חופית הייתה טבעית. סירות פשוטות הספיקו כדי לחבר בין אזורים.
תיאורה של אטלנטיס כעיר בעלת כניסה ארוכה מן הים משתלב היטב עם מודל של יישוב חופי קדום: לא עיר היושבת על קו המים, אלא מרכז פנימי המחובר אל הים באמצעות תעלה. מבנה כזה מאפשר שליטה בתנועה, הגנה מפני סערות והשתלבות ברשת של יישובי חוף קטנים. בעולם של חופים משתנים ושיטפונות תכופים, זו אינה בחירה חריגה — אלא פתרון ימי מתוחכם.
ובתוך המרחב הזה — לא מנותק, לא שולי — ייתכן שהתקיים יישוב יוצא דופן. עיר שנבנתה סביב מים.
אפלטון, אלפי שנים מאוחר יותר, מתאר מקום כזה בדיוק. לא דרך שירה ולא דרך מיתוס דתי, אלא דרך תיאור מרחבי: ליבה עגולה, טבעות של מים ויבשה, תעלות שמחברות ביניהן, כניסה ישירה מן הים, וזרימה מתמדת של מים מן הסביבה אל תוך העיר.
העיר הזו הייתה בנויה כדי לפעול. מים היו הדרכים. מים היו הגבולות. מים היו ההגנה והחיבור. ואז — משהו קרה.
לא נטישה הדרגתית. לא דעיכה.
אירוע.
גיאולוגים כמו רנדל קרלסון הראו שבאזורים נרחבים בעולם התרחשו בסוף עידן הקרח אירועי שטיפה אלימים: גלי צונמי, זרימות מים עצומות, מהירות, שחצו יבשות, סחפו קרקע, ושינו את פני השטח בזמן קצר. אלה אינם תהליכים שמשאירים אחריהם חורבות מסודרות. הם מוחקים. אם עיר כזו התקיימה באזור נמוך, חופי או לגוני — היא לא הייתה שורדת.
ומה שנשאר לאחר אסון כזה אינו עיר, רק צורה. שלד של מבנה נופי עמוק.
עין הסהרה(מבנה רישאת)
בלב מערב אפריקה שוכן מבנה טבעתי עצום, בעל עיגולים קונצנטריים ומרכז ברור. מבנה שאינו נראה מהקרקע. לא מהגבעות, לא מהשבילים. הוא התגלה רק כאשר האדם הביט לראשונה על פני כדור הארץ מלמעלה, מהחלל.
דווקא העובדה שהמבנה נראה רק מלמעלה מעמיקה את השאלה. כי היא מפרידה בין איך מקום פועל לבין איך הוא נראה בדיעבד.
סביב עין הסהרה ניכרים עד היום סימני זרימה: ערוצי סחף, תוואים רחבים, חתימות של מים בתנועה אלימה. אלה אינם שרידים של גשם רגיל. הם עדות לאירועים בקנה מידה שמוחק כל מה שאינו גיאולוגי.
אם שם התקיימה עיר — היא לא הושמדה. היא פשוט נעלמה.
וכמו כל מקום שנעלם כך, היא לא הותירה אחריה קירות, כתובות או ארמונות. היא הותירה זיכרון.
זיכרון שעובר דרך סיפור.
זיכרון שמתאר עיר עגולה, עטופה מים, שנכחדה ביום אחד. האם זה אומר שעין הסהרה היא אטלנטיס? לא !
אבל זה כן אומר שהרעיון שאטלנטיס הייתה אפשרית — אינו מופרך. שהעולם שבו סיפור כזה נולד היה אמיתי, ושאסונות בקנה מידה כזה אכן התרחשו.
אולי אטלנטיס אינה מקום שנוכל למצוא. אולי היא מקום שכבר מצאנו אבל רק את הצל שלו.
והשאלה האמיתית אינה אם נאמין בסיפור. השאלה היא אם נמשיך להתייחס אליו כאל אגדה — או כאל זיכרון של עולם שנשטף ונעלם, הרבה לפני שההיסטוריה החלה להיכתב.
זו אינה כתבה שמנסה להוכיח שאטלנטיס הייתה קיימת, וגם לא כתבה שמבקשת להגן על אגדה עתיקה.
זו כתבה שמעלה שאלה אחת בלבד:
מה אם תיאור אטלנטיס של אפלטון אינו מיתוס מופשט, אלא זיכרון גיאוגרפי של מקום ממשי — מקום שנמחק?
והשאלה הזו, כשהיא נשאלת ברצינות, מחייבת בדיקה מחודשת של אזור אחד מסוים: עין הסהרה (Richat Structure), במערב אפריקה.
אפלטון – לא אגדה, אלא תיאור מרחבי
אבל חשוב להבין: אפלטון אינו כותב מיתולוגיה קלאסית. הוא מתאר מקום. לא אלים, לא סמלים, לא ניסים —אלא עיר עם מבנה ברור:
- ליבה מרכזית עגולה
- טבעות מתחלפות של מים ויבשה
- תעלות המחברות בין הטבעות
- כניסה ישירה מן הים
- זרימת מים טבעית מן הסביבה אל תוך המערכת
אטלנטיס לפי אפלטון – התיאור המלא
מקור הסיפור ומעמדו
אפלטון מדגיש שוב ושוב: זה לא סיפור שהוא המציא. הסיפור הגיע אליו דרך: סולון (המחוקק האתונאי) שקיבל אותם מכהני מצרים בעיר סאיס, ממסורת כתובה עתיקה בהרבה מיוון.
כלומר: בעיני אפלטון עצמו, זהו זיכרון היסטורי קדום, לא אלגוריה פילוסופית בלבד וכך הוא מתאר...
העיר והמרכז השלטוני
במרכז האי עמדה העיר הראשית, ובה:
- גבעה נמוכה טבעית
- עליה שכן המרכז השלטוני והדתי
- סביב הגבעה – הטבעות המפורסמות של מים ויבשה
- על הגבעה: מקדש מרכזי, ארמון השליטים, מוסדות שלטון
- העיר הייתה: מתוכננת, סימטרית, מבוססת מים כתשתית תנועה ובתים בנויים מאבן לבנה, אבן אדומה ואבן שחורה מקומיות.
השלטון – לא מלך אחד, אלא מערכת
אטלנטיס לא נשלטה בידי מלך יחיד. לפי אפלטון, השלטון באטלנטיס היה כזה:
- פוסידון קיבל את האי
- הוא קשר את עצמו עם אישה בת המקום בשם קליטו
- מהם נולדו עשרה בנים — עשרה מלכים
- כל אחד מהם קיבל אזור שליטה אחר של האי
- הבן הבכור, אטלס (Atlas), קיבל את המחוז המרכזי והיה המלך הראשי, ושמו ניתן לאי כולו, לים ואפילו להרי האטלס המרוחקים.
- השלטון היה: פדרטיבי (מבוסס ברית בין אזורים), היררכי, ומבוסס על חוקים קבועים.
- היה איסור מוחלט על המלכים, להילחם זה בזה, הם היו מחויבים לעזרה הדדית ונשבעו לשמור על חוקי הממלכה.
החוק והמשפט
החוקים של אטלנטיס נחשבו קדושים, נמסרו מדור לדור, ונכתבו (או נחקקו) על לוחות במקדש.
אחת לשנה (או לפרקי זמן קבועים): המלכים התכנסו במקדש, קיימו משפטים, דנו בעבירות חמורות, ושפטו זה את זה לפי החוק, לא לפי כוח.
זה תיאור חריג לעולם העתיק: שליטים הכפופים לחוק, ולא להפך.
הכלכלה והעיסוק היומיומי
אטלנטיס מתוארת כארץ עשירה מאוד במשאבים טבעיים: אדמה פורייה, מים בשפע, חקלאות מסודרת, תעלות השקיה, מחצבים ומתכות, יערות ובעלי חיים רבים.
העיר והאי ייצרו מזון בכמויות גדולות, לא היו תלויים ביבוא בסיסי וקיימו עודפים.
המים שימשו: לתנועה, למסחר, להשקיה ולתעשייה.
התחבורה והמסחר
המים הם הלב של הכול.
אפלטון מתאר: תעלות רחבות, גשרים, נמלים פנימיים, מעבר ספינות אל תוך העיר.
ספינות נכנסו מן הים, שטו בתוך העיר ופרקו סחורות ליד אזורי מגורים, מחסנים ושווקים.
זה לא תיאור סמלי. זה תיאור של עיר לוגיסטית מתקדמת מאוד לזמנה.
הצבא והכוח
אטלנטיס הייתה מעצמה צבאית – אבל מאורגנת, לא פראית.
היו לה: צבא יבשתי גדול, צי ימי משמעותי, חלוקה ליחידות אזוריות, משמעת וארגון.
המטרה: הגנה ושליטה אזורית.
אפלטון מספר שבשלב מסוים אטלנטיס ניסתה להרחיב את שליטתה, הגיעה עד אזורי הים התיכון ואף איימה על יוון (שבכלל לא הייתה קימת באותה תקופה).
זה הרגע שבו הסיפור מקבל תפנית מוסרית.
החיים והתרבות
לפי אפלטון: בני אטלנטיס חיו תחילה במידה, איזון וחוק, הם כיבדו את האלים, שלטו בעצמם, לא רדפו כוח לשמו, אך עם הזמן:
- התרבות החומרית גברה
- העושר השחית
- החוקים נזנחו
- התאווה לשליטה גדלה
זו הנקודה שבה, לפי אפלטון, האיזון נשבר.
האסון
האסון מתואר בקצרה – אך בבהירות:
- רעידות אדמה קשות
- שיטפונות אדירים
- קריסת הקרקע
- שקיעת האי
וכל זה: בפרק זמן קצר מאוד, “יום ולילה אחד קשים” העיר נעלמה, האי שקע והמים כיסו הכול.
שכבת עיבוד יוונית מול ליבה קדומה
נראה כי אפלטון קיבל סיפור קדום שמקורו אינו יווני, ובחר לנסח אותו מחדש בשפה תרבותית יוונית. האלים, המלחמות והמסגור המוסרי אינם בהכרח חלק מן הליבה המקורית של הסיפור, אלא אמצעי הנגשה לקוראיו. תחת שכבה זו נותר תיאור עקבי של עיר, שלטון ואסון טבע — תיאור שאינו מתיישב בקלות עם מיתוס מומצא.
מרבית תיאורה של אטלנטיס אינו תואם אף מודל עירוני או שלטוני יווני מוכר. לא מבנה העיר, לא מנגנון השלטון, לא היחס לחוק ולא הכלכלה. דווקא הפער הזה מחזק את האפשרות שאפלטון אינו ממציא, אלא מעבד סיפור שמקורו מחוץ לעולם היווני, ומלביש עליו מסגרת תרבותית שתהיה מובנת לו ולקוראיו. זה תיאור של ציוויליזציה אנושית מתפקדת. נראה כי אפלטון שילב שני רבדים שונים בסיפור אטלנטיס: רובד אחד, קדום ומפורט, המתאר עיר, נוף ואסון טבע; ורובד אחר, עכשווי לזמנו, שבו שימש הסיפור כמשל פוליטי על אתונה, כוח צבאי ושחיתות. החלק הצבאי נשמע יווני אנכרוניסטי משום שהוא אכן כזה — לא כתיעוד היסטורי, אלא כעיבוד פילוסופי. התיאור הצבאי של אטלנטיס נשמע אנושי מאוד – ואולי אנושי מדי. הוא משקף מודל יווני של עימות בין מדינות, ולא מודל של שליטה קדומה המבוססת על ניהול, תשתיות ופיקוח. הפער הזה מעיד לא על טעות, אלא על שכבת עיבוד תרבותית מאוחרת שהולבשה על זיכרון קדום יותר.
תיאור אטלנטיס נושא חותם יווני ברור, בעיקר בשימוש באלי הפנתיאון כמסגרת סיפורית. עם זאת, האלים אינם פועלים כאן כדמויות מיתולוגיות פעילות, אלא כעקרונות מארגנים: מקור סמכות, חוק וסדר. נראה כי אפלטון אינו ממציא עולם מיתי, אלא מתרגם סיפור קדום לשפה תרבותית שהקהל היווני יכול היה להבין.
עין הסהרה – מבנה יוצא דופן, לא סתמי
אבל המבנה לבדו אינו הסיפור. הסיפור הוא מה שקרה סביבו.
שטיפה אלימה, לא סחף איטי
הגיאולוג רנדל קרלסון מספר ומראה כי אזור עין הסהרה עבר אירועי שטיפה אלימים בקנה מידה ענק. לא גשם עונתי. לא בלייה הדרגתית, אלא:
- זרימות מים עוצמתיות
- ערוצי סחף רחבים ועמוקים
- חתימות של שיטפונות קיצוניים
- תוואים שאינם משתמעים לשתי פנים
אלה דפוסים המוכרים מאירועי סוף עידן הקרח, כאשר אגמי קרח עצומים נפרצו ושחררו כמויות אדירות של מים בפרקי זמן קצרים.
- מוחקים יישובים
- שוברים מבנים
- מערבלים שכבות
- ומשאירים אחריהם רק את השלד הגיאולוגי
ג’ימי קורסֶטי – למה עין הסהרה בכלל עולה לדיון
ג’ימי קורסֶטי (היחיד ששכנע אותי שהייתה אפשרות לקיומה של אטלנטיס) הוא אינו טוען שעין הסהרה היא אטלנטיס. הוא מצביע עליה כאזור שעומד בתנאי סף חריגים:
- תבנית עגולה נדירה
- מערכת זרימה קדומה
- מיקום שאינו סותר את המסגרת האפלטונית
- אזור שהיה מיושב ורטוב בעבר
- ואירועי חיסול אלימים שמסבירים היעדר ממצאים
זו אינה הוכחה אבל זו בהחלט הצדקה לבדיקה.
אחת ההנחות השגויות בדיון על אטלנטיס היא שאפריקה תמיד הייתה מדברית. בפועל, בתקופה הרלוונטית:
- הסהרה הייתה ירוקה
- נהרות ואגמים חצו את היבשת
- התקיימה אוכלוסייה ניידת ופעילה
- והחיבור בין פנים היבשת לחופים היה טבעי
מערב אפריקה לא היה שוליים. הוא היה חלק ממרחב ימי פעיל.
החופים המערביים – המקומות שנעלמו ראשונים
עם עליית מפלס הים בכ־120 מטר לאחר הפשרת הקרחונים מדפי יבשה חופיים הוצפו ובאירופה אף נשברו, יישובים נעלמו ונתיבי תנועה נמחקו.
זה נכון לאפריקה, זה נכון לאירופה, וזה נכון גם לים התיכון באשר מלטה המציגה בנייה מונומנטלית מוקדמת באי קטן וחסר משאבים עדות לכך שתרבויות ימיות מורכבות התקיימו מוקדם מהמקובל לחשוב. הבניה לא נגמרה וחלק מהאי עד היום נמצא מתחת למים.
באזור הבוספורוס קיימות עדויות להצפה מהירה ואלימה של אזורים נרחבים, כאשר מים פרצו לתוך הים השחור המליחו את מימו ושינו את פני האזור בפרק זמן קצר. אלה אינם מיתוסים אלא תהליכים גיאולוגיים מתועדים.
סקירה גאולוגית של אזור עין הסהרה וסביבתה
אזור עין הסהרה יושב בתוך מרחב גאולוגי המעיד על קיום אגן מים קדום רחב. ימות החול הסובבות את האתר אינן תוצר של מדבור פשוט, אלא של תהליכי הצפה, שקיעה וסחף ממושכים. תאוריות המקשרות את המבנה לבוץ געשי אינן מתיישבות עם הדוגמאות המוכרות של פעילות כזו בעולם, ואינן מסבירות את היקף הסחף והחשיפה. לעומת זאת, שילוב של כיפה גאולוגית קדומה ופעילות מים אלימה בעבר מספק הסבר עקבי יותר למראה הנוכחי של האזור.
עין הסהרה והקטסטרופות של סוף עידן הקרח
סוף עידן הקרח האחרון לא היה תהליך רגוע. אף שהמגמה הכללית הייתה התחממות, הנתונים הגאולוגיים מצביעים על כך שהשינוי התרחש בקפיצות אלימות. קרחונים נמסו, אגמי קרח עצומים בצפון נפרצו, ומערכות ניקוז בקנה מידה יבשתי קרסו בפרקי זמן קצרים. בצפון אפריקה ובמערבה, התוצאה הייתה שילוב חריג של:
- הצפות נרחבות
- זרימות מים מהירות ועוצמתיות
- סחף עמוק של שכבות קרקע
- ולאחר מכן – ייבוש חד והצטברות חול
האזור שבו שוכנת עין הסהרה אינו יושב בשוליים של התהליך הזה, אלא בתוך אחד מאגני הניקוז הגדולים של אפריקה הצפונית. בתקופת הלחות האפריקאית זרמו באזור נהרות עונתיים וקבועים, התקיימו אגמים שיצרו בעצם ים ובו איים רחבי היקף, והקרקע הייתה רוויה לפרקי זמן ארוכים. כאשר אירעו אירועי שיטפון קיצוניים — בין אם כתוצאה מפריצת אגני מים פנימיים ובין אם כתוצאה משינויי מפלס מהירים — המים לא רק הציפו את המרחב, אלא שטפו אותו באלימות. זרימות כאלה אינן בונות נוף; הן מפרקות אותו.
מנגנון ההיעלמות – (התזה ההגיונית )
התיאור אפלטון
"והיה אי ששכן לפני המצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס . האי הזה היה גדול יותר מ לוב ומ אסיה גם יחד, והוא הוביל לאיים אחרים. מאיים אלה יכולת לעבור את כל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמיתי, שכן ים זה, הנמצא בין מצרי הרקולס, אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה, אבל אותו הים האחר הוא ים אמיתי, והארץ המקיפה אותו - בצדק תיקרא יבשה."
ועוד ציטוט חשוב להמשך: “הים נעשה בוצי ואינו עביר”
אפריקה לפני המדבור
צפון־מערב אפריקה לא הייתה מדבר. היא הייתה מערכת הידרולוגית עצומה: אגנים מחוברים, ימות פנימיות רחבות, נהרות, מישורי הצפה ורמות גבוהות. כאשר משחזרים את האזור לפני המדבור המלא, מתקבלת גיאוגרפיה שונה לחלוטין – כזו שמאפשרת קריאה חדשה, מדויקת, ולא מיתית, של דברי אפלטון.
מה אפלטון באמת מתאר
כאשר אפלטון מתאר את אטלנטיס, הוא אינו מתאר אי אוקייני מבודד אחד. הוא מתאר מערכת:
יבשה מיד מעבר למצר גיברלטר
“אי גדול” לפני הים
איים רבים מעבר לו
גוף מים עצום שהוא מכנה “ים אמיתי”
ויבשה גדולה בצדו השני
הרצף הזה קריטי. זה אינו תיאור אגדי – זה תיאור גיאוגרפי רציף.
מהו ה“אי” של אפלטון
אם מפסיקים להניח ש“אי” פירושו אי אוקייני במובן המודרני, וקוראים את המונח במשמעות גיאוגרפית עתיקה – יחידת יבשה המופרדת תפקודית על ידי מים – התמונה משתנה.
היבשה הראשונה מעבר למצר היא בבירור צפון מרוקו וצפון אלג’יריה. אזור זה יושב בין הים התיכון לבין מערכת מים פנימית עצומה מדרום. בתפיסת עולם עתיקה, זהו “אי”: לא מפני שהוא מוקף אוקיינוס, אלא מפני בתקופה הלחה, צפון מרוקו–אלג׳יריה הייתה יחידת יבשה המוקפת מים מארבעה כיוונים: הים התיכון מצפון, האוקיינוס האטלנטי ממערב, ומערכת מים פנימית רחבת־היקף מדרום וממזרח. במונחים גיאוגרפיים עתיקים, זהו אי לכל דבר.
הים הפנימי והאיים
דרומית לחזית הצפון־אפריקאית, אגני הסהרה – שהם כיום ימות חול – שבעבר היו מלאים מים. כאשר מפלסי המים היו גבוהים, האגנים התחברו לים פנימי עצום אחד, ולא לשרשרת אגמים קטנים.
מפה סכמתית של איך שנראית אפריקה עם ימות החול באזור, כל ימת חול הייתה לב של אגם (האגמים היו גדולים הרבה יותר כנראה)
רמות, שלוחות וגבעות היו איים. נהרות חיברו את המערכת כולה. מהחוף, זה היה נראה בדיוק כפי שאפלטון מתאר: ים מלא באיים רבים.
מבנה רישאט (עין הסהרה) יושב במרכז המערכת הזו ומציג עדויות לנוכחות מים ממושכת ולאידוי – כולל משקעי מלח. זו בפרוש חתימה של גוף מים גדול ומתמשך.
הקריסה – לא תהליך שקט
כאן מגיע החלק שנוטים להמעיט בו.
הקריסה לא הייתה התייבשות איטית בלבד. היא הייתה הרבה יותר אלימה.
בסוף עידן הקרח האחרון, קרחונים ומדפי קרח באזור גרינלנד איבדו יציבות והתנתקו כנראה. השחרור הפתאומי של קרח ומי הפשרה יצר כוחות אוקייניים כיווניים עצומים בצפון האוקיינוס האטלנטי.
הגיאומטריה כאן קריטית: צפון־מערב אפריקה יושבת בזווית כזו שהמדף היבשתי שלה לא התרסק ישירות. עיקר האנרגיה הוסטה לאורך החוף. זו הסיבה שמדפי מערב אירופה התרסקו לפיסות עם מראה סימני סחיפה קיצוניים – בעוד המדף האפריקאי נותר שלם יחסית.
אבל גלי הענק פירקו את אפריקה שלא ניצלה משאר התהליך.
כשל מערכתי רב־שלבי
האנרגיה והלחץ שהוסטו פגעו ישירות במערכת הים הפנימי של צפון־מערב אפריקה. אגנים קרסו, ספים טבעיים כשלו, וקווי חוף פנימיים התמוטטו.
כמויות עצומות של מים שוחררו בבת אחת.
חלק מהמים זרמו חזרה לאוקיינוס האטלנטי, אך חלקם פרצו צפונה ומזרחה אל הים התיכון – ויצרו גם שם גלי־ענק משניים בתוך אגן שכבר היה פגיע. כך נוצר רצף של פגיעות: לא גל אחד, אלא סדרת אירועים הרסניים שגרמה כנראה גם לרעידת אדמה הרסנית
וזה מסביר מדוע מקורות עתיקים מתארים חורבן פתאומי ומוחלט – ולא דעיכה הדרגתית.
תיאור אטלנטיס אצל אפלטון משקף זיכרון של מערכת ימית־אגנית רחבת־היקף שפעלה בצפון־מערב אפריקה בתקופה שלפני המדבור הסהרתי. המערכת כללה ים פנימי, רשת אגנים, איים ושלוחות יבשה, נהרות רחבים ומישור מרכזי. קריסתה התרחשה בעקבות אירועי מים קיצוניים שמקורם בצפון־מערב האטלנטי/קוטבי, אשר גרמו לחדירת מים מליחים, הצפות, המלחת קרקע והרעלתה, קטיעת נהרות ומדבור מהיר. המדבר הנוכחי נתפס כתוצר סופי של קריסה הידרולוגית ולא כתנאי קדמון. עין הסהרה מזוהה כמרכיב ליבה אגני בתוך מערכת זו.
ולדברי אפלטון :
'' ואולם לאחר מכן באו רעידות אדמה ושיטפונות איומים; וביום ולילה אחד של חורבן שקעו כל אנשי המלחמה שלכם באדמה, ואי אטלנטיס שקע בים ונעלם. ולכן גם הים באזור ההוא אינו עביר עוד ואינו ניתן לשיט, בשל הבוץ הרב שנוצר מן האי ששקע.”
אז מה בעצם נשאר מאטלנטיס?
לפי אפלטון, גבולות הממלכה האטלנטית השתרעו על פני מרחב רחב סביב הים התיכון: מאזור עמודי הרקולס במערב, דרך צפון אפריקה עד מצרים, ועד דרום אירופה (טירניה). בתוך התחום הזה ייתכן שהיו נקודות מרכזיות של אותה ממלכה קדומה.
מבנים אפשריים להנצחת שרידי הממלכה כוללים את המקדשים המגליתיים במלטה, מבנים שקועים מול חופי ספרד, הפירמידות של גיזה אם מקבלים שהן נשענות על תשתית קדומה יותר, וגם מבנים מגליתיים חריגים בסרדיניה ובספרד. כל אלה לא משתלבים בקלות ברצף ההיסטורי המוכר, ויכולים להיות שרידים מאותה מערכת קדומה.
השורה התחתונה: בתוך התחום שאפלטון תיאר, אנחנו מוצאים מבנים ואתרים יוצאי דופן שמעלים שאלות מסקרנות. זה לא הוכחה חד־משמעית, אבל זה פתח לחשיבה חדשה.
ובנוגע ליוון – אין שום סיבה לחשוב שאטלנטיס הייתה קשורה ליוון עצמה. אפלטון פשוט תרגם את הסיפור לקהל היווני שלו. אם אטלנטיס הייתה קיימת, היא הייתה עולם אחר בזמן אחר, וזיכרונה הגיע ליוונים דרך תיווך של תרבויות אחרות. הטעות שלנו הייתה לקרוא את הטקסט עם מפה לא נכונה בראש. ברגע שמחליפים את המפה, הטקסט נראה כמו עדות ולא כמו אגדה.
בסוף, כשמציבים זה לצד זה את תיאור אטלנטיס, את אפריקה הקדומה ואת ראשית שומר, רואים קווי דמיון: שלטון מחולק, מרכזיות של מים, וידע שמופיע בשלמותו. זה לא אומר שיש לנו הוכחה, אבל זה בהחלט נותן תחושה שהעולם האטלנטי, אם היה קיים, דמה יותר לשומר ולמצרים הקדומה מאשר ליוון.
:אטלנטיס,אפלטון,יוון,אלפי-שנים,זיכרון-גיאוגרפי,מסורת-מצרית,עיבוד-תרבותי,שכבת-סיפור,קטסטרופה-קדומה,עידן-הקרח ,ים קדום, האוקיאנוס האטלנטי, עין הסהרה, מבנה רישאת
פירמידות, מלטה, מצרים, סולון, תיארוך, זיכרון קדום, עיבוד יווני, קטסטרופות, סוף עידן הקרח
