בריאת העולם, בראשית מול המסופוטמיה
חלק א׳ — ששת ימי הבריאה
כמה הופתעתי כשנפגשתי יום אחד, ממש במקרה, בסיפורים מתוך לוחות חימר שנמצאו בחפירות שומר, הדומים כל כך לסיפורי בראשית (בעיקר) שלנו – אבל בסגנון פיקנטי, עם רמזים שאינם ניתנים להכחשה שיש כאן משהו שונה, גדול וכל כך מסקרן, וממש לא דתי. יש מעבדות והכלאות, נפילים, מרכבות מעופפות ואנשים שיורדים מהשמים. בראשית יוצאת מן האגדה והופכת לספר מתח מדעי של ציוויליזציה קדומה – ולא סתם ספר. ספר שהיה כל כך פופולרי, שנמצאו עותקים שלו גם באכד, אשור, בבל ולכל אורך המסופוטמיה: כל עם והדמויות שלו, השמות שלו והאלים שלו – ואני חשבתי שאנחנו המצאנו הכול…
אז בעצם, לפני שנולד ספר בראשית ונחתם כתורת האמונה באל אחד, כבר סופרו סיפורי בריאה רבים ברחבי מסופוטמיה. בלוחות החימר של השומרים והאכדים, בייחוד ביצירה הידועה “אנומה אליש” (“כאשר במרום”) – סיפור הבריאה הבבלי – מתוארת בריאת העולם כתהליך ארוך, גשמי ומלא מאבק בין ישויות שמימיות. לעומתם, בראשית מציגה בריאה נקייה, מאורגנת, שמתרחשת בציווי ולא במאבק. אך כשמציבים את שני המקורות זה מול זה – מתברר שהם דנים באותם שלבים: מים, חושך, אור, רקיע, יבשה, צמחים, מאורות, חיים. ההבדל הוא במבט: מי יצר את העולם – וכיצד.
יום א׳ — האור הראשון
| בראשית א׳:1–5 | אנומה אליש / טקסטים שומריים |
|---|---|
|
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי־אוֹר. |
“כאשר במרום לא נקראו שמים ובתחתית לא נקראה אדמה. המים הקדמוניים אפסו ותיאמת התערבבו כאחד. רוח אנּו ריחפה מעליהם, והחושך כיסה את המים. אז עוררו האלים אור לזרוח מתוך האפלה.” |
בשני הסיפורים נפתחת הבריאה מתוך מים קדמוניים וחושך. בראשית מציבה אל טרנסצנדנטי שמצווה והאור נוצר – פעולה לשונית. באנומה אליש, לעומת זאת, האור מופיע מתוך החומר, בעקבות תנועת רוח ופעולת ישויות רבות. הדמיון ברור: “תהום”, “מים”, “רוח”, “אור” – כולם מושגים שמקורם באותם מיתוסים מוקדמים. אבל ההבדל המהותי הוא פילוסופי: כאן יש אל שמעל לחומר, שם האלים הם חלק ממנו.
ימים שני עד חמישי — סדר העולם
מן האור הראשון ממשיך הסיפור המקראי אל ארגון העולם לשכבות: מים עליונים ותחתונים, רקיע, יבשה, צמחייה, מאורות. הלוחות המסופוטמיים מציגים סדר כמעט זהה – אך מתארים אותו כאקט הנדסי־קוסמי, מלא עבודה, קריעה ועיצוב. במקום אל ש“מדבר”, יש שם אל בונה.
| בראשית – הימים השני עד החמישי | אנומה אליש / טקסטים שומריים־אכדיים |
|---|---|
|
יום ב׳ – “יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”. יום ג׳ – “יקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה; תדשא הארץ דשא”. יום ד׳ – “יהי מאורות ברקיע השמים... למועדים ולימים ולשנים”. יום ה׳ – “ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים”. |
מרדוך קורע את תיאמת לשניים ומקים ממנה את השמים ואת הארץ. הוא מציב כיפה שתפריד בין המים העליונים לתחתונים. היבשה נגלית כשהמים נסוגים, צומח נברא למזון האלים. נקבעים משכנות המאורות — שמש, ירח, כוכבים — לשמירת הסדר. החיים במים ובעוף מתהווים מהמים עצמם — הפריה טבעית, לא ניסית. |
בשני המקורות יש תהליך זהה: אור → שמים → יבשה → צומח → מאורות → חיים. אבל בראשית משתמשת בלשון חדה, כמעט מתמטית: “ויאמר… ויהי… וירא כי טוב”. הטקסט המסופוטמי לעומתה הוא פואמה הנדסית – העולם נבנה בעמל, לא בדיבור.
מבחינה מחקרית, סדר הבריאה מלמד שהמחבר המקראי הכיר את המסורת המסופוטמית אך בחר לזקק אותה: להחליף את ריבוי האלים באל אחד, ואת המאבק בכוח המילה. במקום אלים שנאבקים עם חומר – אל שמסדר אותו במחשבה.
יום השישי – יצורי הארץ
| בראשית א׳:24–25 | אנומה אליש / לוחות שומריים |
|---|---|
|
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ; בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ; וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב”. |
“האלים קראו לאדמה להוליד יצורים. האדמה יילדה את הבהמות, את רמשי השדה ואת חיות הארץ. הם נבראו כדי לאכלס את הארץ ולהכין אותה לקראת בוא האדם.” |
הכול עומד במקומו, כמו במה מוכנה לפני עליית השחקן הראשי.
העולם שקט, שלם – ומחכה לאדם שייכנס אל התמונה וייתן לסיפור משמעות.
חלק ב׳ — בריאת האדם וגן עדן / אידן
- וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
העולם מוכן. השמים במקומם, הארץ ירוקה, המים מלאים חיים, אבל עדיין אין מי שיביט סביב ויבין מה הוא רואה. בנקודה הזאת מתחיל אחד הסיפורים המסתוריים והעמוקים ביותר — בריאת האדם.
גם כאן הדמיון בין בראשית לסיפורי שומר ואכד מפתיע. שני המקורות מספרים על ישויות עליונות שמתכנסות כדי ליצור את האדם, אבל הדרך והמטרה שונות לגמרי.
בבראשית – “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...”
אעשה אדם קדמון – יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש –
תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו!”.
יחד עמו עבדה נִינְמַה (או נִינְחוּרְסַאג) – אם האלים, היודעת לעצב חיים.
הם עשו ניסיונות, אך חלקם לא הצליחו –
האחד לא היה מדבר, השני לא ראה, השלישי לא אחז בכליו.”
הם לשו את הבוץ בידיים, ויצרו צורה דמוית אל אך חלשה ממנו – וכך נוצר האדם הראשון.
- בבראשית – האל מחליט ליצור יצור בצלמו, בעל תבונה ורצון.
- במסופוטמיה – מועצת אלים יוצרת את האדם כדי שיעבוד במקומם ויקל עליהם את העול.
| בראשית א׳ 26–27 | אתרחסיס / שומר |
|---|---|
|
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם.” |
האלים נועצו ואמרו: “ניצור לוּלוּ (האדם) אשר יישא את עבודת האלים.” נינטו לשה את האדמה וערבבה אותה בדם של אל שנשחט, וכך נולד האדם בדמות היוצרים. |
בשני הסיפורים האדם נוצר בצלם יוצריו, אבל הכוונה שונה. במקרא הוא שותף למלאכה האלוהית, נציג של הבורא על פני האדמה והוא הראשון בהחלט. במסופוטמיה הוא תוצאה של ניסיון הנדסי – יצור עובד שנועד למטרה הנעלה: לתחזק את העולם. ולפי הניסוחים אפשר להבין שיש כבר אנשים בעולם, שלא היו מותאמים לצרכיהם.
חוה – “אם כל חי” – נוצרה מהצלע של אדם: “וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה... וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם... זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי...”
נִינְטִי וחַוָּה – גבירת הצלע ואם כל חי
בין כל הסיפורים המסופוטמיים, אחד המרתקים ביותר הוא סיפורו של אנקי ונינחרסאג, שבו נולדת האלה נִינְטִי – “גבירת הצלע” או “גבירת החיים”. על פי הלוחות, אנקי – אל המים והחכמה – חלה לאחר שאכל מצמחי דִּילְמוּן, והאלה נינחרסאג יצרה עבורו שמונה אלות ריפוי, שכל אחת מהן ריפאה איבר אחר בגופו. אחת מהן הייתה נִינְטִי – זו שריפאה את הצלע.
המילה השומרית “טִי” פירושה גם צלע וגם חיים, ולכן שמה של נינטי משמעותו הכפול הוא “גבירת הצלע” ו“גבירת החיים”. באותו אופן, בבראשית נבראה האישה מצלע האדם, ושמה חַוָּה – מלשון חיים – “אם כל חי”. שני הסיפורים שומרים את אותו רעיון קדום: החיים נובעים מתוך הגוף, וההתאחדות בין גבר ואישה משיבה את השלמות שאבדה בבריאה.
| מאפיין | נִינְטִי (Ninti) | חַוָּה (Eve) |
|---|---|---|
| מקור | לוחות שומריים – “אנקי ונינחרסאג” | ספר בראשית, פרקים ב׳–ג׳ |
| משמעות השם | נִין = גבירה, טִי = צלע / חיים → “גבירת הצלע”, “גבירת החיים”. | מן השורש ח־י־ה → “חיים” → “אם כל חי”. |
| אופן ההולדה / הבריאה | נוצרה כדי לרפא את הצלע של אנקי לאחר שחלה – חלק ממערכת אלוהית. | נבראה מצלע האדם כדי להיות לו לעזר ולשותפה – חלק מן האנושות. |
| תפקידה | ריפוי, השבת חיים, שיקום הגוף האלוהי. | הולדה, המשכת חיים, שיקום הקשר האנושי־אלוהי. |
| ממד סמלי | סמל לאם הקדומה, לריפוי ולחיים הנצחיים. | סמל למודעות, אהבה וחיים אנושיים; תחילת ההכרה. |
| הבדל עיקרי | דמות אלוהית מיתולוגית; ריפוי צלעו של אל. | דמות אנושית; נבראה מצלע אדם, סמל לבחירה ולתודעה. |
קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים. סיפור “צלע האדם” שמופיע רק בבראשית נובע כמעט מילה במילה מהמושגים השומריים: הצלע כחיים, והאישה כמרפאה. נראה שהמסורת העברית לקחה את הסמל האלוהי והפכה אותו למוסרי.
חלק ג׳ — גן עדן / אֶדִין / דִּילְמוּן
“דִּילְמוּן היא ארץ טהורה,
ארץ הבהירה, המקום שבו זורחת השמש;
שם לא חיה מחלה, שם לא נשמע קול בכי,
שם לא מתים בני האדם.”
| מאפיין | דִּילְמוּן (שומרית) | גן עדן (תורה) |
|---|---|---|
| מיקום גאוגרפי | “מזרחית לשומר”, “במקום בו זורחת השמש” – אזור המפרץ הפרסי | “מִקֶּדֶם”, בין הנהרות פישון, גיחון, חידקל ופרת |
| טבע המקום | אין חולי, אין מוות, מים חיים נובעים מן האדמה | מקום עץ החיים, נהרות, שפע, חיי נצח |
| הדמויות המרכזיות | אנקי (אל המים והחכמה) ונינחרסאג (אם האלים) | אלוהים, אדם וחוה |
| החטא / השינוי | אנקי אוכל את הצמחים האסורים ונענש ע״י נינחרסאג | אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת ומגורשים |
| הסמליות | מקום ההפריה והחיים הנצחיים | מקום הבריאה והחיים הנצחיים |
אז מה בעצם ההבדל?
אפשר לומר כך:
דִּילְמוּן הייתה “גן עדן של האלים”,
ו“עדֶן” שבתורה היא “גן עדן של האדם”.
ממצא מרתק: דִּילְמוּן במסמכי מסחר
| בראשית ב׳ 8–15 | שומר / אתרחסיס |
|---|---|
|
“וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.” הגן מתואר כמרחב שופע מים ועצי מאכל, ומשם יוצאים ארבעה נהרות להשקות את האדמה. האדם מוצב שם "לעבדה ולשמרה". |
“האלים יצרו את האדם והושיבו אותו ב־EDIN — מישור האלים.” גם כאן מדובר במקום פורה ומלא מים, תעלות וגנים קדושים. האדם מוצב שם כדי לעבוד את אדמת האלים ולשמור על מקדשיהם. |
הדמיון כמעט מדויק: מקום קדוש, מים זורמים, גנים ונהרות. אבל ההבדל במהות – בשומר האדם עובד למען האלים, ובבראשית הוא שותף בבריאה, אחראי לעולם שניתן לו. בשני המקרים מדובר במרחב מתוכנן, לא טבע פראי – אלא סוג של “מתחם ניסוי” קדום, אולי אפילו מעין מעבדה אלוהית.
שני הסיפורים נובעים מאותו זיכרון עתיק של מקום קדוש שבו החלה האנושות. השם “עדן” עצמו, שמופיע כבר בלוחות שומריים כ־E.DIN, מחזק את הקשר בין המסורות. ייתכן שמדובר בזיכרון אמיתי של אזור קדום – אולי דלתא עשירה של נהרות במסופוטמיה – שנחרטה בזיכרון האנושי כמקום שבו “הכול התחיל”.
אבל יש הבדל אחד שמסביר את המעבר הגדול בין תרבויות: בעולם השומרי – האדם נוצר לעבוד. בעולם התנ"ך – הוא נוצר לבחור. וזה אולי השינוי המשמעותי ביותר בתולדות המחשבה האנושית.
עץ הדעת, הנחש והנפילה הראשונה של האדם.
“וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה: אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן... כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם...”
זהו אחד הסיפורים הידועים ביותר בתנ״ך – וגם אחד העתיקים בעולם. אדם, חוה, נחש ועץ האסור לגעת בו. אבל כשמשווים את הסיפור הזה לסיפורים השומריים והאכדיים, מתברר שהוא לא רק משל מוסרי אלא זיכרון של סיפור קדום הרבה יותר.
| בראשית ב׳–ג׳ | שומר / אכד – סיפור אדהפה |
|---|---|
| עץ הדעת ועץ החיים ניצבים במרכז הגן. האל מצווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה את חוה באומרו שלא תמות אלא “תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם”. האדם והאישה אוכלים, מגלים שהם ערומים, ומגורשים מן הגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויחיו לנצח. | באגדה השומרית על אדהפה, גיבור אנושי זוכה להזמנה לשמיים. האל אנכי (EA) מזהיר אותו לא לאכול את לחם החיים ולא לשתות ממי החיים, כי בכך יאבד את סיכויו לחזור לארץ. אדהפה מציית – ובכך מפסיד את האלמוות. בסיפור נוסף, הנחש גונב את צמח האלמוות מגיבור אחר – גילגמש. בכל הסיפורים: הידע והנצחיות נחסמים מהאדם. |
שוב חוזר אותו רעיון קדום: האדם מתקרב מדי לגבול שבין אנושי לאלוהי. בבראשית זהו גבול מוסרי – לדעת טוב ורע. בשומר זהו גבול פיזי – לחיות לנצח. בשני המקרים התוצאה אחת: האדם נשאר בשר ודם.
כמעט כל תרבות במזרח הקדום סיפרה על גבול שהופר בין האדם לישויות העליונות. ההודים סיפרו על “סומה” – משקה האלים שמעניק נצחיות. המצרים דיברו על “עץ החיים” של רע, והשומרים על הצמח הגנוב מגילגמש. המקרא לקח את אותו סיפור עתיק והפך אותו למסר מוסרי: האדם לא נענש כי רצה חיי נצח – אלא כי רצה לדעת הכול, להיות כמו אלוהים.
זהו הרגע שבו האנושות לומדת שיעור ראשון בתבונה: הגבול בין ידע לאחריות. הסיפור התנ״כי משאיר את האדם מחוץ לגן, אבל עם מתנה שאף יצור אחר לא קיבל – היכולת לשאול “למה”.
חלק ד׳ — קין והבל: הרצח הראשון והאחים מן המזרח הקדום
אחרי הגירוש מגן עדן, הסיפור התנ״כי לא חוזר אל האלים, לא אל השמים ולא אל עץ החיים – אלא אל דבר הרבה יותר ארצי: משפחה, קנאה ואחווה שנשברת. כאן מופיע אחד הסיפורים האנושיים ביותר בתנ״ך: קין והבל.
“וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן...
וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הֶבֶל...
וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.” (בראשית ד׳)
כבר במשפט אחד נקבע ציר שמוכר היטב גם בטקסטים המסופוטמיים: רועה צאן מול עובד אדמה. זה לא רק מקצוע – זו חלוקה בין שני עולמות: נוודות ורועים מול ישיבה קבועה, חקלאות מול מרעה.
| בראשית ד׳ – קין והבל | מסופוטמיה – דומוזי ואנכמדו (ועוד סיפורי אחים) |
|---|---|
|
אח בכור – קין – עובד אדמה. אח שני – הבל – רועה צאן. שניהם מביאים מנחה: קין – “מִפְּרִי הָאֲדָמָה”; הבל – “מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן”. האל “יִשַׁע אֶל מִנְחַת הֶבֶל”, אך לא אל מנחת קין – ומכאן נולדת קנאה שמסתיימת ברצח הראשון. |
בספרות השומרית והאכדית מופיע שוב ושוב המוטיב של שני גברים: האחד – רועה (למשל דומוזי), השני – עובד אדמה (אנכמדו), המתחרים על חן אלה, על ברכה או על לגיטימציה אלוהית. באחד הטקסטים – איננה (אשתר) מתלבטת: את מי תבחר? הרועה מביא בשר, חלב וצמר; עובד האדמה מביא דגן ויין. גם שם קיימת העדפה אלוהית לצד אחד – והיא משנה את גורל השניים. זה לא אותו סיפור, אבל הדפוס דומה: אל favor צד אחד, והשני נותר בחוץ. |
אני לא טוענת שזה “אותו סיפור” בשמות אחרים, אבל ברור שמדובר באותו שדה רעיוני: שני אחים, שתי דרכי חיים, בחירה אלוהית בצד אחד – ומשבר אצל הצד האחר. בתנ״ך זה נגמר ברצח – במסופוטמיה זה נגמר לפעמים בהעדפה, לפעמים בגלות, לפעמים במוות סמלי.
“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו...
וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו, וַיַּהַרְגֵהוּ.”
כאן הסיפור נהיה אנושי מאוד ולא “אלוהי”: אל שמדבר עם קין, שואל אותו “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?”, נותן לו הזדמנות להודות – והוא משקר. אחר כך מגיע המשפט המפורסם:
“מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה.”
מי שדיברנו עליה קודם כעל “אמא אדמה”, שמוציאה חיים, צמחים ובעלי חיים – עכשיו מחזירה קול אחר: דם נספג, זעקה של עוול. האדמה, שעבורה נוצר האדם לעבוד ולשמור, הופכת לעדה לרצח.
| בראשית – המסר | מסופוטמיה – הדים דומים |
|---|---|
|
הרצח הראשון איננו “סתם” עוד אירוע,
אלא פגיעה בסדר העולם. האדם שנברא “לעבדה ולשמרה” – משקה את האדמה בדם אחיו. האל מעניש, אבל גם נותן לקין אות והגנה – זה עונש, לא מחיקה. |
בסיפורים מסופוטמיים, כאשר נשפך דם חף מפש |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
ממש שמחה לתגובות