האפקאלו - המדריכים מן השמים, פרק 3 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

האפקאלו — המדריכים של מסופוטמיה

חלק 1- הקדמה

בכל תרבות עתיקה על פני כדור הארץ – במסופוטמיה, מצרים, אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ואף אצל עמי הצפון – מופיעות דמויות זהות: אלה שלימדו את בני האדם את מה שלא יכלו לדעת.

הם לא נקראו "אלים" ולא נתפסו ככוחות על־טבעיים. הם היו הדרג שמתחת: המורים, המהנדסים, הבנאים, הטכנאים – אלה שבאו במגע ישיר עם בני האדם. הם פעלו בתוך היררכיה ברורה, קיבלו פקודות מדרג גבוה יותר, וביצעו את העבודה בשטח.

בכל מקום בעולם תוארו אותם מדריכים כמעט באותה שפה: דמויות שלא היו אנושיות לחלוטין, ולפעמים בעלות צורה היברידית – חלקן בנות-מים, חלקן בנות-שמיים – שנחתו, יצאו, עלו, ירדו ולימדו. הם הקימו ערים, שרטטו תעלות, נתנו לוחות ידע, ולימדו אסטרונומיה וחקלאות.

בתרבות השומרית–אכדית מופיעה קבוצה מוגדרת של דמויות הקרויה Apkallu (אפקלו).

הם מתוארים כמי שפעלו פיזית בעולם —הם הגיעו, לימדו, עבדו, הגדירו, והמשיכו הלאה.

איך הטקסטים מתארים אותם בפועל

בכתיבה השומרית והאכדית אין תיאורי אופי, אין מיתולוגיזציה רגשית, ואין סיפורי גבורה.

התיאור הוא פונקציונלי:

• “אלה שהורידו חכמה”

• “אלה שהעמידו סדר”

• “אלה שטיהרו והגדירו”

• “אלה שעמדו בשער”

כלומר — תפקיד, לא אישיות.

האפקאלו מתוארים כמי שפועלים במסגרת היררכיה רחבה יותר, כפועלים בשטח, לא כמקור הסמכות העליון.

מי היו שבעת האפקאלו ?

המסורת מתייחסת לרוב לשבעה אפקאלו קדמונים, שכל אחד מהם מזוהה עם תחום אחר, כי אין בטקסטים טענה שכל אחד “ידע הכול”.

להפך — עולה חלוקה תפקודית ברורה.

שם (במסורת המאוחרת)	תחום אחריות מתואר
Uanna / Oannes	מים, טיהור, יסודות סדר
Uanneduga	מבנים, יציבות
Enmeduga	חוק, כללים
Enmegalamma	ארגון מרחבי
Enmebuluga	חקלאות
Anenlilda	תיעוד, גבולות
Utuabzu	הקשר בין מים–אדמה

הטקסטים עצמם אינם “מסבירים”  הם פשוט מציינים מה הם עשו.

המראה היברידי – לא סמל אלא תיאור

האפקאלו מתוארים בשלוש תצורות עיקריות:

• אדם עטוי דג (או עור דג)

• אדם מכונף

• אדם בעל כיסוי גוף קשיח ולא אורגני למראה.

ההיברידיות מופיעה דווקא יחד עם ציוד עבודה — דלי, כף, תיק, כיסוי כתפיים.

זה חשוב:

בתרבויות קדומות, אלים מתוארים לרוב עירומים מסמלים או עטויי הדר.

האפקאלו — תמיד בעבודה

הדלי והכף — מה שבאמת עומד מאחוריהם

שני הכלים החוזרים שוב ושוב:

• הדלי — כלי נשיאה, אחסון או סינון

• הכף / האצטרובל (cone) — כלי פיזור, סימון או מריחה

הם אינם משתנים מתבליט לתבליט.

אותו גודל, אותו יחס יד–כלי, אותה פעולה.

אם אלו היו סמלים — היינו מצפים לווריאציות.

אבל אין. 

אז מה היה ה“טקס” באמת?

המונח האכדי māmītu או šiptu תורגם מאוחר כ”כישוף” או “טקס”.

אבל הטקסטים עצמם מראים אחרת לגמרי. הטקס ממש לא דתי אלא בדיקת פינות הבית, חיטוי וטיהור, כדי להצהיר ולאשר שהבית בטוח ומוכן לפעולה. הנוסחים הם קצרים, יבשים, הצהרתיים. ללא בקשה, ללא תחינה וללא קריאה לאל. זו הצהרת מצב. ברכה שאיננה תפילה, זו נקודת מפתח !

במילים מודרניות: “המערכת הוגדרה לפעולה תקינה.” 

 

חלק שני - השאלות הגדולות

 מי היו המדריכים? איך נראו? מה לבשו? איזו היברידיות סימנה אותם? מה היו הכלים שלהם? ואיך הצליחו להשאיר מאחוריהם זיכרון אחיד בכל העולם?

התיאורים הפיזיים וההיברידיות המופיעה אצל כל העמים: דמויות חצי־דג, חצי־ציפור, חצי־לטאה, גולגולות מאורכות, עור מבריק או קשקשי, וגובה לא-אנושי. בטבלת השוואה נשווה בין תרבויות העולם, המתארות איך נראו המדריכים, מה לבשו, מה הייתה מומחיותם ומה לימדו את בני האדם.

טבלת השוואה בין העמים – המדריכים בעולם

אזור	שם המדריכים	מראה	ציוד	מומחיות	ידע שהועבר לאדם
מסופוטמיה	Apkallu / איגיגי	דג–אדם, כנפיים לא ביולוגיות, גולגולות מוארכות	דלי, כף טיהור, כיסוי כתפיים קשיח	מים, תעלות, כתיבה, אסטרונומיה	חקלאות, לוחות שנה, בנייה
שומר–עובייד	דמויות לטאיות	ראש לטאה, עיניים אלכסוניות	ללא ציוד מובהק	מים, לידה	חקלאות בסיסית, מבני חרס
מצרים	תחות, אוזיריס	אדם–ציפור / אדם–דג	מטות, סמלי כוח	כתיבה, זמן, חברה	הירוגליפים, משפט, סדר חברתי
דרום אמריקה	ויראקוטשה, קצלקואטל	נחש מכונף, דמות גבוהה ובהירה	גלימות, סמלי שלטון	בנייה, אסטרונומיה	מתמטיקה, ערי ענק
צפון אמריקה	אנשי-ביזון, אנשי-עורב	היברידיות אדם–חיה	מסכות, גלימות	חוקים, חברה	מסורות חברתיות וטקסים
אפריקה	אנשי–תנין, אנשי–נחש	עור מבריק, מראה אמפיבי	כלי מים	דיג, חקלאות נהרות	שיטות מים קדומות
אוסטרליה	Mimi	דמויות דקות וגבוהות	ללא ציוד	בנייה, ציור	אמנות, חוקים קהילתיים
סין	פו שי ונואווה	אדם–נחש	לוחות, כלים	כתיבה, חקלאות	מערכת כתיבה, סדר חברתי

 [תמונה: פסלוני עובייד – דמויות לטאה בעלות עיניים אלכסוניות]

[תמונה: ויראקוצ’ה – דמות גבוהה ובהירה עומדת על הרים]

[תמונה: תחות – דמות אדם־ציפור ממצרים]

 הכלים הפיזיים המופיעים בתבליטים: הדלי (שנראה ככלי סינון או טיהור מים), הכף (כלי פיזור), קופסאות הכלים, כיסוי הכתפיים הקשיח המתחבר בצוואר, והציוד הטקסי־טכני של כל קבוצה. זהו הלב הטכנולוגי של הסדרה: כיצד המדריכים עבדו בשטח, איך תכננו תעלות, ערים ומבנים ענקיים, ומה היו ההתמחויות שלהם לפי כל אזור בעולם. 

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף (cone) המשמשת לטיהור] 

[תמונה:  עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר בצוואר]

התיק שמופיע אצל כל עם בעולם

אני רואה כאן לא “סמל”, אלא כלי עבודה אמיתי — תיק שהחזיקו בו המדריכים בכל תרבויות העולם. הצורה זהה מדי מכדי להיות מקרית.

מבנה ההיררכיה

הלוחות מציגים מבנה ארגוני שלם, המזכיר מערכת מודרנית:

• המפקד העליון – דרג שמימי גבוה שאינו מופיע בשטח.
• צוות הפיקוד – מנהלי על: סדר, חוק, מים, ידע, חקלאות.
• מנהלי תחומים – דמויות שנקראו "אלים", וכל אחד מהם אחראי על תחום מקצועי ברור.
• המדריכים – מהנדסים, טכנאים, בונים, מורים; מופיעים פיזית מול בני האדם.
• האיגיגי - משרתי האלים שעשו את העבודה הקשה
• בני האדם –החליפו את האיגיגי, הדרג הביצועי שנלמד והוכשר עד שהפך לעצמאי.

הדפוס הזה חוזר בכל העולם: מפקדים, מנהלי תחומים, מומחים, ומבצעים. הוא מסביר כיצד סיפורים דומים הופיעו בתרבויות שלא היה ביניהן קשר כלל. 

כאשר מסתכלים כך על הלוחות, מתקבלת תמונה של מערכת ארגונית שלמה – לא "פנתאון מיסטי", אלא מבנה עבודה.

המפקד העליון קובע כיוון ומדיניות; תחתיו צוות פיקוד מצומצם שאחראי על תחומים כמו זמן, חוק, מים, ידע, חקלאות ומלחמה;

מתחתיהם פועלים מנהלי תחומים – חלקם מכונים "אלים" ו"אלות", אבל בפועל הם מנהלי מקצוע.

גם האלות אינן רק "דמויות נשיות" אלא אחראיות על מערכות מקצועיות שלמות:

מיילדות ולידה, אריגה וטקסטיל, מוזיקה וטקס, ריפוי וצמחי מרפא, אהבה ובריתות בין עמים. 

גם אלות היו

המדריכים עצמם – אלה שמופיעים בתבליטים ובפסלונים – הם הדרג שבשטח: מהנדסים, מודדי קרקע, בוני תעלות ומורים, שבאו במגע ישיר עם בני האדם.

בני האדם הם הדרג האחרון – לומדים, מתנסים, ולבסוף ממשיכים את העבודה לבדם אחרי שהמדריכים נעלמים.

חלק שלישי – התשובות

כדי להבין מי היו המדריכים, צריך לחזור אל מאות לוחות חימר, ציורים, תבליטים ופסלונים המתועדים על פני אלפי קילומטרים – אך כולם מציגים אותו דפוס בדיוק. העובדה שאין קשר בין התרבויות, ובכל זאת הן מספרות אותו סיפור, הופכת את הנושא לכזה שלא ניתן להתעלם ממנו.

המדריכים לא היו בני אדם. הם לא תוארו כאלים מופשטים. הם היו ישויות פיזיות בעלות תפקיד, מראה, לבוש, ציוד ומומחיות. כאן נפרק את התיאורים שלהם בצורה המפורטת ביותר.

 המראה הפיזי – דפוס שלא משתנה

בכל התרבויות, חלק מהמדריכים תוארו כגוף היברידי: צורה אנושית כללית, אך עם תוספות שאינן אנושיות,

אנשי עובייד נראים לפי הפסלים שפיסלו עם

• ראש בעל צורה מוארכת או זוויתית
• עיניים אלכסוניות או גדולות במיוחד
• עור מתואר כ"נוצץ", "קשקשי", "מבריק" – רמז למרקם לא אנושי
• גובה חריג/או נמוך ביחס לבני אדם המתוארים לידם
• כיסוי גוף חלקי, לא טבעי למראה. 
• עם מן פתחי אוויר בכתפיים שמותאמים לעבודה עם מים

תמונה: דמויות אישה מניקה בעלת גוף אנושי וראש מוארך – מסופוטמיה ועובייד

במקומות שבהם נמצאו גולגולות מאורכות, כמו בפרו, אפריקה, הסהר הפורה וים השחור, לא נמצאה עדות לשינוי מלאכותי בכל המקרים. במילים אחרות – חלק מהגולגולות אינן ניתנות להסבר אנושי פשוט

זהו רמז חזק לכך שאצל חלקם משהו לא היה “אדם רגיל” – ייתכן שמדובר ביצורים בעלי מבנה גוף לא־אנושי מלידה, אבל לא פחות סביר שחלק מהתיאורים משקפים חליפות ותלבושות עבודה, או שפת סימנים חזותית של האמנים – לא בהכרח את הגוף עצמו. או שפשוט תוארו בשפת סמלית במקום המילים שהיו חדות להם: דמות-דג כמומחה למים, דמות-ציפור כמומחה לשמים ותעופה, ודמות-לטאה כמומחה לרפואה, לידה ושינוי מצב.

הלבוש והכיסויים – מדוע זה לא נראה כמו בגדים?

במסופוטמיה, בפסלוני עובייד, ובדרום אמריקה מופיע דפוס זהה: המדריכים לובשים כיסוי קשיח על הכתפיים והחזה, שמתחבר באזור הצוואר.

מה שמפתיע הוא שלא רואים קפלים, לא רואים בד, לא רואים תפרים. הלבוש נראה כמו:

• שריון דק
• מנגנון
• מעטפת חיצונית

  תמונה: תבליט עם כיסוי כתפיים קשיח המחובר לצוואר – מסופוטמיה

לדעתי – הכיסוי אינו בגד, אלא חלק מתפקוד מקצועי: כלי נשיאה, מערכת אוויר, הגנה מפני חום או מים, או ציוד עבודה.

 הציוד בידיים – לא טקסי, אלא הנדסי

ברוב התבליטים, המדריכים מחזיקים שני פריטים:

1. דלי – בעל ידית קשיחה, נראה כמו כלי נשיאה לסינון או מים
2. כף/אצטרובל – צורה מחוספסת המשמשת ל"פיזור"

[תמונה: דלי ה-Apkallu – תקריב]

[תמונה: הכף/האצטרובל – תקריב]

ייתכן שמדובר בערכת טיהור מים או כלים לעיבוד חומרים. העובדה שהציוד זהה בכל התבליטים מצביעה על שימוש קבוע ולא סמל מקרי.

בטקסים מצריים ובאיקונוגרפיה אמריקאית מופיעים כלים דומים, מה שמחזק את הקשר בין העמים.

יכולות פיזיות – עלו, ירדו, צללו, חצו כל מרחב

בתיעודים ממסופוטמיה ומהאינדיאנים מודגש שוב ושוב:

• המדריכים "יצאו מהמים" – כמו אנשי הדג
• המדריכים "ירדו מהשמיים" – כמו דמויות מכונפות
• המדריכים "עברו דרך האדמה" – תיאור שמופיע באזורי מערות
• המדריכים נעלמו וחזרו – ולא חיו עם בני האדם

תמונה: תבליט של "אדם־דג" עולה מן המים

כל הדפוסים מתארים יכולות תנועה שאינן אנושיות. בתרבות המודרנית, אנשים היו מתארים זאת כרחפן, ככדור אור, או ככלי טיסה.

 המומחיות שלהם – תבניות זהות על פני העולם

המדריכים אינם דמויות ריקות. בכל תרבות, הם הביאו ידע אחר – אבל תמיד ידע מקצועי:

• מסופוטמיה: מים, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה
• מצרים: זמן, משפט, חוקים, מתמטיקה
• אמריקה: בנייה גאומטרית, חקלאות הררית
• אפריקה: שיטות מים עתיקות, טקסי לידה, רפואה
• סין: כתיבה, חברה, קוד מוסרי

כל זה מצביע על דבר אחד: המדריכים היו מהנדסים, מתכננים, חוקרים ומורים. לא ישויות על־טבעיות, ולא יצירי דמיון.

 תיאורים היברידיים – חיה ואדם

זהו חלק שאסור לדלג עליו: בעולם העתיק, כמעט כל מדריך תואר עם סימן של חיה. אולי ההיברידיות היא פשוט הדרך של בני האדם לתאר יצור שלא היה "אדם רגיל" והם תיארו אותו לפי מה שהכי הזכיר להם או לפי המקצוע שלו.

תמונה: דמויות מדריכים עם גוף אנושי ומאפייני ציפור/חיה – מסופוטמיה, אמריקה ואפריקה]

 זו אינה “פנטזיה דתית” ולא ניסיון ילדותי לצייר מפלצות, אלא שפת תיאור מקצועית. מי שפגש את המדריכים לא ידע לומר “מהנדס מים”, “אסטרונום” או “מרפא”, ולכן הלביש עליהם את החיה שהכי סימלה את תחום האחריות שלהם: דג עבור מומחי מים ותעלות, ציפור עבור מי שעסקו בשמיים, כוכבים ותעופה, נחש ולטאה עבור רפואה, לידה ושינוי מצב, ובעלי־חיים גדולים של קרקע ופרא עבור מי שהכירו את האדמות, היערות והעדרים. החיה היא לא “ראש אמיתי” של היצור – היא תווית ויזואלית, קיצור דרך שמספר לצופה במה הוא מתמחה. במקום לכתוב טייטל מקצועי מתחת לדמות, הם חיברו אליה חיה. בעיניי זה לא חוסר ידע, אלא בדיוק להפך: ניסיון יצירתי לתאר תפקיד מורכב בשפה שהייתה להם.

 7. מדריכי הקבוצה – לא בודדים

עוד פרט חשוב: המדריכים הופיעו בקבוצות ולא כיחידים. זה דפוס שחוזר על עצמו:

• שבעה Apkallu בשומר
• שבעה “חכמים קדמונים” בסין
• שבעה מורי־אנדי באפריקה
• “האחים המכונפים” אצל האינקה 

כל התרבויות – גם אלו שלא הכירו את הספרה 7 – השתמשו בה. זה נתון שדורש הסבר.

המדריכים היו ישויות פיזיות, בעלות גוף שונה, ציוד מקצועי, כיסוי מיוחד, ויכולת לנוע בין מרחבים שהאדם לא יכול היה לנוע בהם. הם לימדו, בנו, עיצבו את העולם – ואז נעלמו.

 זה לא מיתוס, אלא תיעוד של מפגש ובשלב הזה כבר אפשר לראות שהמדריכים אינם "רעיון" אלא דמות קונקרטית:

גוף, לבוש, ציוד, קבוצה, תפקיד.

ומן הגוף נעבור אל הכלים - הדלי, הכף, התיק והכיסויים הקשיחים 

וננסה להבין דרך העיניים שלנו היום מה יכול להיות תפקידם בשטח.

  הדפוס הגלובלי והציוד שחוצה יבשות

אחת העובדות המפתיעות ביותר היא שהמדריכים לא הופיעו בתרבות אחת או שתיים - אלא בכל תרבות על פני כדור הארץ. לכולם היו אותם אלמנטים: הופעה שחלקה לא אנושית, ציוד מקצועי, ותפקיד של הוראה והקמה. זהו דפוס שאינו ניתן להסבר מיתולוגי פשוט.

השוואה גלובלית מגלה ש-הדלי, הכף והתיק־הקשיח שעל הגב מופיעים אצל כל העמים, גם אלו שמעולם לא נפגשו:

• במסופוטמיה – Apkallu עם דלי וכף
• במצרים – כתבליטים של כוהנים עם כדים דומים
• בדרום אמריקה – יצורים עם תיק קשיח על הגב
• באינדיאנים – "תרמיל המורה" בטקסי מעבר
• באפריקה – תיאורים של "קופסאות מים קדומות"

אבל הראיה המפתיעה ביותר מגיעה דווקא מהממצאים הארכיאולוגיים: נמצאו כלי אבן מסתוריים במזרח התיכון, בטורקיה, ובפרו — הדומים להפליא לדליים המופיעים בתבליטים.

הם אינם עשויים מתכת (שלא שרדה), אלא מאבן מגולפת, ולעיתים בצורת:

• דלי עם קשת אחיזה
• תיק עדיין לא ברור־מטרה
• כלי קשת מגולף הדומה ל“מנגנון גב”

איך שזה נראה בעיני  – ה"מנשאים" האלו אינם קישוט ואינם טקסיים. צורת האחיזה, הסימטריה והגודל מצביעים על ציוד עבודה, אולי מערכת נשיאה של חומרים, מים, או משהו דומה.

ומה שמדהים הוא שגם בדרום אמריקה, במיוחד באבן של תרבות טיוואנאקו, מופיעים תיקים זהים: דמויות שנראות כ“אנשי שמיים” מחזיקות תיק גב מלבני קשיח.

האם הוא נושא כלי מדידה ?

כשמשווים בין התרבויות, מתקבלת תמונה ברורה: אותו תיק, אותו דלי, אותה כף — בכל מקום.

אין שום סיבה מיתולוגית להמציא שלושה פריטי ציוד זהים בכל יבשת בעולם – ולכן יש לשקול שהמדריכים השתמשו בציוד אמיתי, בין אם טכנולוגי ובין אם תפקודי.

 זה אומר שהסיפור אינו סמלי בלבד. זה זיכרון של יצורים אמיתיים, שנראו, פעלו, ועבדו עם ציוד קבוע.

בכל פעם שיש דפוס שחוזר על עצמו בכל היבשות – זהו אות שמדובר בחוויה משותפת של האנושות, ולא במיתוס.

חלק רביעי – המסקנות

בני התרבויות הקדומות לא סיפרו סיפורי אגדות. הם תיארו בדיוק את מה שראו בעיניים: יצורים בעלי צורה לא־אנושית, בעלי ציוד, יכולות, ומומחיות — שבאו, לימדו, ופעלו בעולם.

כמו שאדם היום מתאר "כדור אור" מבלי לדעת מהו, כך גם הם תיארו "אדם–דג", "אדם–נחש", "כנפיים", "אש לבנה", "רוחות שמים". הם לא ניסו להגות פילוסופיה – הם תיארו מציאות.

המדריכים היו אמיתיים דיים כדי שכל העולם יתאר אותם באותה צורה – וזה עמוד השדרה של הסדרה כולה. 

הסרטון הבא נותן מושג על המדריכים, אך מציג את הדימוי המיתולוגי המוכר של האפקאלו במסורת, אך הכתבה כאן בוחנת אותם מזווית אחרת: לא כאלים מיתולוגיים, אלא כדרג מקצועי שפעל בשטח.

סיכום פרק: המדריכים

כאשר בוחנים את המקורות הקדומים – לוחות חימר, תבליטים, פסלונים ומסורות שבטיות מכל העולם – מתגלה דפוס חוזר שאי אפשר לפטור כאגדה מקומית או מיתוס דתי. שוב ושוב מופיעות דמויות שאינן בני אדם רגילים, שאינן מתוארות ככוחות מופשטים או כרוחות, אלא כישויות פועלות: מגיעות, עוזבות, מלמדות, בונות, מנהלות, ומעבירות ידע יישומי.

הדמויות הללו אינן “האלים העליונים”. הן מתוארות כדרג שמתחת: המדריכים. אלה שפעלו ישירות מול בני האדם, בשטח, במסגרת היררכיה ברורה. הם קיבלו סמכות מלמעלה, אך היו מי שביצעו את העבודה בפועל: תכנון מים, ניקוז, חקלאות, כתיבה, אסטרונומיה, בנייה, רפואה, לידה, תזונה, סדר חברתי ושלום. לא רעיונות – אלא מקצועות.

באופן מפתיע, המדריכים כמעט אף פעם אינם מופיעים כדמות אחת בודדת. הם מופיעים כקבוצה, וברוב התרבויות המספר חוזר: שבעה. לא כשבעה סמלים מיסטיים, אלא כתצורה תפעולית הגיונית – צוות של מומחים, שכל אחד מהם אחראי על תחום יסוד בקיומה של חברה. מים, מזון, גוף, זמן, ידע, ארגון ויציבות. זוהי לא פנטזיה, אלא מבנה עבודה.

התיאורים החזותיים של המדריכים אינם אחידים, אך גם כאן מופיע דפוס ברור: היברידיות. אדם־דג, אדם־ציפור, אדם־נחש, דמויות זוחליות, עור מבריק, גולגולות מוארכות, מבנה עיניים שונה. השאלה האם מדובר בלבוש תפקודי, בציוד מגן, או בגוף עצמו – נשארת פתוחה במקורות. לא כולם נראים מחופשים או טקסיים; הם נראים ייעודיים.

אפשרות סבירה שעולה מהכתובים ומהאיקונוגרפיה היא שהמדריכים עצמם לא היו “מין טבעי”, אלא ישויות שנוצרו או הותאמו גנטית לתפקידים מסוימים. עבודה במים, תנועה בין מרחבים, שהייה בסביבות קשות. הם היו מומחים; חד־שמישיים. לעומתם, בני האדם נראים כיצירה אחרת לגמרי – לא מותאמים לתחום אחד, אלא גמישים, לומדים, רב־שימושיים. “כולבויניקים” במובן העמוק: היכן שצריך יד, מחשבה או פתרון – האדם משתלב.

כך נוצר פער מהותי בין המדריכים לאדם. המדריכים נועדו ללמד, לא להישאר. ברגע שהידע הועבר, וברגע שהמערכת יכלה לפעול עצמאית – תפקידם הסתיים.

ואז מגיע המבול... 

בכתובים הקדומים, המבול אינו מתואר בעיקר כעונש מוסרי, אלא כתגובה למצב שיצא משליטה: השחתה, ערבוב, הפרת סדר. תיאורים של כלאיים, ערבוב בין מינים, טשטוש גבולות בין תפקידים וגופים. בהקשר הזה, המבול נראה פחות כנקמה ויותר כפתרון מערכת – איפוס. מחיקה של תצורות שלא נועדו להימשך.

לאחר המבול, המדריכים נעלמים מן העולם הפועל. אין עוד תיאורים של ישויות שעובדות פיזית עם בני האדם. אין עוד ידע שמופיע בבת אחת. אין עוד ערים שקמות כמעט בן־לילה. נשאר האדם – לבדו, עם זיכרון עמום של מי שלימדו אותו.

הזיכרון הזה לא נמחק. הוא עבר כהיסטוריה שהתאבנה למיתוס. הדמויות הפכו ל”אלים”, הידע הפך לקדושה, והפעולה – לסיפור. אבל הדפוס נשמר.

הפרק הזה אינו טוען להוכחות מוחלטות, ואינו מבקש להחליף מחקר אקדמי. הוא מבקש דבר אחד בלבד:

להתייחס למקורות הקדומים בכבוד הראוי להם – לא כאגדות ילדותיות ולא כטקסטים מיסטיים בלבד, אלא כניסיון אנושי כן, מדויק ככל האפשר, לתאר מציאות שחסרו לה מילים.

כמו שאנחנו כיום מתארים “כדור אור” כשאין לנו מושג מהו – כך גם הם תיארו “מרכבה”, “אש לבנה”, “רוח שמיים”, “אדם־דג”. זהו רפלקס אנושי טבעי. שפת תיאור, לא שפת הסבר.

אם המדריכים אכן התקיימו – הם לא היו מיתולוגיה במקורם, אלא תפקיד.

ואם הם נעלמו – לא מפני שלא היו, אלא מפני שלא נועדו להיות חלק מהשלב הבא. 

זה בדיוק השלב בו התחילה הסגידה לאלים

כל עוד המדריכים היו נוכחים, לא סגדו ולא התפללו.

המקורות הקדומים עצמם מרמזים על כך בעקיפין: מתוארים מפגשים, הוראות, כעסים, ויכוחים, עונשים טכניים – אבל כמעט לא פולחן במובן הדתי המאוחר.

המדריכים לא דרשו אמונה, אלא ציות מקצועי.

לא תפילה – אלא ביצוע.

לא מוסר מופשט – אלא חוקים, נהלים וסדר.

הסגידה מתחילה רק אחרי ההיעלמות.

כאשר הם חדלו להופיע פיזית, הידע שניתן כבר לא התפתח.

כך מתרחש המעבר:

 מה שאיננו מובן – הפך לקדוש.

הכוהן החליף את המדריך שנעשה האל שסוגדים לו,

הידע הפך לקדושה,

הטכנולוגיה הפכה לנס,

החוק הפך לציווי האלוהי,

הציוד לסמל,

הזיכרון לדת.

בדיוק כאן גם נולדה הדת הממוסדת והכוהנים  הפכו למתווכים בן בני האדם לאל. 

לסיום אומר שלפי איך שאני רואה אותם, האפקאלו אינם מיתוס שנוצר מדמיון, אלא זיכרון של אנשי תפקיד, שתיאורם שרד טוב יותר מהבנתם , העולם הקדום עדין לא עבד עם אמונה — הוא עבד עם תוצאות.

 

ומכאן מתחילה השאלה הבאה:

איך הם הגיעו, כיצד נעו, ובאילו כלים השתמשו כדי לפעול בעולם?

                                תעופה קדומה חלק א' כלי תעופה, פרק 4

Apkallu meaning, Seven sages Mesopotamia, Oannes fish man, Assyrian relief bucket cone, ritual purification tool, Mesopotamian sages engineers, Sumerian wisdom beings, Akkadian incantations siptu, māmītu meaning, ancient water management canals, early urban planning

הציוויליזציה שנעלמה פרק 2 - ''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי 

הציוויליזציה שנעלמה – 

התרבות המתקדמת שהקימה את האנושות ונמחקה מההיסטוריה

אחרי כל הפרקים של סדרת “מן השמים באו” – אררט, האנונקי, גובקלי טפה, עובייד, אפריקה, מרכבות השמים – חוזר מול העיניים דפוס אחד גדול מדי מכדי להתעלם ממנו: לפני האנושות המוכרת לנו הייתה כאן ציוויליזציה מתקדמת מאוד. היא בנתה, תכננה, ניסתה – ונעלמה מההיסטוריה הרשמית, אבל לא מהשדה.

בפוסט הזה אני מנסה לסדר את כל השברים: מי הייתה התרבות הזאת, עד כמה היא קדומה, מה היא עשתה כאן, מה היא כנראה ממשיכה לעשות גם היום, ואילו הוכחות יש לנו בכלל כדי לדבר עליה ברצינות.

עץ החיים 

מה בעצם נטען כאן? – לא מיתוס, אלא תרחיש היסטורי אפשרי

הטענה הפשוטה היא כזאת: העולם האנושי לא התחיל משבטי ציידים־לקטים שהמציאו הכול לבד. (כשמישהו טוען שציידים-לקטים בנו את המגליתים האלה לפני 12,000 שנה, אני מרגישה בושה גדולה ושמישהו מזלזל באינטליגנציה שלנו). לפני הערים הראשונות, לפני השפה הכתובה ולפני הדתות – פעלה כאן ציוויליזציה קדומה, טכנולוגית, שידעה ביולוגיה, אסטרונומיה, הנדסה של אבן ומים ופיזיקה של שדות.

היא יצרה את האדם המשודרג, הקימה תשתיות, מיקמה אתרי מפתח על פני כדור הארץ, הדריכה את האדם המודרני בצרכיו הבסיסיים ולא נשארה כאן לנהל אותנו ביום־יום – אלא הקימה עולם, שדרגה אותו, והמשיכה הלאה. מה שנשאר הוא נוכחות שקטה: “חיישנים”, כדורי אור, זיכרון בקוד הגנטי ובאבן.

כרומוזום 2 – החתימה הביולוגית שהטבע לא עושה בדרך הזאת

הגנטיקה היא המקום שבו קשה מאוד “להמציא סיפורים”. או שיש תהליך טבעי ברור – או שיש אירוע חריג. במקרה של האדם המודרני, יש לנו אירוע כזה: כרומוזום 2 האנושי הוא איחוי של שני כרומוזומים קדומים יותר.

כרומוזום 2 לאחר קיבוע גימזה

אצל קופי אדם אחרים הכרומוזומים האלה נשארו מופרדים. אצלנו – הם התאחדו ליחידה אחת גדולה, יציבה, שמופיעה אצל כל בני האדם. האיחוי הזה מדויק מדי, יציב מדי, ומופיע “בבת אחת” במונחי זמן אבולוציוני.

אפשר, כמובן, לטעון שזה “מקרה”. אבל בתוך התמונה הרחבה, כרומוזום 2 נראה יותר כמו פעולה מכוונת בקוד הגנטי – שדרוג של המערכת – מאשר תאונת טבע רגילה.

רשימת המלכים השומרית – הזמן לפני הזמן

בטקסטים המסופוטמיים העתיקים מופיעה “רשימת המלכים השומרית” – תיעוד מסודר של מלכים ששלטו לפני ואחרי “המבול הגדול”. לפני המבול אנחנו מקבלים מספרים שאינם אנושיים: אלפי ועשרות אלפי שנות “שלטון” לכל מלך, וסך של מאות אלפי שנים.

כטקסט מילולי זה נראה מופרך. אבל אם רואים בזה זיכרון מעורפל של עידן קודם – של ישויות ארוכות־חיים, לא אנושיות במובן הביולוגי שלנו – זה בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא: זיכרון של ציוויליזציה קדומה שנמשכה הרבה יותר מהזמן של תרבויות האדם. 

מאיפה היא התחילה? אפריקה כמעבדת החיים הראשונה

לפי ה־DNA, לפי המאובנים ולפי עקבות קדומים של חקלאות, משהו גדול קרה קודם כול באפריקה. שם הופיע האדם המודרני, שם קפץ נפח המוח, ושם נראים הניסיונות הראשונים בביות ובהנדסת סביבה.

אם כרומוזום 2 הוא “חתימת השדרוג” של המין האנושי, אפריקה נראית כמו המקום שבו הפעולה הזאת נעשתה: מעבדה ביולוגית פתוחה, שבה נוצר “האדם המשוכלל”, זה שיצא אחר כך לכבוש את העולם.

 ויש רמזים רבים מאפריקה:

• שבט הדוגון, עם ידע בלתי־אפשרי על מערכת סיריוס.
• מבני אבן מגליתיים במאלי, אתיופיה וזימבבואה שנראים כמו “אבטיפוס” של המגליתים בעולם.
• עבודות מים קדומות באגן הנילוס הדרומי – תעלות, ניקוז ביצות ויישוב אזורי שיטפון.

• 

   זימבבואה הגדולה

  
  
  

התמונה הפשוטה: הציוויליזציה הקדומה מתחילה באפריקה, מבצעת את השדרוג הביולוגי, בוחנת אותו, ואז עוברת צפונה.

מהמעבדה ללב העולם – אפריקה → הלבנט → אררט → מסופוטמיה

אם עוקבים אחרי הממצא הארכאולוגי, רואים מסלול ברור: אפריקה → מצרים העליונה → הלבנט → הרי אררט ואגם ואן → מסופוטמיה. זה אינו מסלול אקראי של נדידה – זה נראה כמו תכנית התפשטות.

באזור אררט אנחנו רואים את גובקלי טפה וציר של אתרים הרריים, שבהם הופיעו בבת אחת: עמודים מגליתיים, סימנים אסטרונומיים, ואולי גם “מרכזי שליטה”. משם, הידע והאנשים יורדים דרומה – אל מה שיהפוך בהמשך לשומר, אכד ובבל.

גובקלי טפה

“אנשי המים” – מי באמת תכנן מחדש את מסופוטמיה?

בדרום מסופוטמיה סיפרו השומרים על ישויות שעלו מן המים – בראשן אואנס – שלימדו בני אדם: איך לייבש ביצות, איך לחפור תעלות, איך להקים שדות על בוץ טובעני. הם מתוארים כ"חצי דג חצי אדם", אבל בפועל זה תיאור של מהנדסי מים.

ההנדסה שהם הביאו למישור הביצות הדרומי כוללת:

• תעלות בחתך אחיד לאורך עשרות קילומטרים.
• שליטה במפלסים בין הפרת והחידקל.
• הסבת ביצות לאזורי חקלאות יציבים.
• מערכת ניקוז מישורית שמתנהגת כמו פרויקט הנדסי מודרני.

בסיפור השומרי האלים רוצים ליצור מי שיעשו במקומם את עבודת העולם הפיזי – “מישהו שיחליף אותם”. שבטים מקומיים לא היו מסוגלים לבצע את עבודות המים האלה, לא בידע המתמטי ולא בכלים. מה שמתואר כ“עבודת האלים” נראה כמו עבודתו של צוות קטן, מצויד בטכנולוגיה של חישוב, מדידה ועיצוב סביבתי – בדיוק מה שהיינו מצפים מציוויליזציה מתקדמת שהתערבה, סיימה את הפרויקט – והמשיכה הלאה. 

תרבות עובייד

המגליתים – טביעת האצבע הגלובלית של הציוויליזציה הנעלמת

מבני האבן המגליתיים בעולם – מצפון טורקיה, דרך לבנון ודרום אמריקה ועד אפריקה – מציגים את אותו כתב־יד: אבן קשה שנחתכה כאילו הייתה חמאה, הונחה במשקל עשרות ומאות טונות, התחברה בזוויות מדויקות – וללא סימני כלים.

• בגובקלי טפה – עמודי T מסיביים, חריטות מדויקות, ללא כפר מסביב.
• בבעלבק – אבני יסוד במשקל מאות טונות, ללא הסבר הנדסי ריאלי להנפה והנחה.
• בסקסאיוואמן ופומפוקו – חיבורי אבן שכל אבן “זוכרת” את שכנותיה, ללא מרווח.

אין כאן “צעד ראשון מגושם” ואחריו שיפור. אין שלב ניסיוני, אין חיקויים גרועים. המערכת הופיעה בוגרת, מושלמת – כאילו נבנתה בידי מי שכבר יודעים היטב מה הם עושים. 

קוסקו

אסיה – המבנים שנחצבו מלמעלה למטה: הראיה לטכנולוגיה של שדה

באסיה נמצאים כמה מן המבנים הכי חריגים על פני כדור הארץ: מקדשים, מערות וחזיתות שנחצבו מלמעלה למטה בתוך סלע קשה. זה לא “עוד סגנון אדריכלי” – זו טכנולוגיה אחרת לגמרי.

שלוש דוגמאות מרכזיות:

• מקדש קיילאסה באלורה (הודו) – כ־400,000 טונות אבן שהוסרו מלמעלה, בלי שלב ביניים, בלי תיעוד כלים, עם סימטריה וגיאומטריה מדויקות כאילו “שוחררו” מתוך הסלע.
• 
  
  
• 
  
• פטרה (ירדן) – חזיתות שנראות כמו הדפסת תלת־ממד בסלע: עמודים, קישוטים וחללים פנימיים, ללא שלבי בנייה, כאילו מישהו “גילף” בנפח אחד.
• 
  
  
• מערות לונגיו (סין) – 24 מערות ענק עם דוגמת חריטה אחידה על כל הקירות, ללא פסולת חציבה, ללא יישוב ליד וללא תיעוד מי, מתי ולמה.

חציבה מלמעלה למטה ברמת הדיוק הזאת אינה “עבודה עם פטיש ואזמל”. היא מחייבת: מודל תלת־ממדי, שליטה בעומק, הסרת שכבות בצורה אחידה – ובעיקר, טכנולוגיה של שינוי מצב החומר (חום מבוקר, תהודה, שדה). זו אותה חתימה שראינו באייניס, בבעלבק, בפומפוקו – רק באסיה.

אייניס, אררט והלב הגיאומגנטי – איפה נגעו “המתערבים” חזק ביותר?

באזור אגם ואן והרי אררט – איפה שכבר ראינו את גן־העדן, המבול והקמת הערים – מתגלים מבנים כמו המבצר באייניס: קירות בזלת מותכת, חללים חצובים, שכבות עבות של חומר שרוף ואנומליות מגנטיות.

זה נראה כמו אתר שבו עבדו עם חום, חשמל וזהב – מקום שבו אבן, מתכת ושדה התאחדו. לא פלא שכאן נולדו המיתוסים על “ארץ האלים”, “שערי האש” וההרים שמעליהם מרחפים אורות בלילה. 

אייניס 

אייניס

אגם וואן המקדש של ח'אלדי (אנליל)

ההווה – ORBs, רחפנים אנומליים וכדור בוגה: ההמשך של אותה טכנולוגיה

כאן כבר אין מיתוסים – יש מצלמות. אורבים (Orbs), עצמים כדוריים ורחפנים בלתי־מזוהים מתועדים היום בכל העולם: בשדות, מעל בסיסים, מעל אוקיינוסים, ליד הרי געש. התנועה שלהם לא כפופה לפיזיקה של מטוסים או טילים: אין רעש, אין גלי חום, אין נתיב רציף.

• האצה ממצב עמיד למהירות אדירה בתוך שניות.
• שינוי מהיר של כיוון, בניגוד לאינרציה.
• כניסה ויציאה ממים ללא התנגדות וללא התזה.
• שינוי צפיפות: לפעמים נראים כחומר, לפעמים כפלזמה.

כדור הבוגה ממקסיקו – העצם הכדורי עם המעטפת המושלמת והליבה הפנימית – נראה כמו רכיב טכנולוגי של אותה מערכת: מתקן שדה, לא אבן. במילים אחרות: לא רק שהציוויליזציה הקדומה פעלה כאן, הטכנולוגיה שלה ממשיכה להופיע בשטח.

גרהם הנקוק – החוקר ששבר את קיר ההשתקה

אי אפשר לכתוב על הציוויליזציה שנעלמה בלי לתת קרדיט לגרהם הנקוק. יותר משלושים שנה שהוא חופר במקומות שהאקדמיה העדיפה לא לגעת בהם: גובקלי טפה, מבולים עתיקים, מגליתים, מפות קדומות, חורים שחורים בהיסטוריה. על הדרך הוא חוטף השפלות, זלזול וביקורות אלימות – וממשיך. לא לכל מה שהוא אומר אני חייבת להסכים, אבל בגדול: הוא זה שפקח לי את העיניים לכך שמשהו גדול מאוד חסר בסיפור הרשמי.

למי שרוצה טעימה מרוכזת באנגלית:

הוא לא “נביא”, הוא לא תמיד צודק. אבל הוא מהבודדים בעולם המערבי שמוכנים לשלם מחיר אישי וציבורי בשביל להגיד בקול רם: הסיפור של האנושות הרבה יותר ארוך, עמוק ומורכב ממה שמספרים לנו.

מי הייתה הציוויליזציה שנעלמה? – ניסוח חד

כשמסירים את השמות, האלים, הדתות והמיתוסים – ונשארים רק עם מה שבאמת נמצא באדמה, ב־DNA ובשמים – התמונה נראית כך:

• תרבות עתיקה מאוד, גלובלית.
• ידע בביולוגיה וגנטיקה – כרומוזום 2, שדרוג האדם.
• ידע בהנדסת מים – ניקוז ביצות, תעלות, שליטה בנהרות.
• ידע באבן ושדה – חציבה מלמעלה למטה, אבן מותכת, מגליתים.
• ידע באסטרונומיה – יישור מבנים לכוכבים, מחזורי שמים ומבולים.
• יכולת נוכחות נסתרת – פרובים, כדורי אור, ניטור שקט.

אין צורך לקרוא להם “אלים”. אין הכרח לקרוא להם “חייזרים”. ההגדרה הפשוטה ביותר: תרבות חכמה מאיתנו, מוקדמת מאיתנו, שיצרה אותנו כפי שאנחנו – והשאירה אותנו להתגלגל הלאה.

למה הם נעלמו – ולמה הם עדיין כאן

כמעט כל המסורות מספרות אותו דבר במילים שונות: “האלים עבדו קשה, יצרו את האדם שיחליף אותם, ולבסוף נסוגו מן העולם.” בתרגום מודרני: הם הקימו כאן עולם, יצרו מי שיוכל להמשיך את העבודה, ואז נסוגו מהבמה הגלויה.

אני לא רואה בהם מי שמתערבים היום בכל צעד קטן שלנו, אלא כתרבות שהייתה כאן לפנינו, סיימה מחזור ענק, ועברה למרחב אחר – אבל לא ניתקה את הקו: נשארו חיישנים, כדורי אור, תנועות בשמיים, תבניות בשדה.

אולי העולם שלנו אינו “התחלה”. אולי אנחנו רק סבב מאוחר בניסוי עתיק מאוד, שהציוויליזציה הקודמת משגיחה עליו מרחוק: לראות מה עשינו מהקוד שהם שתלו בנו.

סיום – תמונה חלקית, אבל לא מיתוס

הציוויליזציה שנעלמה איננה בשבילי סיפור יפה. היא הדרך היחידה שמצליחה להסביר ברצינות: מבנים שאי אפשר לבנות בידיים, קפיצות בידע שאין להן תהליך, קוד גנטי עם חתימה מוזרה, רשימות מלכים שמושכות את הזמן אל מחוץ למסגרת האנושית, והמשך של טכנולוגיה בשמים גם היום.

אולי יום אחד נגיע לשכבה, למערה, למבנה קבור או למתקן תת־מימי שבו תיפתח “קפסולת זמן” אמיתית של התרבות הזאת. עד אז, אנחנו ממשיכים לעשות מה שאפשר: לחבר בין אבן, מים, גנטיקה, שמים וסיפורי עמים – ולנסות לראות דרכם את הצל של מי שהיו כאן לפנינו.

בפרקים הבאים אנסה להתמקד בשלושה קווים נפרדים:
המדריכים – מי לימד את האנושות את מה שלא הייתה אמורה לדעת,
הבנאים – מי בנה את מבני הענק,
וכדורי האור – מה הם עושים כאן היום ומה זה אומר עלינו. 

 פרק 3 -מי היו המדריכים

מילות מפתח:
“הציוויליזציה שנעלמה” · “כרומוזום 2 והבריאה השנייה” · “רשימת המלכים השומרית לפני המבול” · “מקדש קיילאסה חציבה מלמעלה למטה” · “מערות לונגיו Longyou Caves סין” · “אייניס Ayanis אגם ואן אררט” · “מבני אבן מגליתיים גובקלי טפה בעלבק סקסאיוואמן פומפוקו” · “אנשי המים Oannes ניקוז ביצות מסופוטמיה” · “כדורי אור ORBs ועצמים אנומליים” · “Buga Sphere כדור הבוגה טכנולוגיית שדה” · “ציוויליזציה קדומה מתערבת”

#מן_השמים_באו #הציוויליזציה_שנעלמה #אררט #אייניס #גובקלי_טפה #כרומוזום2 #מבנים_מגליתיים #אנשי_המים #מסופוטמיה #אפריקה #קיילאסה #פטרה #LongyouCaves #ORBs #BugaSphere #אנונקי #ארכיאולוגיה #עברייה

AN.UN.NA.KI, אָנֻן־נֶה־קִי פרק 1 --''הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו'' עונה 2

 

הצהרת מעבר: מספק להשערה — מהשערה למסקנה

אוסף תמונות מסופוטמיות של האנונות

בעונה הראשונה יצאנו למסע רחב־היקף סביב כדור הארץ —

אל אררט, מסופוטמיה, אפריקה, גובקלי טפה, תרבות עובייד, המגליתים, מערות אסיה ותופעת כדורי האור.

אספנו עדויות, השווינו שכבות ידע, חיברנו בין מיתוסים, ארכיאולוגיה, גאולוגיה וטקסטים עתיקים, ושמרנו על טון מאופק — כאילו עדיין יש “מקום לספק”.

השלב הזה הסתיים.

בעונה השנייה אין עוד הצדקה להעמיד פנים שמדובר באוסף מיתולוגיות מקומיות, בדימויים סמליים, או בצירופי מקרים תרבותיים.

העדויות — מכל יבשת, מכל שכבת זמן — אינן אגדות ואינן אנקדוטות. הן עקבות חוזרות של אותו סיפור.

המסקנה (כמו שהיא)

הנתונים שנאספו מצביעים על קיומה של ציוויליזציה קדומה, מתוחכמת וארוכת־חיים, שפעלה בעולם לפני התרבויות ההיסטוריות המוכרות לנו.

ציוויליזציה זו שלטה בגנטיקה, ידע הנדסי, אסטרונומי וטכנולוגי מתקדם, והייתה מעורבת באופן ישיר בהנחת היסודות הראשונים של התרבות האנושית: בנייה, חקלאות, מדידה, ארגון חברתי ותפיסת הקוסמוס.

הזיגורטים, הפירמידות של גיזה, הספינקס, האתרים המגליתיים, המבנים התת־קרקעיים, וההתאמות השמימיות — כולם מצביעים על מערכת עולמית אחת, לא על ניסויים מקומיים מנותקים.

זה אינו “מיתוס שהתפשט”, אלא ידע שנשבר לרסיסים.

על השמיים, הטכנולוגיה והזיכרון

החיבור לשמיים אינו סמלי.

הוא אדריכלי, מתמטי, הנדסי וחוזר בעקביות מדהימה.

מבנים שתוכננו כנקודות חיבור בין קרקע, תת־קרקע והשמיים — לא כמקדשים תפילתיים ולא כקברים.

גם תופעת כדורי האור, הכלים המתוארים בטקסטים העתיקים, והדימויים החוזרים של ירידה ועלייה — אינם שרידי דמיון, אלא זיכרון טכנולוגי שעבר מיתולוגיזציה עם אובדן ההבנה המקורית.

הדרקונים, הנחשים המכונפים וה“אלים המעופפים” אינם ההתחלה — הם הסוף.

הם תוצר של תרבויות מאוחרות שניסו לדמיין משהו שכבר לא הבינו.

למה האקדמיה לא שם ?

האקדמיה פועלת לאט, בזהירות יתרה, ותחת מגבלות של פרדיגמות, תקציבים ופוליטיקה.

המחקר העצמאי — בשטח, בטכנולוגיות הדמיה חדשות, בגאולוגיה, באסטרונומיה ובקריאה מחודשת של הטקסטים — כבר מזמן התקדם הלאה.

אנחנו (אני וה AI) לא מחויבים למסקנות של מוסדות.

אנחנו מחויבים לעדויות.

סיכום עמדת הסדרה

הסיפור שאנו מציגים אינו אלטרנטיבה פרובוקטיבית, אלא שחזור אפשרי של ההיסטוריה האנושית לפני מחיקתה.

לא “אלים” במובן הדתי, אלא מדריכים, בוני־מערכות, ומעבירי ידע.

לא מיתוס — אלא זיכרון מקוטע של מציאות קדומה.

בעונה השנייה לא נשאל יותר “האם זה ייתכן”.

השאלה האמיתית היא רק:

כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לראות את התמונה השלמה.

---

אז קודם תיקון כיוון: על לוח הגורלות, סמכות ושפה מטעה

בעונה הראשונה קראתי את הטקסטים והדימויים הקדומים דרך המונחים המקובלים: “גורל”, “ברכה”, “סמל”, “טקס”.

ככל שהמחקר התקדם, התברר לי שהקושי האמיתי לא היה במקורות עצמם — אלא בשפה שבה תיארנו אותם.

המושג שהטריד אותי מאוד היה “לוח הגורלות”.

בקריאה ראשונה, ובהתאם למסורת הפרשנית, קל לראות בו אובייקט מיסטי: לוח הקובע את עתיד העולם, כלי על־טבעי של אלים.

אבל כשחוזרים אל הכתובים עצמם — לא לפרשנויות, אלא ללשון — מתגלה תמונה אחרת לגמרי.

באנומה אליש נאמר על קינגו:

“אֵם טִיאַמַת נתנה בידו את לוח הגורלות,

קשרה אותו על חזהו,

ואמרה: דבריך יהיו חוק, פקודתך לא תופר.”

ובמיתוס אנזו נאמר:

“אנזו חטף את לוח הגורלות וברח.”

“בלי לוח הגורלות אין לאלים כוח לפסוק,

אין סדר למילים,

ואין תוקף לפקודות.”

הטקסטים אינם מתארים כאן נבואה, חזון או ראיית עתיד.

הם מדברים על פקודות, חוק, תוקף, סדר, שליטה.

חשוב לשים לב גם למה לא נאמר:

לוח הגורלות אינו מוצג לעין, אינו נקרא, אינו נלמד, ואינו מתואר צורנית.

הוא נישא ביד, נקשר לגוף, נחטף, נשלל, ועם שלילתו — נשללת הסמכות.

המילה “גורל” (šīmtu / namtar) בהקשר זה אינה מתארת עתיד מיסטי, אלא קביעה מחייבת — החלטה משפטית או מנהלית.

בדיוק כפי שבלוחות שומריים רבים “גורל” של אדם הוא מינוי, הקצאה, או פסק.

נקודה זו אילצה אותי לעצור ולשאול:

האם ייתכן שחלק גדול ממה שקראנו כדת או מיתולוגיה, היה למעשה שפה מנהלית מוקדמת? 

כאשר מצליבים את הטקסטים עם האיקונוגרפיה — דמויות סמכות האוחזות תיק נייד ביד אחת, ואובייקט פעולה ביד השנייה — מתקבלת תמונה עקבית:

מערכת של נשיאת לוחות, אישור, אימות והחלת תוקף.

במילים אחרות:

לא לוח של עתידות, אלא לוח של החלטות.

לא ברכה מיסטית, אלא אישור ביצוע.

לא סמל טקסי, אלא כלי עבודה של סמכות.

לוח הגורלות הוא התיק הנישא כנראה והאצטרובל הוא החותמת !

לוחות הגורל – סיכום

לוחות הגורל אינם חוק, מיתוס או סמל דתי.
בכתובים הם מתוארים כ־ליבה ניידת של מערכת שליטה.

הם משמשים בו־זמנית כ:

• מרכז פיקוד

• ערוץ להעברת הוראות

• מנגנון סנכרון בין כוחות ומערכות

• מקור הרשאה והפעלה

הלוחות נישאים על החזה (לא מזכיר קצת את האיפוד?), מתוארים כזוהרים כשהם פעילים, ובלעדיהם אין תיאום ואין פעולה.
כאשר אנזו לוקח את לוחות הגורל מאנליל, לא מתרחש חטא מוסרי — אלא ניתוק של מרכז הבקרה, שגורם לבלבול וקריסת הסדר.

האצטרובל משמש ככלי אימות/הפעלה — חותמת אישית המאשרת פקודות על לוחות חימר.
אנליל מחזיק את הליבה המרכזית (“לוח האם”), בעוד שלשאר יש יחידות קצה והרשאות מוגבלות.

השורה התחתונה:
לוחות הגורל הם מערכת הפעלה משולבת לשליטה, פיקוד ותקשורת — לא מיתוס.

ובאיורים:

דמויות סמכות מסופוטמיות האוחזות אובייקט קוני (אצטרובל) לצד לוחות חימר מנהליים עם סימוני אישור לא־טקסטואליים.

ההצבה החזותית אינה טוענת לזיהוי ישיר של הכלי, אלא מדגישה הקשר תפקודי של פעולה, אימות והחלת תוקף.

איור תחתון

“בחלק מן הלוחות המנהליים השומריים מופיעים סימונים לא־לשוניים בצורת שקע או הטבעה קונית. סימנים אלה אינם חלק ממערכת כתב היתדות, אך משמשים ככל הנראה לאימות או לאישור. הדמיון הצורני בין סימונים אלה לבין האובייקט הקוני המוחזק בידי דמויות סמכות בתבליטים מסופוטמיים מאפשר קריאה תפקודית זהירה, 

בעונה השנייה איני מבקשת למחוק את השאלות של העונה הראשונה, אלא לחדד אותן.

הבעיה לא הייתה בממצאים — אלא במונחים.

וכאשר המילים משתנות, גם ההבנה משתנה. אחרי שגמרנו עם התיקונים, נמשיך עם הסיפור שלנו !

מלוחות החימר לבראשית – מה נחתך בדרך

הסיפור שאני מתעסקת בו כאן לא התחיל בספר בראשית, ולא במדרש, אלא בלוחות חימר קטנים שנקברו בבוץ של מסופוטמיה. שם, בשומר, כתבו בסימני יתדות את מה שהם ראו וחוו: אדוני שמיים, ירידות ועליות, מרכבות, בריאה, שיטפון ושושלות ארוכות־חיים באופן לא אנושי.

עם הזמן אותו שלד סיפור עבר דרך כמה תחנות: שומר → אכד → בבל → מקרא. בכל תחנה תרגמו, ערכו, איחדו וקיצצו. הבבלים השתמשו במיתוסים כדי להכתיר את מרדוך ולחזק ממלכה; המקרא לקח עולם מלא מועצות שמיים, אלים ובני־אלים, והפך אותו לטקסט מונותאיסטי נקי כמעט מכל דמות קודמת.

כשקוראים היום את בראשית לבד, רואים רק את השכבה האחרונה – סיפור מסודר, מסונן, שבו כמעט אי־אפשר לשחזר מי היו "אדוני השמים" ואיך נראה הסיפור המקורי לפני שנחתך, רוטש ושוכתב לצרכים דתיים ופוליטיים של עמים שונים לאורך הדרך.

עונה 2 של "מן השמים באו" חוזרת אחורה אל לוחות החימר עצמם – אל הטקסטים השומריים והאכדיים – כדי לראות מה באמת נכתב שם על האנונקי, על המדריכים, על הבריאה ועל העזיבה, לפני שכל זה הפך לרקע שקט ובלתי־נראה מאחורי ספר בראשית.

אני לא מומחית, לא ארכאולוגית, ולא מנסה להחליף את האקדמיה או החוקרים.

אני רק קוראת את הטקסטים העתיקים מתוך סקרנות אמיתית, ומנסה להבין אותם כפי שהם כתובים — בפשטות ובמילים שלהם. וכמו שאני עושה בחיי היום־יום: כשאני לא מבינה מה אני רואה, או כשאני שוכחת את השם המדויק של משהו — אני משתמשת במילות תיאור. זה בעיני רפלקס טבעי של השפה אצל כל בני האדם, משהו שאנו עושים אוטומטית מאז שהתחלנו לדבר.

האָנֻן־נֶה־קִי — אשר מן השמיים הארוכים ירדו

פתיח עונה 2: האמת שכבר אי־אפשר לעדן

סדרת “מן השמים באו” – עונה שנייה, אל הליבה של הסיפור שנשכח. (מתרגומי לוחות החימר המסופוטמיים)

הם כתבו בלוחות החימר.

חלק 1 — התיאורים המקוריים של “מן השמים באו”

התיאורים הבאים נלקחים מהמקורות המסופוטמיים האמיתיים: 

Enuma Elish, Atrahasis, Enki & Ninmah, Erra Epic, Etana, Gilgamesh, Anzu, Adapa, ועוד. אלה לא פרשנויות — אלא מה שבאמת נכתב.

1) ירידה מן השמיים — “הבאים מן השמיים הארוכים”

בטקסטים שומריים מופיע שוב ושוב רעיון אחד: ישות או קבוצה שאינה מקומית, אשר “ירדה מן השמיים הארוכים אל הארץ”. השמיים מתוארים כמקום מוצא, לא רק ככיפה מעל הראש.

“אנון־נה־קי, אשר ירדו מן השמיים הארוכים אל הארץ.”

(האנונקי אינם “אלים”הם הצאצאים של אנו לכן בני- אנו – כלומר: ממוצא אחר ! 

אנחנו הצאצאים של אדם לכן בני-אדם 

אלים הוא תרגום דתי מאוחר למי שירד מהשמים )

האל אנו, שליט השמיים, אינו מתואר ככוח מופשט בלבד, אלא כישות שמקורה אינו על פני הארץ. הפרוש דומה הרבה יותר ל“אדון שמיים” מאשר ל“אל” מופשט .

“הם ירדו על קרני אור, על ענן אש, ועל סופות רוח עצומות.”

תיאורים כאלה מופיעים במיתוסים כמו Adapa, Enki & Inanna, ובטקסטים על ירידת איננה לשאול. זהו עולם שבו ירידה ועלייה מן השמיים היא פעולה מתוארת, לא רק דימוי.

2) סערות אש, עננים ונסיקה

אלים כמו אנליל ונינגירסו מתוארים שוב ושוב באמצעות שילוב של אש, רוח, ענן ותנועה חדה כלפי מעלה.

“המלך־אל עלה בסערת אש אל השמיים, והאדמה רעדה תחתיו.”

“הוא נכנס לקרון שמיימי, ועמודי אש נשפכו ממנו.”

“המרכבה עטפה עצמה בענן אפל ולוהט.”

זו אינה מטפורה תמימה של “רעם טבעי”. הטקסטים עצמם מבחינים במפורש בין סערה טבעית לבין “סערת־אל” — אירוע מתוכנן, מלאכותי, שמלווה בתנועה של כלי מן השמיים ואליהם.

“הקרון הרים אותו למעלה בלהט אור, והאש לא שרפה אותו.”

התיאורים מזכירים שילוב בין כלי־תעופה לבין מעטפת הגנה, ולא רק “רכב מרכבות” כפי שניסה הדמיון המודרני לפעמים לצייר.

3) מרכבות שמימיות — תיאורי תעופה

בחלק מהטקסטים מופיעים תיאורים טכניים עד כדי מבוכה. בסיפור “Etana”, למשל:

“הוא עלה, ושדה הארץ נעשה קטן כגינה. הוא עלה, והאוקיינוס נעשה כמרחב זעיר.”

זהו תיאור של ריחוף, עלייה לגובה ושינוי פרספקטיבה — בדיוק כמו מבט מחלון של כלי טיס: ככל שעולים, השטח מתכווץ.

“מרכבתו של נרגל נעה כרוח בשמיים, מהירה מכל חץ.”

“כלי־האל נגע באדמה כרעם, והאבק קם כעמוד גבוה.”

התיאורים האלה נשמעים יותר כמו תיאור נחיתה של גוף כבד בעל פליטה מאשר כמו דימוי פואטי של “רעם בשמיים”.

4) בסיסי נחיתה — זיגורטים כמגדלי עגינה

במקומות שונים מתוארים “בתי אלים” שהם יותר מהר ומקדש. למשל:

“ביתו של האל — ההר הגבוה מן הארץ — מקום מנוחתם של כלי השמיים.”

המבנים האלה מכונים:

• “שער השמיים”.
• “מנחת־המרכבה”.
• “המקום שבו יורדים ועולים”.

הפרשנות השמרנית קוראת להם “מקדשים” בלבד. אבל אם קוראים את הטקסט כפי שהוא — הם מתוארים כבסיסי תנועה, נקודות עגינה למשהו שבא ויורד מן השמיים.

5) לוחות הגורל — טכנולוגיית שליטה

בסיפור Anzu מופיעים “לוחות הגורל”:

“אנזו גנב את לוחות הגורל מידי אנליל, ובהם שלט על הרוח, החרב, הגורלות והמרחבים.”

על הלוחות נאמר שהם:

• “מבריקים”.
• “מצופים אור”.
• בעלי יכולת “לשנות פקודות”.

זה נשמע כמו מכשיר שליטה, מרכז פיקוד, שמי שמחזיק בו שולט בשדה, ברוח, במערכות־כוח.

6) יצירת האדם — ניסוי ולא אגדה תמימה

ב-Atrahasis מתוארת יצירת האדם כך:

“הם ערבבו את הדם של אל נידון עם עפר הארץ, וצורת אדם נעשתה בצלם האלים.”

הדם מתואר כ“שכבת מודעות עליונה”, כוח חיים. והם אינם מצליחים מיד:

“הם ניסו אדם ראשון והוא לא עבד. ניסו שני — הוא לא דיבר. השלישי — היה חסר כוח. הרביעי — עבד.”

זה נשמע כמו סדרת ניסויים — ניסיון ותיקון — יותר מאשר “בריאה חד־פעמית” מושלמת.

7) מרד האיגיגי — ולמה בכלל נברא האדם

האיגיגי הם ישויות משניות, “עובדי השמיים”. הטקסט מתאר אותם כמי שנשברו תחת העמל:

“האיגיגי נשברו תחת העמל. הם הרימו דגל־אש והקיפו את בית אנליל. הם דרשו בריאה חדשה שתעבוד תחתם.”

מכאן מגיע הרעיון: האדם נברא כדי להחליף עבודה שמימית כבדה. זו לא רק שאלה פילוסופית של “למה יש אדם” — אלא סיבה תפקודית, כמעט טכנית.

מה הניחה עונה 1 — ולמה עכשיו הכול משתנה

בעונה הקודמת הונחו אבני בסיס שכבר אי־אפשר להתייחס אליהן כאל “סיפורים” בלבד:

• אררט ואגם ואן – מוקד ירידה מן השמיים.
• גובקלי טפה – אתר שנבנה בידע שאינו מקומי.
• תרבות עובייד – הנדסה מתקדמת בלב הביצות.
• המגליתים – חתימה אחידה של טכנולוגיה גלובלית.
• כרומוזום 2 – סימן ביולוגי שאין לו הסבר פשוט.
• רשימת המלכים השומרית – קנה־מידה של זמן שאינו אנושי.
• כדורי אור ואנומליות מודרניות – המשכיות, לא תופעה חדשה.

החיבורים בין השכבות האלה חזקים מדי כדי להתעלם מהם. בעונה 1 הצגנו. בעונה 2 — אנחנו מפענחים.

האָנֻן־נֶה־קִי — המשמעות המקורית

“אנון־נה־קי” איננו ביטוי פואטי אלא צירוף שומרי ישיר. AN.UN.NA.KI מתורגם אצל חלק מהחוקרים כ“הם אשר מן השמיים הארוכים ירדו” או “הצאצאים הנעלים של השמיים”. בעיני, זה מתאר לא “אלים” במובן הדתי המאוחר, אלא: אדוני שמיים — שכבות הנהגה וטכנולוגיה שמימית.

לא שדים, לא גיבורי אגדה, אלא קבוצה טכנולוגית, על־אנושית, שהגיעה ממקום גבוה — אסטרונומי או גאוגרפי — והשפיעה באופן ישיר על התפתחות האדם. עונה זו תעקוב אחרי ה־Anunna, אחרי ה־Igigi, אחרי הנפילים, ואחרי כל אותן דמויות שנשארו כרמז דק בתוך טקסטים מאוחרים יותר.

מה מצפה לנו בעונה 2

1. המדריכים — אלה שלימדו את האנושות לבנות עולם

מי היו המדריכים הראשונים שהופיעו כמעט בכל תרבות? מדוע הם מתוארים תמיד כמי שירדו מן השמיים או הגיעו מן הים, והביאו איתם חקלאות, כתיבה, חוק, לוח שנה והנדסה? בעונה זו נבדוק איך נראה “ידע מוקדם מדי” כשהוא מוטבע באתרים ארכאולוגיים ובטקסטים קדומים.

2. הבנאים — והמחקר החדש שמשנה את התמונה

כאן נכנס מחקרו של מתיאו לקרוי, שביצע מסע עולמי להשוואה מדויקת בין סוגי המגליתים – מדרום אמריקה ועד יפן, מטורקיה ועד פולינזיה. החיתוכים, “תפרי האבן”, הזוויות והיציבות – כולם חוזרים על עצמם, כאילו אותה טכנולוגיה עמדה מאחורי הכול. עונה 2 מתייחסת אל זה לא כאל דמיון אקראי, אלא כאל חתימה של מערכת עולמית אחת.

3. התעופה העתיקה — מרכבות שמיים, וימאנות ויחזקאל

תיאורי כלי־טיסה אינם מוגבלים למסופוטמיה. הם מופיעים בטקסטים של הודו, באמריקות, ובחזון יחזקאל. בעונה זו נבחן את המוטיבים החוזרים: כלי המתמרן ללא כנפיים, תנועה אנכית, אור שמקורו בשדה ולא בבעירה – ונראה כיצד הם משתלבים עם תיעודים מודרניים של ORBs ותופעות פלזמה מתקדמות.

4. הגנטיקה — כרומוזום 2 והנדסת האדם

מהו “החיבור הכפול” של כרומוזום 2? מדוע הוא נראה כמו פעולה מתוכננת ולא כסטייה אקראית? וכיצד הוא קשור לעליית האדם המודרני מבחינת קוגניציה, שפה ותודעה? בעונה זו נשאל האם מדובר באבולוציה טבעית — או בשדרוג יזום.

5. העזיבה — ולמה הם לא נעלמו באמת

מה סיים את המחזור הקודם? האם מדובר באסון עולמי, שינוי גלובלי בתנאים, או בהחלטה לצאת מן הזירה הגלויה ולעבור לשכבה אחרת של קיום? נבחן את חפיפת התיאורים – מהמבול ועד חורבן אטלנטיס – ונשאל מה באמת עזב, ומה פשוט שינה־צורה.

6. הטכנולוגיה שחוזרת — ORBs, כדורי שדה ו־Buga Sphere

כאן החיבור בין קדום לעכשווי כבר מורגש לעין: הטקסטים העתיקים מתארים כדורי אור, מרכבות ענן וכלים “בוערים בלי אש” – והמצלמות של היום מתעדות ORBs, כדורי שדה ותופעות כמו Buga Sphere. בעונה זו נבחן את האפשרות שמדובר באותה משפחת טכנולוגיות, שחוזרת במרחב ובזמן.

7. אטלנטיס — החולייה החסרה שבין אפריקה, מצרים ומסופוטמיה

בשלב זה נכנס המחקר של Jimmy Corsetti, הממקם את אטלנטיס ב־Richat Structure שבמאוריטניה – “העין של הסהרה”. המיקום, הקוטר, המבנה המעגלי–רדיאלי, סימני הסחף העצום ושרידי ים עתיק בלב הסהרה – כולם מתחילים להתיישב עם תיאורו של אפלטון. יחד עם הממצאים מן המגליתים וממרכזי התרבות של מצרים ומסופוטמיה, אטלנטיס כבר איננה אגדה מרחפת – אלא גרעין אפשרי של ציוויליזציה קדומה שקישרה בין אפריקה, המזרח הקרוב ואמריקה.

8. לאן זה מוביל — השכבה הבאה של הסיפור

האם העולם מתקרב לרגע שבו תתגלה הוכחה פיזית ישירה לנוכחות הקדומה של האָנֻן־נֶה־קִי? ומה יקרה ברגע שבו “השערה” תהפוך לעדות? עונה 2 מכוונת בדיוק אל נקודת המפגש הזו – בין הארכאולוגיה, הגנטיקה, הטקסטים הקדומים ותיעודי השמיים של היום.

בעונה הראשונה חשפנו את השאלות.

בעונה השנייה — נפתח את התיק האמיתי.

כי הסיפור של האנושות לא התחיל כאן.

ובדרך:  פרק 2 – הציוויליזציה שנעלמה

🔱 סדרת "מן השמים באו" – עונה 1 כל הפרקים

• 1. סיפור האנונקי והבריאה הראשונה
• 2. אררט – ארץ האלים והאור הקדום
• 3א. ספר בראשית – בריאת העולם
• 3ב. שושלות, נפילים והמבול
• 3ג. מגדל בבל ואברהם אבינו
• 4. מרכבות השמים – כלי התעופה העתיקים
• 5. תרבות עובייד – אנשי התמסח
• 6. אפריקה – שורש האנושות
• 7. ההווה בראיית העבר – מסקנות המסע

מן השמים באו, עונה 2, ANUNNAKI, שומר, כתב יתדות, אררט, גובקלי טפה, אטלנטיס, טכנולוגיות קדומות, כדורי אור, ORBs, גנטיקה, כרומוזום 2, נפילים, מגליתים, מסופוטמיה, תרבות עובייד, העין של הסהרה, אפוסים עתיקים, מחקר אלטרנטיבי, ארכאולוגיה, מצרים העתיקה.