תעופה קדומה: כאשר השמיים אינם סמל, אלא מרחב פעולה
בטקסטים השומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד, עיקש, שאינו מתרכך עם הזמן ואינו נעלם גם כאשר הסיפורים משתנים: קיימת קבוצה של ישויות מתקדמות, שאינה מקומית לארץ ואינה חלק מהנוף הטבעי. היא אינה “נבראת” כאן, אינה מתפתחת מתוך האדמה, אלא יורדת אליה.
הביטוי החוזר “אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ” אינו ניסוח פיוטי בלבד. השמיים מתוארים כאן כמקום מוצא, כמרחב שיש לו עומק. “השמיים הארוכים” אינם רעיון מופשט, אלא רמז לתפיסה מרחבית: מקום שאפשר לצאת ממנו, לחזור אליו, ולעבור בתוכו. גם דמותו של אנו, שליט השמיים, אינה מתוארת כעיקרון פילוסופי או ככוח מופשט. הוא אינו אל־רעיון, אלא ישות שמקומה אינו על פני הארץ. התואר שלו קרוב הרבה יותר ל“אדון שמיים” או “שליט מרחב שמיימי” מאשר לאל טרנסצנדנטי במובן המאוחר. השמיים הם תחום, לא סמל.
כאשר הטקסטים מתארים את הירידה עצמה, הם עושים זאת בשפה שחוזרת על אותם מרכיבים: אור, אש, ענן, רוח ותנועה חדה. “הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.” תיאורים כאלה אינם מופיעים רק במקום אחד, אלא חוזרים בסיפורים שונים, בתרבויות שונות, ובתקופות שונות. התחושה היא שלא מדובר בדימוי מקרי, אלא בניסיון עקבי לתאר תופעה שנראתה ונחוותה.
הטקסטים אף מקפידים להבחין בין תופעת טבע רגילה לבין מה שנקרא “סערת־אל”. אנליל, נינגירסו ודמויות נוספות מתוארים שוב ושוב כש
הניסוחים משתנים בין לוחות, תרגומים ומהדורות — אבל הדפוס החוזר הוא העניין: אור/אש, ענן, רוח, רעש, ותנועה חדה שמופיעה יחד עם “ירידה” או “עלייה”.
הם מלווים באש, רוח וענן – אך לא כאירוע מקרי. “המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.” “הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.” “המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.” זו אינה סופה טבעית שמתרחשת במקרה, אלא אירוע מתוכנן, יזום, שמופיע בדיוק כאשר ישות עולה או יורדת.
יש אפילו הדגשה מעניינת שחוזרת בכמה מקומות: “הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.” האש מתוארת כאן כתוצר של התנועה – אך גם כמשהו שמופרד מן הנוסע עצמו באמצעות מעטפת כלשהי. זה נשמע פחות כמו אש מיתית ויותר כמו תיאור של מערכת שמאפשרת תנועה בתוך תנאים קיצוניים, עם הגנה מובנית.
בחלק מהטקסטים התיאורים הופכים כמעט טכניים. בסיפור אתנה, למשל, העלייה לשמיים מתוארת דרך שינוי פרספקטיבה: “הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.” זהו תיאור שמוכר לכל מי שהתנסה בהתרוממות לגובה – ככל שעולים, הפרטים מתכווצים, המרחבים משתנים, והעולם נראה אחר. זה אינו תיאור סמלי של “התעלות רוחנית”, אלא של תצפית מגובה הולך וגדל.
וכאן מופיע אחד המונחים החוזרים והמסקרנים ביותר בכל התרבויות: אש לבנה. לא אש שורפת, לא אש צורבת, אלא אור עז, מסנוור, שאינו מכלה. אש שמלווה ירידה, אש שמלווה עלייה, אש שנראית יותר כמו תופעת שדה אנרגטי מאשר כמו בעירה. היא עוטפת, מלווה, אך אינה פוגעת במי שנמצא בתוכה.
גם תיאורי הנחיתה חוזרים על עצמם בדפוס עקבי. “מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.” “כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.” אלה אינם תיאורים של ברק בשמיים, אלא של גוף כבד שנע במהירות, פוגע בקרקע, ויוצר הדף, רעש וענן אבק. שוב ושוב חוזרים הרעש, הרעד, והתגובה הפיזית של האדמה.
גם סיפור לוחות הגורל משתלב באותו הקשר. כאשר אנזו גונב את “לוחות הגורל” מאנליל, הוא אינו מבצע רק עבירה מוסרית. הוא משתלט על מערכת של שליטה. הלוחות מתוארים כמבריקים, מצופי אור, וככאלה שמאפשרים לשנות פקודות, לשלוט ברוח, בחרב ובמרחבים. זהו תיאור של מרכז פיקוד – מכשיר או מערכת שבאמצעותה ניתן לשלוט בכוחות שפועלים בעולם.
כאשר מחברים את כל החלקים – הירידה מן השמיים, הקרון השמיימי, האש והענן, שינוי הפרספקטיבה בגובה, הנחיתה הרועמת – מתקבלת שפה של אנשים שמנסים לתאר טכנולוגיה שמעבר להבנתם באמצעות המילים שהיו זמינות להם. נאמר שהם ירדו, עלו, נעלמו, הופיעו, יצאו מן השמים, באו מן המים, ועברו בין מרחבים. זו שפת תיאור של תנועה שאינה אנושית.
הכלי השמימי מופיע במסופוטמיה בשם GI.GIR. המונח הזה תורגם מאוחר יותר כ“מרכבה” או “כלי”, אך בלוחות הקדומים הוא אינו מטפורה. הוא מתואר כדבר שעושה רעש, יורד מלמעלה, מרים אבק, פולט אור ולעיתים אש לבנה. הוא לא נגרר, לא נישא, ולא מחובר לקרקע. הוא מגיע – ונעלם.
לצידו מופיעים תיאורים נוספים: כדורים זוהרים, דיסקים שטוחים, עצמים עגולים או דמויי כוכב עם “קרניים”, ולעיתים צורות שמזכירות עופות – אך עופות חסרי כנפיים ביולוגיות, עם גוף שאינו טבעי. כמו היום, גם אז, אנשים תיארו את מה שראו לפי המילון שהיה להם: כדור אור נקרא “כוכב”, כלי מעופף נקרא “ציפור”, וירידה אנכית נקראה “נפילה מן השמים”.
וכאן חשוב לדייק: לא מדובר בכלי אחד. המקורות מצביעים על כמה סוגי כלי תעופה. יש כלים גדולים – כאלה שמתוארים בירידה רועמת, באור חזק, בקול אדיר, ולעיתים באש לבנה. אלה אינם נוחתים בתוך ערים. הם נוחתים במקומות ייעודיים. ויש כלים קטנים יותר – דיסקים, כדורים, “כוכבים נעים” – שמופיעים מעל אזורי פעילות, לעיתים במספרים, לעיתים כיחידים, ונראים כמי שמגיעים מהכלי הגדול וחוזרים אליו.
כאשר בוחנים את שמות כלי התעופה במיתוסים ובטקסטים העתיקים, מתברר שאין “שם אחיד” — משום שהשם לא תיאר את מהות הכלי, אלא את האופן שבו הוא הופיע לעיני הצופה. כל תרבות השתמשה במונח המוכר לה כדי לתאר תופעה לא־מוכרת: קרון, סירה, מרכבה, כוכב או נחש מכונף.
הדמיון אינו במילים, אלא בדפוס הפיזי החוזר: תנועה אנכית, אור שאינו מכלה, רעש והדף, מעבר בין שמיים–מים–קרקע, והופעה והיעלמות ללא תנועה רציפה.
כך “סירת השמש” המצרית אינה כלי שיט ימי, אלא תיאור תרבותי של אותו עיקרון תנועה שמימי; ה־GI.GIR השומרי, הווימאנה ההודית ומרכבת יחזקאל אינם מיתוסים שונים — אלא שפות שונות לאותה תופעה. “כאשר אותם מאפיינים חוזרים בעקביות, בעוד השמות משתנים, סביר יותר שמדובר בתופעה אחת שנצפתה מזוויות תרבותיות שונות — ולא במיתוסים נפרדים.”
ההבדל בין התרבויות אינו בטכנולוגיה, אלא ברמת ההבנה והמסגור: ככל שהידע הטכני אבד, התיאור עבר משפה תפעולית לשפה דתית.
| תרבות |
שם הכלי |
המשמעות / הדימוי |
מאפיינים מרכזיים בתיאורים |
| מסופוטמיה |
GI.GIR |
“קרון / כלי נע” (בתרגומים מאוחרים) |
ירידה ועלייה אנכית, אור, לעיתים “אש לבנה”, רעש, אבק/הדף, הופעה והיעלמות. |
| מסופוטמיה |
MU |
“מה שעולה / מתרומם” (מושג תנועתי) |
דגש על תנועה אנכית והתרוממות; מעבר בין מרחבים. |
| מצרים |
סירת רע |
“סירה” כשם תרבותי לכלי נשיאה/מעבר |
תנועה שמיימית, מעבר דרך הדואת (עולם תחתון/לילה), קשר לאור/אש/מסע מחזורי — לא כלי שיט ימי רגיל. |
| הודו |
Vimāna (וימאנה) |
כלי תעופה נשלט |
יכולת תפעול ושליטה, שינויי כיוון חדים, תנועה למעלה/למטה, תיאורי מעטפת/הגנה ותאורה פנימית (בהקשרים מסוימים). |
| תנ״ך |
מרכבה / גלגלים |
מערכת נעה (ביחזקאל) |
“גלגלים בתוך גלגלים”, תנועה לכל כיוון, אור בוהק, “אש שאינה מכלה”, קול אדיר (“כקול מים רבים”). |
| אמריקות |
כוכב / דיסק
נחש מכונף |
שמות צורניים-דימויים |
גוף זוהר/נע, הופעה והיעלמות, נחיתה על הרים/פלטפורמות; תיאור צורני במקום טכני. |
| דפוס חוזר |
— |
השם משתנה לפי תרבות |
הדמיון הוא במאפיינים: תנועה אנכית, אור שאינו בעירה רגילה, רעש/הדף, מעבר שמיים–מים–קרקע, והופעה/היעלמות. |
הערה תחקירית קצרה:
כאשר השמות משתנים אך המאפיינים הפיזיים חוזרים בעקביות, ייתכן שההבדל בין התרבויות אינו בתופעה עצמה — אלא בשפה ובמסגור שבהם ניסו לתאר אותה.
יש גם תיאורים של תנועה ימית – לא של ספינות אנושיות, אלא של יציאה מן הים או מן המים. דמויות “אדם־דג” אינן בהכרח יצורים ביולוגיים, אלא ייתכן שהן מתארות יכולת פעולה בסביבה ימית, יציאה ממנה וחזרה אליה, כחלק מאותה מערכת תנועה רב־סביבתית.
במקרא מופיעים שני תיאורים חריגים במיוחד, המרוחקים זה מזה בזמן ובסגנון, אך חולקים דפוס משותף מובהק: חזון יחזקאל וסיפור הסנה הבוער של משה. בשניהם אין מדובר בחלום, לא במשל, ולא בהתגלות מופשטת בלבד — אלא במפגש עם תופעה שיש לה נוכחות מרחבית ברורה.
אצל יחזקאל, התיאור נפתח בהתקרבות: רוח, ענן גדול, אש מתלקחת, ואור כעין החשמל. האש אינה מכלה, אלא עוטפת. היא אינה מתפשטת בסביבה, אלא מתוחמת למערכת עצמה. בתוך האש מופיעה תנועה: גלגלים בתוך גלגלים, הנעים לכל כיוון מבלי להסתובב, עולים ויורדים יחד עם המבנה כולו. הרעש מודגש לא פחות מהמראה — “כקול מים רבים, כקול מחנה”. זהו תיאור של מערכת נעה: כבדה, רועשת, מוארת, ופועלת במרחב. יחזקאל מדגיש שהדבר מתקרב, עומד, ומתרומם. הוא אינו “רואה חזון מרחוק”, אלא מתאר תנועה, מרחק וזמן. זו אינה חיה ביולוגית, ולא מלאך מכונף, אלא מערכת שפועלת לפי היגיון שאינו מוכר לו, אך עקבי בתוך עצמו.
גם אצל משה מופיעה אש חריגה — אך כאן כבר ניכרת שכבה נוספת. “והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל.” שוב, הדגש אינו על עצם האש, אלא על חריגותה: אש שאינה מכלה. כמו בתיאורים הקדומים האחרים, האש אינה פועלת כבעירה רגילה, אלא כמשהו שמופיע על החומר, לא בתוכו. היא יציבה, ממוקדת, ואינה משנה את הסביבה.
אלא שאצל משה, בניגוד ליחזקאל, התגובה האנושית כבר מקודדת באופן דתי ברור. משה אינו מתעכב על ניסיון להבין מה הוא רואה, אלא מסב את פניו “כי ירא מהביט אל האלוהים”. כלומר, התופעה עצמה אולי דומה — אך הפרשנות שלה שונה. כאן כבר קיימת מערכת אמונית מגובשת שמזהה את הנוכחות כאלוהית מיידית.
הנקודה המכריעה מופיעה בהוראה: “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא.” הקדושה כאן אינה כללית ואינה נצחית. לא ההר קדוש תמיד, ולא האדמה כולה. הקדושה היא מקומית, זמנית, ותלויה בנוכחות. המקום “נהיה” אדמת קודש. והתגובה הנדרשת אינה תפילה, אלא שינוי התנהלות פיזי: הסרת נעליים, ביטול חציצה, מגע ישיר עם הקרקע.
זהו רגע שבו ידע תהליכי עטוף בשפה דתית. המסורת אינה מסבירה מדוע יש להסיר נעליים, אך ברור שהיא יודעת שצריך. כמו אזורים שמוגבלים לכניסה בזמן פעילות, כמו מרחבים שמחייבים כללי התנהגות שונים — ההנחיה מופיעה לפני המסר, לפני השליחות, לפני התוכן התיאולוגי.
כאשר מציבים זה לצד זה את יחזקאל ומשה, מתבררת תנועה עמוקה: לא בהכרח שינוי בתופעה, אלא שינוי באדם שמולה. אצל יחזקאל — תיאור מפורט, כמעט טכני, של מערכת נעה ורועשת. אצל משה — אותה חריגות פיזית (אש שאינה מכלה), אך כבר מתורגמת מיד ליראה, קדושה וסמכות מוחלטת. לא “מה זה”, אלא “מי זה”.
כך ניתן לראות רצף: תופעה פיזית חריגה החוזרת בתיאורים שונים, העוברת עם הזמן קידוד תרבותי ודתִי עמוק יותר. האש אינה משתנה — אך משמעותה כן. ומה שנשמר, בקפדנות מפתיעה, הוא דווקא הפרט החריג: האש שאינה מכלה, הקרקע שמשנה סטטוס, והצורך לנהוג אחרת במרחב שבו מתרחשת הנוכחות.
זו אינה אגדה במובן הפשוט. זהו זיכרון מתועד של מפגש — שההסבר לו השתנה, אך הסממנים הפיזיים שבו נותרו עקביים.
וכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת: איפה נוחתים כלים כאלה?
כלי תעופה שאינם תלויים בתנועה אופקית רגילה אינם יכולים לנחות בכל מקום. הם זקוקים למרחב פתוח, יציב ומוגדר. וכאשר בוחנים את פני העולם העתיק בלי ההנחה המוקדמת שמדובר רק במקדשים או בקברים, מתגלה דפוס עולמי ברור: זיגורטים, פירמידות, פלטפורמות, טרסות, הרים מלאכותיים. מבנים שאינם מבני מגורים, אינם מותאמים לחיי יום־יום, אך כן מותאמים לדיוק, ליציבות, ולגישה אנכית ברורה.
רבים מהמבנים הללו מכוונים לשמיים באופן אסטרונומי. לא רק לשמש של עונות החקלאות, אלא לכוכבים, לצירי זמן ארוכים, ולמחזורים שאינם נחוצים לאדם שחי על הקרקע. זה נראה יותר כמו מערכת תיאום מאשר לוח שנה פשוט.
כאן מופיעים יוצאי הדופן: גיזה וגובקלי טפה. אלה אינם “עוד” אזורי נחיתה. הם אינם מתפקדים כפלטפורמות ירידה רגילות, אלא נראים כמשהו אחר לגמרי. בגיזה אין סימנים לפעילות יומיומית רגילה, אין כתובות קבורה פנימיות, ויש מערכת מורכבת של חללים, תעלות, דיוק אסטרונומי וחיבור מובהק לקרקע עצמה. בגובקלי טפה אין עיר, אין מגורים, אין תשתיות מחיה – אך יש עמודים, סידור מעגלי, סמלים שמימיים ותזמון מדויק. אלה נראים פחות כשדות תעופה ויותר כתחנות: מקומות של ויסות, תיאום, ואולי טעינה.
כאשר בוחנים את פיזור האתרים הללו בקנה מידה עולמי – גיזה, גובקלי טפה, טיוואנאקו, אנגקור, סטונהנג’, טיאוטיווקאן – מופיעה חפיפה עם אזורים גיאולוגיים חריגים: שברים טקטוניים, מפגשי מים תת־קרקעיים, אזורים שבהם הקרקע “חיה”. אלה מקומות שבהם תנאים פיזיקליים ייחודיים כבר קיימים. המבנים אינם יוצרים אותם – הם מנצלים, מייצבים או מכוונים אותם.
בשלב הזה מתרחש שינוי מבט נוסף. כאשר מסתכלים על האתרים הללו לא כנקודות בודדות אלא כרשת, מופיע מושג שנוי במחלוקת אך קשה להתעלמות: קווי הליי. לא כ“חוטי אנרגיה” מיסטיים, אלא כתיאור של יישור גיאוגרפי חריג. אתרים יוצאי דופן שמסתדרים על צירים ארוכים וישרים, לעיתים לאורך מאות ואף אלפי קילומטרים. הנקודה אינה הקו עצמו, אלא סוג האתרים שעליו. אלה כמעט אף פעם לא יישובים רגילים, אלא מבנים חריגים, מדויקים, מבודדים, ובעלי הקשר שמימי מובהק.
אם התקיימה תנועה שאינה תלויה בדרכים, נהרות או קרקע – תנועה אנכית או אווירית – היא לא נזקקה לשבילים, אלא לנקודות ייחוס. נקודות שקל לזהות מלמעלה, שקל לחזור אליהן, ושאפשר ליישר ביניהן קו. וכאשר משווים את מפת קווי הליי למפת קווי השבר והאזורים הגיאולוגיים החריגים, מופיעה לעיתים חפיפה מטרידה. זה כבר לא נראה כמו קו דמיוני על מפה, אלא כמו בחירה מודעת של נקודות.
במבט כזה, האובליסקים מקבלים הקשר חדש. עמוד אבן אנכי, חד בקצהו, מונוליתי, שמוצב על ציר מדויק – נראה פחות כמו פסל סמלי ויותר כמו סמן מרחבי. משהו שלא נועד שנעמוד לידו, אלא שיראו אותו. אולי מלמעלה, אולי ממרחב אחר.
כאן קשה לי לא לחשוב על ניסויי התהודה של ניקולה טסלה. טסלה הראה שניתן להעביר אנרגיה ללא חוטים, שהשדה עצמו יכול לשמש מוליך, ושחיבור עמוק לקרקע וניצול תהודה הם מפתח. האובליסקים, בעיניי, אינם מקור האנרגיה, אלא רכיב תשתיתי: מיקוד, ויסות, סימון או סנכרון. לא כלי תעופה – אלא תשתית קרקעית שתומכת במערכת רחבה יותר.
ובשנים האחרונות, כאשר מצטברות עדויות רבות – תיעודים מצולמים, סרטונים, ועדויות טייסים ואזרחים – לתופעות של כדורי אור נעים (ORBs), קשה להתעלם מהדמיון. תנועה חדה ללא כנפיים, שינויי כיוון מיידיים, אור שאינו מתנהג כמו בעירה, והופעה והיעלמות ללא מעבר הדרגתי. אין כיום הסכמה מוחלטת באשר למהות התופעה, אך הדמיון לתיאורים הקדומים של “אש שאינה מכלה” ו”אור נע” מעורר שאלות.
וכאשר מחברים הכול יחד – כתובים עתיקים, תיאורי תנועה, מבנים שאינם יישוביים, מוקדי תהודה, קווים גיאוגרפיים, ועדויות מודרניות – קשה להתעלם מהאפשרות שלא מדובר בצירוף מקרים. ייתכן שזו אינה אגדה, אלא שריד של מערכת שפעלה פעם, והשאירה אחריה אבן, כיוון וזיכרון – אך לא את הוראות ההפעלה.
האדם נשאר עם המבנים.
הכלים נעלמו.
והשמיים, אולי, מעולם לא היו רק סמל.
הפרק הבא
תעופה קדומה, אנונקי, GI.GIR, מרכבת יחזקאל, אש לבנה, אש שאינה מכלה, הסנה הבוער, טכנולוגיה עתיקה, ציוויליזציות קדומות, זיגורטים, פירמידות, גובקלי טפה, וימאנה, סירת השמש רא, ORBs, מבנים מגליתיים, תנועה אנכית, כלי שמימי, ארכיאולוגיה אלטרנטיבית
